ד״ר לאה מזור מראיינת את שמואל בן דב, מטפל במוזיקה
כיצד ילד עיוור ואילם מצא את קולו באמצעות כלי נגינה אחד? שמואל בן דב, מטפל במוזיקה ומרצה במכללת דוד ילין, חושף בראיון איך צליל אחד פורץ מה שמילים לא מצליחות.
תוויות: טיפול במוזיקה, חינוך מיוחד, ילדים על הרצף האוטיסטי, תקשורת לא-ורבלית, מוזיקה כשפה רגשית, שיקום באמצעות מוזיקה.
חלק א': הניצוץ הראשוני והחיבור האישי
הסיפור האישי: מה גרם לך לבחור דווקא בנתיב הזה שמשלב מוזיקה וחינוך מיוחד? האם היה רגע מכונן בחיים שלך שהוביל אותך לשם?
היו כמה גורמים שהביאו אותי לבחור בטיפול במוזיקה. הגורם הראשון: כשהייתי בן שנתיים, אבי, שהיה נוטר בסוכנות היהודית בירושלים, קבע להיפגש עם חבר ולהחליף בולים ביום החופשי שלו. וכך רצה הגורל שבאותו זמן הוכנסה מכונית תופת לחצר המוסדות. אבי יצא לדחוף את המכונית מחצר המבנה, והמכונית התפוצצה. אימי נשארה לבד להתמודד עם תינוק. הייתי במשפחה אומנת שנתיים ואחר-כך העבירו אותי לכפר סבא. חזרתי לירושלים לאימי לקראת כיתה ב'. העובדה שגדלתי ללא אב כנראה השפיעה עליי, והייתי רגיש לסבלם של ילדים - נושא שמהווה חלק חשוב בעבודתי, לצד הכשרת מטפלים במכללת דוד ילין.
במקביל נמשכתי מאוד למוזיקה, שמלווה אותי כל החיים באהבה גדולה - נגינה בכלי נגינה שונים: חלילית, קלרינט, חליל. הרבתי לשמוע מוזיקה קלאסית ומאוד אהבתי שירים עבריים. לאחר הצבא החלטתי לשלב את שני הנושאים וללמוד חינוך מיוחד ומוזיקה, ואז התברר לי שקיים גם מקצוע שנקרא "טיפול במוזיקה". לאחר סיום התואר הראשון נסעתי לארה"ב להמשך הלימודים.
התפיסה המקצועית: מה הופך את המוזיקה לכלי כל כך עוצמתי בעיניך בעבודה עם הילדים הללו? האם יש "שפה מוזיקלית" ייחודית שנוצרת בינך לבין תלמידים שאינם ורבליים?
המוזיקה היא כלי רגשי חזק מאוד, שיכול להביע ולהכיל שמחה, עצב, כעס וגעגועים, וגם יכול להוות מקור לשחרור כעסים ולאפשר רגיעה. אין למוזיקה שפה ייחודית - אני מתאים את המוזיקה למטופל או לקבוצת המטופלים, כשבדרך כלל המוזיקה הזאת גם מדברת אליי.
התפיסה המקצועית: המוזיקה היא עולם ומלואו. היא יכולה להתקשר למילים ולזיכרונות מהעבר, יכולה לשדר מצבי רוח משתנים, להרגיע, לעורר, ובאמצעות שימוש בתדרים גם להשפיע ישירות על המערכת העצבית. בגלל שיש כל כך הרבה אפשרויות, אני שולף את הכלי שנראה לי הכי מתאים למטופל/לקבוצה ברגע נתון, ובדרך כלל זה עובד הודות להיכרות שלי עם המטופלים ולאינטואיציה שאני מרבה להשתמש בה. הטיפול מתקיים גם עם אוכלוסיות אחרות: מבוגרים עם קשיים פיזיים או מבוגרים עם ליקוי התפתחותי.
השינוי הפנימי: איך העבודה הזו שינתה את הדרך שבה אתה מקשיב למוזיקה ביום-יום? האם אתה שומע צלילים אחרת היום?
העבודה/המקצוע שלי לא שינו את האופן שבו אני שומע מוזיקה. העבודה רק הרחיבה את היריעה לסוגי מוזיקה שאולי לא הייתי מגיע אליהם בעצמי.
חלק ב': ה"מעבדה" המוזיקלית – טכניקות ורגש
סדר יום ומתודולוגיה: איך נראה מפגש מוזיקלי טיפוסי? איך אתה מתאים את הסגנון או הקצב ללקויות השונות (למשל, בין ילד על הרצף האוטיסטי לילד עם מוגבלות פיזית)?
בדרך כלל יש שיר פתיחה (בעיקר בעבודה קבוצתית). בעבודה פרטנית יש אזכור של הפגישה הקודמת, או התאמה של הפעילות למצב הרוח שאיתו המטופל מגיע. העבודה עם התלמידים על הרצף האוטיסטי מגוונת מאוד. יש אמרה שמאוד נכונה לגבי האוכלוסייה הזאת: "כשהכרת אוטיסט אחד - הכרת אוטיסט אחר". אמנם יש דמיון ביניהם, אבל השונות גדולה מאוד, הן במצב והן ביכולת התפקוד. יש עושר בפעילויות שאפשר להתאים למטופלים: שירי הפעלה, השמעת מוזיקה קצבית כדי לעורר תגובות, נגינה בכלים שונים בקבוצה או בפרטני, ושילוב תנועה ומוזיקה.
אינטואיציה מול תורה נלמדת: כמה מהעבודה שלך מבוססת על פרוטוקולים שלמדת, וכמה מבוססת על "תחושת בטן" של רגע?
במשך השנים יצא לי לעבוד עם הרבה אוכלוסיות: ליקויי למידה, חרשות, מטופלים מתבגרים בבית חולים פסיכיאטרי, תלמידים עם שיתוק מוחין ועוד. כמובן שהייתי חשוף לתיאוריות ולגישות טיפול שונות, כמו נורדוף ורובינס וגישות דינמיות שונות, אבל אני משתמש בעיקר באינטואיציה, ומה שלמדתי צף ועולה אצלי בצורה ספונטנית.
הצלחה מהשטח: תוכל לשתף ברגע אחד שבו ראית את המוזיקה מחוללת שינוי משמעותי אצל תלמיד? ואיך זה גרם לך להרגיש באותו רגע?
לקראת סיום הלימודים בארצות הברית קיבלתי מכתב ממשפחה שביקשה ממני לטפל בבנם, והסכמתי. הילד היה כבן שש, דני (שם בדוי). דני נולד כפג וקיבל עודף חמצן בלידה, וכתוצאה מכך התעוור ומוחו נפגע, והיו לו קווים אוטיסטיים. כשחזרתי לישראל התחלתי לעבוד איתו פעם בשבוע. זו הייתה עבודה סיזיפית, כיוון שהוא לא דיבר ולא יזם, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לו יכולת מוזיקלית מעולה, זיכרון שמיעתי מעולה וחוש קצב מפותח. השתמשתי בכלי אמריקאי שנקרא Autoharp - כלי פריטה. דני פרט על המיתרים ואני דאגתי למנגינה. הוא הבין מיד מה עליו לעשות, והעביר את המפרט על המיתרים בהתאם למנגינה המוכרת לו. לקחו שבועות רבים של עבודה, עד שהצליח לבחור בעצמו את השיר ולנגן אותו במדויק. לאחר זמן עברנו לנגינה על אורגנית, וראיתי שהוא מצליח לקלוט גם מנגינות וגם ליווי. העברתי אותו למטפל אחר, המתמחה בקלידים, שקידם אותו מאוד. הוא התקדם מהר, הרפרטואר שלו גדל, והוא קיבל חינוך מוזיקלי בבית חינוך לעיוורים. הוא התחיל להופיע עם זמרת והצליח מאוד. איזו הרגשת סיפוק, הצלחה וגילוי זה העניק לי!
חלק ג': התמודדות, שחיקה וחוסן
כן, היו מקרים שבהם לא נוצר קשר טוב עם מטופל, וכשהרגשתי "תקוע" לאחר מספר ניסיונות הפסקתי את הטיפול בלי תחושת כישלון. דבר נוסף שעוזר לי להתחדש הוא חיפוש כלים מוזיקליים חדשים שיכולים להעשיר ולגוון את הטיפול, כמו אורגנית עם קלידים מוארים שמאפשרת לנגן בקלות מנגינות, תוכנות מוזיקליות וכלים מעניינים נוספים. אני מצליח לשמור על הלהבה של גילוי המוזיקה אצל המטופלים שלי, ועל הדחיפה היצירתית שהם משרים עליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.