בְּרֵאשִׁ֖ית לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: וינייטה לפרשת בראשית

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

אי אפשר היה להתחיל את חמשת חומשי תורת משה במילה טבעית יותר לכאורה  מאשר "בְּרֵאשִׁ֖ית" ומסתורית לכל דבר כמוה. "טבעית לכאורה" הוא צמד מילים מובן כל כך מאליו וככזה אינו צריך פרשנות מחוץ לעצמו. לכאורה. אבל מסתורית מדוע? ראשית, דקדוקית "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (בראשית א'.א'), אינו דומה ל בָּ֭רֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים בב' קמוצה, כמו "בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי..." (תהלים ל',ו'), ב' הזמן הקמוצה. בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א בב' שוואית לעולם היא סמוכה, כמו " בְּרֵאשִׁית֙ מַמְלֶ֙כֶת֙ צִדְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה..." (ירמיה כ"ח' א') וכבר העירו על כך כל הפרשנים והאירו את התיבה ועדיין לא נתבהרה כל צרכה, ועדיין היא מסתורית. 

היא גם מסתורית מפני שעל פי הכתוב אין הראשית הזאת חלוטה בלא ערעור כלל. להיפך, דומה כי כמו בכל התחלה הידועה לנו, קדמה להתחלה הזאת התחלה שלפניה, ואלוהים אמר "יְהִ֣י א֑וֹר" אחרי ש "הָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם" (שם ב'),  ואפילו אם נקבל מה שאמרו במסכת חגיגה י"ב,ב') "תהו ובהו וכו., מכאן שתהו ובהו, חושך, רוח ומים כולם ביום ראשון נבראו", עדיין, באותו יום ראשון מה נברא תחילה, שאלה שהעסיקה חכמים הרבה וביניהם אפילו את אלכסנדר מוקדון, "שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב, שמים נבראו תחלה או ארץ? אמרו לו, שמים נבראו תחלה, דכתיב את השמים ואת הארץ"  (תמיד ל"ב, א') לפי הכתוב המקדים שמים לארץ.  בין ענו לו כי השמים נבראו תחילה ובין ענו לו על פי הפסוק "בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה' אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם.." (שם ב',ד') הארץ נבראה תחילה לפי שפסוק זה סותר את אחיו ומקדים את הארץ לשמים,  בין ענו לו כי יחד נבראו, לנה בעצם השאלה ואף גם בתשובה או בתשובות המגוונות, הנחה כי אפילו להרף עין, קדמה בו ביום ראשית לראשית ובריאה לבריאה, ותיבות  "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א" אינן כה מובנות ומוחלטות מאליהן.

 מסתורין זה בתיבה הראשונה של התורה מזין ככל הנראה את הסיפור התלמודי, "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת. וכתבו לו אלהים ברא בראשית" (מגילה ט' א'). לכאורה , כמו שאכן מפרש רש"י ובאותה רוח הפרשנים כמעט כולם, חשש הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שמא הפסוק הראשון בתורתו עלול להכשיל את הבריות על מוקש "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א" מפני המבוכה של נסמך שאין לו סומך, עד שקיימת סכנה של ממש כי יימצא מי שיפרש כי  "בְּרֵאשִׁ֖ית" אינו בהתחלה, אלא רשות שמימית שבראה את הרשות ששמה "אֱלֹהִ֑ים", או בפשטות המבטאת אמת הנראית רחוקה, בלשונו של רש"י, "... שלא יאמר 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויות הן, וראשון ברא את השני", או בלשון התוספות המרחיב בעיון סינטקסי את בסיס החשש עליו נסבו דברי רש"י, "היונים היו יודעים שלעולם יש להזכיר הבורא בתחילה, ואם כן אלו כתבו 'בראשית' קודם היה אומר דשתי רשויות הן והתיבה הראשונה הוי בורא אחד, ו'אלהים' הוי השני, משום הכי הפכו לו". מעתה נראה כאילו הכל, על דעת הקדוש ברוך הוא עצמו, בא על מקומו בשלום, הוסרו הספקות, סולקו המכשולים ומעתה אין לטעות, אלוהים ברא את השמים ואת הארץ בראשית! 

אך נראה כי לא הועילו השבעים באורח מוחלט. אכן הם ניסו לבטל את תוקף המשמעות של בראשית כנסמך, אבל לא הבהירו עם זאת, על אף שהטילו אותו בסוף הפסוק, בראשית מה ברא ה' את השמים ואת הארץ. בראשית הזמן? המשנה חוששת מפני עצם החקירה על מה שהתרחש בטרם הזמן הידוע לנו." כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם" (משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה א'). מה למעלה - מחללו של העולם, מה מתחתיו, מה לפנים, "...קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה,ומה לאחור שעל כורחך יהיה לו סוף, ככל נברא" (פירוש 'תפארת ישראל' לר' ישראל ליפשיץ, 1782-1860). טבעי הוא שאדם, בר דעת, לא יכול להשלים עם חוסר הידיעה שדעתו הקצרה גוזרת עליו. הוא רוצה לדעת מה למעלה ומה למטה, ומה לפנים ומה לאחור, אבל הרמב"ם, בפרושו לאותה משנה מזהיר, "... וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד שמדמה אותם כעלייה על גבי בית, וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון".

