יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

פרופ׳ ליונשטם המורה

פרופ׳ שרה יפת, האוניברסיטה העברית

מורי, פרופ' ליונשטם   
פרופ׳ שרה יפת

אפשר לומר שההיכרות ביני ובין פרופ' ליונשטם היתה היכרות מאוחרת. כידוע הוא התחיל ללמד באוניברסיטה רק לאחר שסיים את עבודת הדוקטור שלו, בשנת 1962, ואני התחלתי בלימודים מסודרים מאוחר יותר מרוב חבריי. כשהתחיל פרופ' ליונשטם ללמד הייתי כבר בעיצומם של לימודי המ.א. ומאותה עת ואילך לא היתה שנה שבה לא השתתפתי לפחות בקורס אחד שלו, ופעמים בכל הקורסים כולם. אבל, למרות ההיכרות המאוחרת ליונשטם היה בין המורים שאני רואה כמוריי, אלו שלא רק לימדוני והשכילוני מחכמתם אלא שהיתה להם השפעה מעצבת על דמותי כחוקרת וכמורה.
מה היה סוד כוחו ומקור השפעתו? פרופ' ליונשטם לא היה בבחינת מה שמכונה אצל הסטודנטים "מורה מעניין". את המלים "דידאקטיקה" ו"מתודיקה" בודאי הכיר, אבל הייתי אומרת שהיו אלו בשבילו בבחינת מושגים מופשטים, ואילו היה מישהו מפנה את תשומת לבו אליהם, ספק בעיני אם היה סבור שיש להם נגיעה אליו. ואף על פי כן היה בשעוריו כוח משיכה שאין לעמוד בפניו, עוצמה שמעטים כמוה. ליונשטם היה מכין כל שעור ושעור באחריות מופתית ובדייקנות כאילו היה כותב עבודת מחקר שנועדה לפרסום. הוא היה קורא את כל הספרות המקצועית לנושא, מעלה ושוקל את כל הנקודות הרלבנטיות, ובסופו של דבר בורר את העיקר. אף על פי שבהכנותיו לא דילג על שום פרט, הרי שבעצם הצגת הנושא היה מתרכז בקו מחשבה שיטתי, בנוי היטב, שאין עיקר העניין נעלם ממנו אפילו לרגע. כל אותם פרטי ההכנה המרובים היו מתגלים לתלמידים רק אגב שאלות במהלך השעור. ליונשטם לא חדל לבדוק ולבחון את הנושא שבו עסק, הן מצד מה שקרא והן מצד מה שתרם הוא עצמו, עד שנתחוור לו העניין בדייקנות מלאה ועד שיצא מתחת ידו מבנה מדוייק, מאוזן ושלם.
זה היה בעצם סודו של כל שעור. פרופ' ליונשטם בעצם לא "לימד" את תלמידיו; הוא לא ניסה "לבנות" את השעור או להשתמש ב"אמצעי עזר" העומדים לרשות המורים. כל כולו של השעור היה טיפול בנושא עצמו. ליונשטם חזר עם תלמידיו על מחקרו ושיתף אותם בדרך עבודתו. היתה זו לאמיתו של דבר חברותא, קבוצת אנשים שיש להם עניין משותף בנושא אחד, והוא, הבכיר שבחבורה, מראה לצעירים ממנו את הדרך שבה עליהם ללכת. ליונשטם גם לא התייחס אל תלמידיו כאל "צעירים" שיש לפתות אותם, לרתק אותם, או לחנוך אותם על פי דרכם. הוא ראה בתלמידיו אנשים מבוגרים, שבאו מבחינתם לעשות את הדבר המעניין מכל - להתמודד התמודדות של אמת עם חומר מדעי. את תפקידו ראה בצורך לשמש להם דוגמה, לשתף אותם בקשיי הדרך, ולנהוג מידה של אמת קפדנית בהם, ובכל דבר שבו עסק. יותר מכל היה, אם כן, ליונשטם בבחינת דוגמה, ובכנות שאין למעלה ממנה הציג לפני תלמידיו את עצמו.
והנה, בלבה של הרצינות הקפדנית הזאת חבוייה היתה תמיד נימה של הומור, שלימים הכרתי אותה טוב יותר כשנוהג היה לספר מדי פעם אנקדוטות שונות מאירועי חייו ופורץ בצחוקו הכבד והמתמשך. הכלל הגדול שהיה נקוט בידיו תמיד היה ה-Understatement; באמצעות אמירה שהיא כביכול בלתי מוחלטת, וכאילו בלתי תקיפה די הצורך, מסותרת היתה דקות ההבחנה שלו. ואף על פי שלפעמים דומה היה שליונשטם הרחיק עצמו מזרם החיים העסקני שמסביבו - לא היה דבר שנעלם ממנו. בחריפות ובדקות ראה וקלט הכל, ובלבו "שמר את הדבר".
הקשר ביני ובין פרופ' ליונשטם נשמר גם לאחר שפרש מן האוניברסיטה, ודמותו נשארה כפי שהיתה, נאמנה למידותיה. מן העת האחרונה הייתי רוצה להזכיר רק עניין אחד. כשהחוג למקרא החליט להוציא לאור את Scripta Hierosolymitana 1986, לכבוד התכנסותו בירושלים של הקונגרס העולמי למקרא, לקחתי על עצמי את האחריות להוצאת הקובץ. פניתי אז בבקשה לכל מורי החוג שירימו תרומתם לספר, וכמובן גם לאלו שכבר פרשו לגמלאות, וליונשטם בתוכם. הוא כבר היה אז חולה ואף על פי כן החליט להענות בחיוב - כדי שהספר יהיה שלם, וכל מורי החוג יכללו בו. למועד המדוייק הגיש ליונשטם את מאמרו על "נחלת ה'". כדרכו של עורך עברתי על המאמר ומצאתי שיש מקום לערוך בו שינויים אחדים, ואף העורך הלשוני הציע תיקונים. שקלתי והססתי רבות אם להביא בפניו את הצעות השינוי ובסופו של דבר החלטתי להשאיר את העניין בידיו. ליונשטם קבל את המאמר, שקל את כל ההערות אחת לאחת בשיקול דעתו הקפדני והתחייחס לכולן. חלקן קבל וחלקן דחה, אבל לא השאיר עניין אחד שלא נגע בו. באותה אחריות מופתית ומתוך רגש עמוק של כבוד כלפי עצמו, כלפי נושא מחקרו, וכלפי אלו המשתפים עימו פעולה - בחן ובדק ושקל עד שנסתיימה המלאכה, והוא מצאה מתוקנת. וכל זאת - למרות חולשתו הגדולה, מגבלותיו ומחלתו.
כבר שאל החכם: "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? מקווה אני שמשהו מכל מה שלמדנו מפרופ' ליונשטם נעביר אנחנו לתלמידינו. תהא זאת תודתנו, ויהיה זה - שכרו.


מתוך: לזכרו של פרופ' ש.א. ליונשטם, המכון למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ב, עמ' 18-16
מתפרסם כאן באדיבות המחברת והמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה