עושר גדול בתיבה קטנה: וינייטה לפרשת לך לך

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

גוסטב דורה, מסע אברהם לכנען

מהלך לו אדם בשבילי הלשון ופוגע במבנה לשוני כגון "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים" (שיר השירים א',ח') ואומר כי המשורר שיכול היה לומר בפשטות "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן" הוסיף תיבות "לָ֔ךְ" כי דרך השיר בתוכנה דורשת דרך השיר בלשונה, ו"תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" הוא פואטי יותר מ"תֵדְעִי֙" וזה כל עניינו. הוא יודע עם זאת כי הפואטי אינו סגנון בלבד. מי שצעק נוכח חולייה של אחותו האהובה, "אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ" (במדבר י"ב,י"ג) אכן הוסיף פעמיים תיבת "נָ֛א" הפואטית ל "אֵ֕ל רְפָ֥א לָֽהּ", התפילה הפרוזאית העניינית, אבל לאמת שינו התוספות הפואטיות הקטנות האלה את התפילה עצמה, את עומקה, את עוצמתה, את כוח תחינתה. השירה אינה מיפה את האמור אלא אומרת משלה מה שרק היא יודעת לומר. ועדיין, תוהה ההולך בשבילי הלשון מה אומר "תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" מה ש "תֵדְעִי֙" לבדה לא יודעת לומר? 

'שיר השירים' המושרה פואטיקה מ"יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ" (שם א',ב') ועד "הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים" (שם ח',י"ד) , כולו, כל תיבה וכל פסוק וכל פרק שבו, שופע תיבות ייחוס "לָ֔ךְ", ו"לְךָ֤" ו"לֽוֹ", ואינו אומר באמצעיתן אלא את השירה שבו שאינה מעלה ואינה מורידה אם מודדים אותה על פי קנה המידה של טיב המידע שהיא מוסרת. טול את דו השיח הנאה  הבא בין האהובה לדודה, "עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ.כִּֽי־הִנֵּ֥ה הַסְּתָ֖יו עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ. הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ.הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ" (שם,ב', י'-י"ג). עיקרו של המענה הוא כי האביב הגיע ועימו יפה השעה לפגישת דודים, אבל הרדוקציה של האהבה ל"שורה התחתונה" האומרת רק מה שניתן לבירור ב"מבחן התוצאה" המצמצם את העולם וגם מונה אותו כאילו אין גם לתוצאה אחרונה תוצאה שתבוא אחריו, היה הופך את שיר השירים לפתק בו היו תיבות ספורות אומרות מה הוא כל הסיפור, ולא זו בלבד, אלא  מהו כל הסיפור שאינו מעניין יותר מאין ספור סיפורים שאיש לא מספר אותם כי אין בהם יותר מאשר שורה תחתונה. 

ההלך הזה בשבילי הלשון, היה בוודאי אומר לנפשו כי אשרי השפה שהייתה רגישה וחכמה להוסיף ללשונה את מילות הייחוס ולו מפני שהן פריטי מלבושי לשון נאים לשירה שאינה עוטפת את גוף הדברים אלא רואה בהידורם הידור מאציל. אבל בטרם ייוותר עם התפעלותו, הוא תוהה שמא יש בה בשפה היודעת את סוד מילות הייחוס הפואטיות, בינה יתירה שאינה מסתפקת באסתטיקה בלבד אלא מקנה, במשורה זהירה, גם תכנים שאילו נאמרו בפירוט היו נעלמים מעיני הקורא מרוב מלל. הוא היה מגלה כי בשעה שהאהובה אומרת לדודה "בְּרַ֣ח דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה־לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים" היא לא רק מתפייטת אלא אומרת לו , לא "דְמֵה לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים" אלא דְמֵה־לְךָ֤, בעיניך שלך בלבד. לא צבי אתה ולא עופר אילים אתה, ולא כאחד מהם אתה דומה, אלא לְךָ֤, אך לְךָ֤, שמורה חוויית החופש והדרור מן האהבה כמו באהבה, ואני אומרת דְמֵה־לְךָ֤ כדי לומר לך בכאב "בְּרַ֣ח דּוֹדִ֗י", ובעיניי אתה נעלם לְךָ֤ בהרי הבשמים הרחוקים. הסיפור הוא אחר וה"לְךָ֤" ב"דְמֵה־לְךָ֤" מצטרף כנאמן  לשנותו. 

ההלך יגלה כי מנהג הלשון בתורה הוא גם להוסיף תכנים מוכמנים באמצעות תוספות הייחוס. כשרבקה האם הארכי מתכננת גורלות בנה אומרת ליעקב "הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ. וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה" (בראשית כ"ז,מ"ב-מ"ג) , היא לא אומרת לו רק "בְּרַח", פרוזה שהייתה מספיקה 'להעביר את המסר' - בלשון הבריות בימינו - אלא "בְּרַח־לְךָ֛", עשה מה שקשה כמו כל גלות מבית אבא, אבל מה שטוב לְךָ֛, לא לי, שנפשי תתייסר ייסורי אם נעזבת בהיעדרך. אני את ייסורי אשא ובלבד שהבריחה תניב ברכה לְךְָ֛. הסיפור, בזכות ה "לְךְָ֛" הצנוע, מתרחב.

 בלק בן צפור ששכר את בלעם בדמים מרובים לקלל את  ישראל וגילה פעם אחר פעם לתדהמתו כי המכשף הנודע פותח פיו לחרף ונמצא מברך, משלח את שכיר חרב הנבואה שלו לארצו ואומר, "וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ, אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ ה' מִכָּבֽוֹד" (במדבר כ"ד,י"א) ."בְּרַח" לא היה מספיק לבטא את האכזבה, את הבוז, את האשמה כי האשמדאי הזה אינו גובה דמים אלא לטובת ביצעו. "בְּרַח" בלבד היה עשוי להתפרש כאילו בלק מאיים להיפרע, לרדוף, אולם לא, הבוז רעיל יותר מהנקם, זהיר יותר, מכיר בעובדה כי אחר הכל אפילו מלך אינו יכול לדעת לבטח אם המכשף  הכושל לא יתעשת ויכיש את רודפו. שוב ה"לְךָ֣" הקטון הוא כאן להעמיד את הסיפור באור נוסף.

ההוראה, הפרוזאית לחלוטין, "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" (במדבר י"ג ,ב') לא הופכת לשירית בגין השימוש ב"לְךָ֣". היא שומרת עליה על דרך הלשון ונזקקת לה מפני שהיא מבקשת לומר, כך מפרש גם רש"י , "שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח". לא סגנון אפוא. גם, אבל סגנון כדי להטעים תוכן שמתוך סגנון אחר לא היה מתבהר.

גם  על הנביאים חביבה דרך הלשון הזאת . "חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא" (עמוס ז',י"ב) אומר המלך אמציה אל עמוס. הוא לועג לו לנביא, לועג לנבואתו, ובתיבה לְךָ֖ הוא מוסיף חמלה לועגת על חמלה מדומה  כאומר, אתה בודד, ונבואתך מבודדת, ואמת שאתה מדבר בשמה בדויה, "וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא" (שם, י"ג). אין לך מקפיא דם יותר מאשר איום כוחני המושמע בלשון פואטית. כינורות ביד שליטים עריצים דומים כחבלי תלייה המתחזים כמיתרים. נורא. מלכים הרואים בנביאים אוכלי לחם חינם אבל מפחדים מפניהם פחד קיומי, מלאים את פלטריני דברי הימים, ואייהם, והנבואה של מי שנלקח מאחרי הצאן להינבא אל ישראל, היא  בפלטרין כ"ד הספרים והנה הינה בתוכנו.

גם לשון חכמים, במשנה ובתלמודים, שומרת על ליווי פעלים במילות ייחוס. דרך הלשון ארוכה. עד ימינו היא הולכת. זקני דין המעלים את הכהן  הגדול לעליית בית אבטינס ללמוד שם סודות עבודת יום הכפורים  ,  נפטרים ממנו "...והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו" (משנה יומא א',ה'). בני סלמאי הנתופתי אינם נכנעים לגזירה האוסרת הבאת עצים למערכה בבית המקדש, עשו מבדי העצים סולמות להביא גוזלות מקיניהם להערים על הבידוק של המאבטחים הרומאים "והניחו על כתפיהם והלכו להם" (תענית כ"ח,א') כאילו מעשי תמימים בדרכים. במגילת  תענית הנכתבת מאוחר יותר כתוב על ימי הבצורת, "... והתפללו ולא ירדו גשמים וכיון שראו שיצא רב אדר ולא ירדו להם גשמים הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל וירדו גשמים" (מגילת תענית א' ה'). עד ימינו אלה לא נחה דרך הלשון הזו ורבי יקותיאל הלברשטאם שנפטר בקריית צאנז שבנתניה בשנת 1994, כותב בספרו 'דברי יציב' , "וכלך לך מדרך עקלתון זה שרבים יכשלו בו".

והנה שב אותו הלך דמיוני המהלך בדרכי הלשון מימינו אלה לימיו של אברהם אבינו  וקורא "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ.וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה" (בראשית י"ב, א'-ב'), ופוגע  בדרכו ברש"י שאינו אומר כאן, " לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח", כפי שאמר ב "שְׁלַח־לְךָ֣" אלא זאת הפעם הוא אומר "להנאתך ולטובתך". אין קיבוע. הלשון מתפרשת לפי עניינה לא רק לפי תיבותיה ומילותיה. המסרים המוכמנים בה פעם הם 'איני מצווה עליך' ופעם הם 'לטובתך', פעם הם בחירה, פעם הם גורל. "שְׁלַח־לְךָ֣", היא בחירה. לֶךְ־לְךָ֛ - גורל. והכל לְךָ֣, אישית .הבחירה לְךָ֣ פרוזאית, באחריותך הגמורה האישית,  וה"לֶךְ־לְךָ֛" מ- וה"לֶךְ־לְךָ֛" אל, עזיבת קן הארץ שלך הנושנה, המולדת הננעלת שלך, בית אביך מולידך שלך , וההליכה  שלך, לבדך, מכוחך, "אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" הכל בתיבת הפלא הקטנה העמוסה לְךָ֛, כל הימים, עד הנה ועד כל הימים שיבואו.

ערב פרשת לך לך התשע"ו