 לכן נראה לי, עם כל הצניעות המתבקשת, כי מה שעשו שבעים ושניים חכמים שכינס תלמי המלך, ומה שהקדוש ברוך הוא הסכים עימהם, הוא שהם הוציאו את התיבה "בראשית" מציר הזמן, ולא אמרו כי בראשית הזמן ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, כי מיד הייתה מתעוררת השאלה 'המשגעת', כמונח של הרמב"ם, "מה לפנים ומה לאחור", עליה אין תשובה וסכנתה מרובה, אלא פירשו בחוכמה מוסווית היטב את התיבה בְּרֵאשִׁ֖ית כאומרת 'בְּרֵאשִׁ֖ית כל הדברים הידועים לך, לא הזמן, אלא בראשית העולם המצוי, החי, הצומח, ההרים, הימים, הגבעות, האדם. הם לא נגעו בנסמך. הם שינו את הבנתנו המורגלת של הסומך! הם אמרו כי על דעת הקדוש ברוך הוא עצמו המשמע הוא בְּרֵאשִׁ֖ית כל הידוע לך, כל הגלוי לעיניך, נבראו השמים והארץ תחילה. השבעים הרחיקו את  משמעות השאלה מה נברא תחילה ממשמעות  מה היה הזמן שקודם לזמן, ובכך מנעו, על דעת השכינה, את הגלישה - או לשיגעון או לכפירה- הבאים עם חקירה הנמשכת ללא סוף אף על פי שאין לה פתרון מלכתחילה.

אבל יתכן כי בכך לא סגי. נראה כי יש מקום להרחיק את בְּרֵאשִׁ֖ית למחוז שונה לחלוטין. יתכן כי הבְּרֵאשִׁ֖ית שבפתח חמשת הספרים הוא הבראשית של "לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" שבנעילת הספרים, משל היה כתוב, הנה בטרם תיכנסו לארץ המובטחת לכל ישראל, ראוי להבטיח שתיכנסו עם מורשת אחת, עם סיפור אחד, עם זהות קולקטיבית שאינה מבטלת את האישית המיוחדת לכל אדם ואדם אלא ההופכת כמלט השומר על הזהות האישית בתוך מבנה של זהות ציבורית. כמדומים אתם שכל שאני נותן לכם הוא ספר חוקים, כך וכך מצוות עשה, וכך וכך מצוות לא תעשה, ובכן לא. אני מקדים לחוקים את הסיפור שאינו שייך לחוקים, כי מה לי בריאת השמים והארץ ל"לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה (ויקרא י"ט, ל"ה),  או ל "מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן", (שם,ל"ב), או ל"כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ"(דברים כ"ב,ח'). החוקים נולדו מן הסיפור, לא הסיפור מן החוקים. עם שנקרא לממש את ריבונותו על נחלתו, את אחריותו הלאומית לארץ בה יחיה, אינו מתגבש לאומה סביב למסכת של חובות או איסורים או זכויות אלא סביב לנרטיב קיומי אחד ובראשית הנרטיב הזה עומדת האמונה באל אחד, בורא שמים וארץ. עשרת הדברים מעידים על כך. הראשון לדיני היסוד האוסרים רציחה וגניבה ועדות שקר וניאוף, הוא " אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹהֶ֑֔יךָ" (שמות כ',ב'). זה ה"בְּרֵאשִׁ֖ית" של הסיפור האנושי מתוכם צמחו ה " לֹ֖֥א תִּרְצָֽ֖ח לֹ֣֖א תִּנְאָֽ֑ף, לֹ֣֖א תִּגְנֹֽ֔ב , לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר,לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ, לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ" (שם, י"ג-י"ד). 

כדי שעם אחד ישמור חוקה אחת הוא נקרא להיות שותף לאמונה בבורא אחד, להכרה כי הוא נברא בצלם, כי עם זאת הוא נברא לבחור בין טוב לבין רע, עד שמתוך שני אחים שנבראו בצלם בחר אחד מהם להיות רוצח, כי היה מבול שהפך את העולם כי  מלאה הארץ חמס, כי ראשיתו מזער ממשפחה שהכירה בבורא ויצאה בהכרה זאת עם שבעים נפש בלבד למצרים המעתירה, כי שם עונה, כי משם נגאל, כי חצה את הים, כי ידע לשיר את גאולתו ולעמוד בתחתית הר סיני, בין שיעבוד במצרים לפדות בארץ זבת חלב ודבש, לאמור כי התורה מתקיימת בין בשעבוד ובין בגאולה, כי כשל כשהוא האיץ להעפיל לנחלתו המובטחת, כי שרד ארבעים שנות מדבר ורעבון ללחם וצמא למים, כי הנה עתה הוא עומד לחצות  את הירדן, לנחול את ארצו ובטרם יעבור את ירדן - הגבול בין נוודות לקבע - יתגלה "לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" שוב ראשיתו של הסיפור החד פעמי הזה. "בְּרֵאשִׁ֖ית" הוא נסמך, ועל מה הוא סומך? על כל מה שכתוב בתורה עד " וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל" (דברים ל"ד,י"ב).

התורה היא תורת חיים. לא בשמים היא. מן השמים-לא בשמים היא. היא לא יכלה מעצם מהותה להיות קודקס לגליסטי  המנחית עצמו על החיים וקובע את השלדה שלהם בלי לשאול איה נשמתם. היא ניתנה מסיני עם הערת האזהרה עמוקת המשמע כי "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני" (תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק ב'), כי ההלכה צומחת מתוך הניסיון האנושי וסנהדרין שפוסקת- מאירה בניסיון של היום את הכלל של אתמול, ואתמול זה, ככל שאפשר להגיע אליו, מתחיל ברגע, שהיה לו או לא היה לו רגע מקדים  של "ויהי אור", ואותו אור אם היה - נגנז, ואין לחזר אחריו לגלות אותו כי הוא לא חלק של הסיפור של " לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל ". 

ולכן, התורה היא סיפור. כמו כל סיפור, סופו, "לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל", קובע את תחילתו "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א".