יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

שמואל אפרים ליונשטם – ידיד ועמית

פרופ׳ יהושע בלאו, האוניברסיטה העברית

למוד סבל וייסורין היה ידידנו ש"א ליונשטם, צרות הכלל וצרות הפרט חברו בו יחדיו.
פרופ׳ יהושע בלאו
האסון שפגע ביהדות גרמניה פגע בו במלואו: אמו נרצחה, הוא עצמו נעקר מסביבתו הטבעית, יהדות ברלין המתבוללת, יהדות, אשר גרשון שלום, אחד ממוריו הנערצים, כה הטיב לתארה באוטוביאוגרפיה שלו. הוא ניתק מעולמו הרוחני, מן התרבות הגרמנית, בעלת השורשים העמוקים בתרבות האירופית בכלל ובתרבות הקלאסית בפרט. את מידת השבר משקפת העובדה, שעד ימיו האחרונים ממש, קרוב ליובל שנים אחרי שעזב את גרמניה וכמעט חמשים וחמש שנים אחר עלייתו של היטלר, עדיין הרבה לצטט יוונית, רומית, גרמנית וצרפתית, ולא וויתר על כך גם כששכב על ערש דווי, כשכה קשה היה להבינו בגלל הפגיעה בכלי דיבורו, שלקה בה. מובן שרב לשוניות זו לא עשתה את הבנת דבריו העמומים בלאו הכי לקלה יותר. אצטט דוגמה אחת: כשבועיים-שלושה לפני הסתלקותו אמר משהו שנשמע כמו המלה הגרמנית Ozean 'אוקיאנוס'.  מאחר והאוקיאנוס כלל לא התאים להקשר, שהיינו נתונים בו, חשבתי שאינני מבינו כהלכה. ביקשתי ממנו לחזור. חזר, ושוב לא יכולתי להבחין אלא במילה Ozean, אולם הוא הוסיף "שילר", והבינותי שמדובר בציטטה מדברי שילר.
העמדתי פנים שאני מבינו. בחוזרי הביתה התחלתי מחפש ציטטה משילר, המכילה את המילה Ozean והמתאימה לדברי ליונשטם בן השמונים השוכב על ערש דווי. ואכן מצאתי את הדיסטיכון:
In den Ozean schifft mit tausend Masten der Jüngling
Still auf gerettetem Boot treibt in den Hafen der Greis

'אל האוקיאנוס מפליג באלף תרנים הנער,
בדומיה, על סירה שניצלה, נסחף לנמל הישיש'.

כמה אנשים מסוגלים לראות את מצבם הם בסוף דרכם בבהירות כזאת ועוד להביא זאת בלשון כה ספוגת תרבות?!
אולם ליונשטם לא נעתק מסביבתו הטבעית ומתרבותו בלבד, הוא ניתק גם מעבודתו, שהייתה גם בחינת נדבך חשוב בעולמו הרוחני. עם עליית היטלר פוטר מעבודתו כרפרנדאר בבית המשפט. כמו תרבותו ורחבות אופקיו, גם ידיעת המשפט ליוותה אותו עד יומו האחרון והיא הייתה מן הסממנים החשובים, שאיפשרו לו לחבר פניני מחקר כמו הערך משפט המקרא באנציקלופדיה המקראית.
בשנת 1939 נמלט ליונשטם בשן ועין ארצה. הוא חוזה על בשרו את קשיי הקליטה והוא ורעייתו איילה ז"ל, האצילה ועדינת הנפש, רעבים ללחם פשוטו כמשמעו וגרים בחדר שכור דל. ולא חל שינוי סופי במצבם הכלכלי אלא עם קבלת השילומים.
לצרות כלכליות אלו נצטרפו צרות הפרט. בשנות העשרה של חייו הוא לוקה בדפורמציה קשה של ראותיו, המאלצת אותו להיעדר למשך זמן לא מעט מן הלימודים. הרופאים רואים שחורות וחוזים, שלא יגיע לגיל עשרים. ברוך השם, הרופאים טעו בהערכת המחלה, אך יחד עם זה היא הייתה אחת הסיבות, שהחמירו בגיל הזיקנה את מצבו ולבסוף הכריעוהו.
אינך יכול אלא להשתאות חזור והשתאה, איך הצליח ליונשטם לגבור על כל המכשולים החומריים והגופניים האלה ולהגיע אל מה שהגיע! אין זאת אלא שהרוח פשוטה כמשמעה ניצחה את החומר, הכישרון הרוחני את המגבלות הגופניות והחמריות; מוחו האנאליטי החד כתער היה לו מורה דרך בטוח לתרבותו החדשה ולמקצועו החדש. הוא הנחה אותו בלימודי היהדות וקשר אותו בעבותות של אהבה דווקא אל המקצוע, שהיה מרוחק מן המנטאליות של יהודי גרמניה המתבוללים כרחוק מזרח ממערב: הוא הרגיש משיכה עזה עד סוף ימיו דווקא אל עולם התלמוד, שקסם לו בגלל האוצרות הפילולוגיים הטמונים בו ועוד יותר כמסמך משפטי, שמשך את לבו של ליונשטם המשפטן. תמיד דיבר בחיבה יתרה על הד"ר כהנא, מורהו הראשון לתלמוד ב-Hochschule für die Wissenschaft des Judentums, שהיה הראשון שקירבהו אל התלמוד. וכמי שיודע ביושר האינטלקטואלי האפייני לו להבדיל בין כישרון אמת לבין עשייה מדעת מדומה, גם אם האחרונה מסתתרת מאחורי תארים מצלצלים והצלחה לטפס בשלבי הקריירה המדעית ויודעת לעטוף את מליצותיה הריקות באצטלה פסוודו-מדעית, הוא הביע את הסתייגותו מן היושב על הקתדרה לתלמוד שב-Hochschule, אשר ההבנה הפילולוגית הפשוטה של טקסט תלמודי ברור היתה ממנו והלאה ולא עסק אלא בבעיות מדומות. ומאחר שבמדע מדומה עסקינן, עדיין מצלצלים באוזניי דבריו הבוטים והחריפים של ליונשטם על העמדת הפנים המדעית, כשהוא מתאר את חוקר המקרא הדגול כביכול, אשר בספרו המונומנטאלי על עולמו הרוחני של המקרא מגיע לפסקה, שלדעת המקרא אלוהים ברא את השמיים ואת הארץ, ומוסיף לתגלית "מרעישה" זו הערה "מחכימה": "עיין בפירושו של גונקל לתהלים, עמוד 987, שורה 19". אך נחזור לתלמוד! הוא היה מאוהב ממש בתלמוד ורחש כלפיו אהבה כפולה, אהבת המשפטן ואהבת הבן האובד, השב אל חיק היהדות. ותמיד הזכיר בצער, שלא נתקבל באוניברסיטה העברית ללימודי החוג לתלמוד, בגלל הדעה שרק בחורי ישיבה לשעבר מסוגלים לשחות בים התלמוד. מחקר התלמוד הפסיד, אך מחקר המקרא זכה. בשבועות האחרונים של חייו ניסינו לחזור וללמוד תלמוד בצוותא. אך אף כי מוחו האנאליטי נשאר חד כפי שהיה, הרי זכרונו לקה וגרם לו קשיים בהבנה. ושוב ביושר האינטלקטואלי האופייני לו, שאינו מפלה בין מושא זר לבינו עצמו, הוא הגיע אחרי זמן קצר למסקנה, שהלימוד במצב זה הוא ultra virus. אך כמיהתו ללימוד התלמוד ליותה אותו עד סוף ימיו. ובאחת השיחות האחרונות, שניהלתי עמו, והוא מוטל על ערש דווי, השתמש במשחק מלים המבוסס על מושגים תלמודיים. כידוע, כלים מקבלים טומאה, אך כשנשברו, פגה טומאתם ואינם עשויים עוד לקבל טומאה, משנעשו שברי כלים. והנה הוא שוכב, ופתאום מתחילות עיניו מנצנצות והוא פונה אליי במלים 'אני איני מקבל טומאה; אני שבר כלי'.
עצם הצלתו מגרמניה הייתה בחינת ניצחון הרוח על החומר. בגלל היותו בעל מום, אפסיים היו סיכוייו להשיג סרטיפיקאט, כרטיס ההצלה מגרמניה הנאצית שאחרי ליל הבדולח. אולם כה מופלגים היו הישגיו בבחינות מקצועות היהדות שב-Hochschule, עד שה-Palästinaamt, ניאותה להתעלם מן החומר, מנכותו, ולהתחשב בכשרונותיו המופלאים ולהעניק לו את הסרטיפיקאט המיוחל.
את שמואל אפרים ליונשטם, יחד עם רעייתו איילה ז"ל, הכרתי רק בשנות החמישים, ובתחילה הייתה זאת היכרות של עבודה בלבד, ואף זו בתחום מצומצם בלבד של התעניינותו המדעית, ללא קשר עם חידושו העיקרי של ליונשטם במפעלו המדעי, הרי הוא חקר השתלשלות מסורותינו, המשתקפות במקרא ובספרויות הקודמות לה או הבאות בעקבותיה. אנו עסקנו בעבודתנו המשותפת בפן שהיה כביכול שולי בתורתו של ליונשטם, הרי הוא הפן הפילולוגי-הבלשני שבחקר המקרא, כולל במידה לא מעטה גם את חקר לשונות המזרח הקדמון. למזלי הוצע לליונשטם על ידי הוצאת "אל המקורות" להכין מילון מקראי לקונקורדנצייה חדשה עתידה, והוא הציע לי להצטרף אליו, וכך עבדנו בצוותא על האותיות א-ז במשך שנים אחדות, ויהיו בעיניי כימים אחדים.
איזה תענוג היה לעבוד עם ליונשטם! ראשית נהניתי הנאה מקצועית. פילולוג אמיתי היה ליונשטם, שהבין את מבנה הטקסט עד תומו, כדי להסיק ממנו אחר כך את כל אשר אפשר להסיק. את אופקיו הרחבים בלאו הכי הרחיב על ידי צלילה למקורות המזרח הקדמון, במיוחד האוגריתית, אך גם האכדית, אשר אף בה הגיע כדי התמודדות עצמאית עם טקסטים. אפילו כאשר עסקנו בבעיה, שלכאורה אני הייתי בן בית בה, כגון שאלה שהייתה קשורה בערבית, למדתי תמיד מניתוחיו השיטתיים, מיכולתו להציב את הבעיה במסגרת מתאימה ולהציע פיתרון המבוסס על השכל הישר. אני זוכר כמו היום את עבודתנו על מציין המושא הישיר "את". מאמרי הראשון שפירסמתי היה מוקדש למלה זו ואני באתי אפוא כמומחה לישיבתנו על מלה זו. אך חושו הפילולוגי בלתי הרגיל של ליונשטם איפשרה לו לרדת לעומקן של הבעיות המסובכות הקשורות למלה זו והפרה את ניסוחו הסופי של הערך. ולא לחינם כתבתי בספר היובל לכבוד יום הולדתו השבעים במאמרי, שהרחיב פן מסויים של השימוש החריג ב-את, הרי הוא הסביל הסתמי, שיש במאמר זה יותר מקורטוב "משלך נתתי לך".
עד מהרה נהפכה היכרותנו המקצועית לידידות, לא רק בינינו, אלא גם בין נשותינו. נהנינו רבות מהכנסת האורחים של איילה ז"ל והוקסמנו מעדינותה, מידותיה הטובות, הבנתה ורוחב השכלתה, ולימים אף זכיתי למנותה בין תלמידיי. זכיתי לנהל שיחות בענייני מדע הן עם שמואל, הן עם איילה, ולאלו נצטרפו עתה שיחות החולין, שניהלנו בקביעות לפחות בימי שבתות, לאחר שמשפחת ליונשטם עברה לגור בשכונתנו. בלטה בשיחות אלו השכלתו הרחבה ביותר, חריפות הסתכלותו ולעתים גם חוש ההומור האופייני שלו, אשר, כפי שהדגמתי, לא עזב אותו אף על מיטת חוליו.
כששכב על מיטת חוליו, שלא קם עוד ממנה, העיקה עליו מחשבה אחת: האם יספיק לתרגם את ספרו על יציאת מצרים לאנגלית ואת מאמריו האנגליים לעברית?!
אני סמוך ובטוח, שידידיו ותלמידיו כפרטים והחוג למקרא כמוסד ייחלצו כדי לחלוק לו כך את הכבוד האחרון ובעת ובעונה אחת להעניק שי לשוחרי מדע המקרא בארץ ובחוץ לארץ. תנצב"ה. 

מתוך: לזכרו של פרופ' ש.א. ליונשטם, המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ב, עמ' 15-11  
מתפרסם כאן באדיבות פרופ׳ יהושע בלאו והמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה