על הסרט ׳עצמאות׳. נקודת המפגש בין שני צירי דיכוי : זהות מינית להטבי״ת ועוני מצמית

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הפוסטר הרשמי של הסרט

עצמאות: כמה חופש צריך אדם כדי להיות מי שהוא?

״עצמאות״ (2026) הוא סרט על משפחה ישראלית ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שנקלעת למשבר נפשי, משפחתי, כלכלי וחברתי גדול עקב חשיפת זהותו ההומוסקסואלית של אבי המשפחה. את הסרט כתב וביים משה רוזנטל ומככבים בו יאיר מזור (הבן בועז המתכונן לחגיגת בר המצווה שלו), עידו טאקו (הבן בועז החוסך ללימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה) , אסי כהן (האב), קרן צור (האם), ומור דימרי ונטע אורבך (בתפקיד האחיות). הסרט זכה בעשרה פרסי אופיר, בהם הפרס לסרט הטוב ביותר ופרסי התסריט והבימוי, וייצג את ישראל בתחרות האוסקר על פרס הסרט הבין-לאומי.

יצאתי מהסרט עם מחשבה שקשה להשתחרר ממנה: כמה מן הדברים שאנחנו מכנים היום „בחירה חופשית” הם, למעשה, תוצאה של האפשרויות שהחברה מוכנה להעניק לנו.

הסרט מספר את סיפורה של משפחה ישראלית ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שחייה מתערערים בעקבות חשיפת זהותו ההומוסקסואלית של אבי המשפחה. אבל ככל שהסרט מתקדם, הולכת ומתבררת העובדה שהסיפור אינו באמת על הומוסקסואליות. הוא על המחיר של חיים בזהות שאי אפשר לחיות בגלוי.

העלילה מתחילה ב־1987. בועז בגיל בר המצווה מגלה על אביו מאיר דבר המשנה את האופן שבו הוא רואה אותו, ואולי גם את האופן שבו הוא רואה את עצמו. כעבור כעשור אנו פוגשים את בועז הבוגר, שמנסה לחיות את חייו, אך מגלה שהעבר לא נשאר בעבר. דברים שאנחנו חושבים שהשארנו מאחור ממשיכים לפעמים לחיות בתוכנו, בשקט, עד שהם מוצאים את הדרך חזרה.

זהו גם סיפורה של ישראל אחרת. ישראל שבה הומוסקסואליות הייתה כרוכה בסטיגמה קשה, בבושה, בפחד מפני נידוי, ובשנות האיידס גם בחרדה עמוקה מפני מחלה ומוות. אבל נדמה לי שהסרט מבקש מאיתנו לא לשאול רק: למה הוא הסתיר? הוא מבקש שנשאל: איזה עולם גרם לו להאמין שאין לו ברירה אלא להסתיר? וזו כבר שאלה אחרת לגמרי.

דמותו של האב היא בעיניי דמות טרגית. לא מפני שהוא אדם טרגי במהותו, אלא מפני שהוא לכוד בין שני עולמות: בין מי שהוא לבין מי שהוא מאמין שעליו להיות. הוא רוצה להיות אב. בעל. מפרנס. אדם „כמו כולם”. ובתוך כל זה יש בו משהו שאסור לו, בעיניו ובעיני סביבתו, לקבל שם וקול.

 וכאן אי אפשר שלא להוסיף הערה על ההשג הפנומנלי של אסי כהן. אסי כהן הוא דמות מפורסמת בגלל היכולות הקומיות שלה (במיוחד גילום דמותו של שאולי בארץ נהדרת). לאנשים די לראות את פניו כדי להתחיל לצחוק. לפעמים די בלשמוע את שמו כדי להתחיל לחייך. וכאן הוא מופיע כשחקן אופי שמצליח תוך שבריר שניה להרטיט את הלבבות בגילום דמותו המורכבת של אב המשפחה. גם שאר השחקנים הם משכמם ומעלה, ואיך אפשר לא להזכיר את יאיר מזור המוכשר להדהים המשחק את דמותו של הילד במשפחה? הצלחת הליהוק היא פנומנלית. 

ונשוב לתכנים. מנקודת המבט של היום אולי אפשר לשפוט את אב המשפחה. למה לא סיפר, לפחות לאשתו, וסיבך את עצמו ואת האחים ברשת קורים דביקה? אבל שאלה כזאת מניחה שהאפשרות לבחור הייתה חופשית. והיא לא תמיד הייתה. כאשר אמירת האמת עלולה לעלות לאדם במשפחתו, בביתו, בפרנסתו ובמעמדו החברתי, ההסתרה אינה בהכרח שקר שנבחר בחופשיות. לפעמים היא מנגנון הישרדות. לפעמים השקר הוא המחיר שנדרש מאדם כדי להשתייך. והמחיר הזה אינו נשאר אצל מי שנאלץ לשלם אותו. הוא מחלחל אל היחסים הקרובים אליו ביותר, ובעיקר אל הילד שגדל בתוך המציאות הזאת. בועז אינו נושא רק את מה שגילה על אביו, אלא גם את הבושה, הפחד והבלבול שנכרכו בכך. מה שהיה מאבק של האב בזהותו נעשה לפצע של הבן. וכאן הסרט נעשה בעיניי כואב במיוחד. מפני שהוא מספר לא רק על אדם שלא הצליח לחיות את חייו כפי שרצה, אלא על האופן שבו חברה יכולה להטיל את המחיר של חוסר הסובלנות שלה גם על הדור הבא.

ויש עוד דבר שהסרט עושה, בעיניי, בחוכמה רבה: הוא מחבר את המצוקה הזאת אל העוני. המשפחה הזאת אינה רק משפחה המתמודדת עם זהות מינית מודחקת. היא משפחה שאין לה הרבה מרחב, לא במובן הפיזי ולא במובן החברתי. מי שיש לו אמצעים כלכליים יכול לפעמים לרכוש לעצמו מרחב פרטי כלשהו, זמני לפחות. בבית צפוף, לעומת זאת, אין הרבה מקום לפרטיות. במשפחה שתלויה זה בזה כלכלית קשה יותר להתרחק. כאשר אין לך משאבים, גם האפשרות להיות „עצמאי” מצטמצמת.

וכך העוני אינו רק תפאורה חברתית. הוא חלק מן הטרגדיה. הוא מצמצם את מרחב הבחירה.

מכאן מקבלת משמעות מיוחדת הסצנה הלילית בגן. המרחב הציבורי הופך שם לפרדוקס: מקום של חופש ומקום של סכנה; מקום שבו אפשר להתרחק מן הבית ולהיות מישהו אחר, אך גם מקום שבו אתה חשוף לחלוטין.

יש משהו חונק ומחניק במרחב הזה. כדי להיות חופשי אתה צריך לצאת מן הבית, אבל בחוץ אין לך בהכרח הגנה.

החופש והסכנה צועדים שם יד ביד.

הסצנה המטלטלת בגן אינה מציירת את הסביבה ההומוסקסואלית כמקום אפל ומאיים מעצם טבעו. האלימות אינה מוצגת כתכונה של קבוצה מסוימת. היא נולדת מתוך מפגש קונקרטי, מתוך עלבון כבוש וצורב ומתוך סירוב לבקש סליחה, ומתפרצת שנים אחר ארוע ההשפלה של הדמות הטרנסית (אולי החוליה הרגישה ביותר בעולם הלהט״בי). הסצנה מורכבת כי היא אינה מאפשרת לנו לחלק את העולם בנוחות לקורבנות ולתוקפים. גם מי שנפגע יכול לפגוע. גם מי שנושא פצע יכול לגרום פצע לאחר.

הסרט מציג הצטלבות של כמה סוגי פגיעוּת: זהות מינית שאי אפשר להציג בגלוי, עוני, תלות במשפחה, היעדר פרטיות ופחד מאובדן השייכות. וכל אחד מהם מחזק את האחר, כי משפחה היא לא רק אהבה. משפחה היא גם רשת ביטחון. איום על המשפחה אינו רק איום על היחסים בין בני אדם. עבור מי שאין לו הרבה משאבים אחרים, הוא עלול להיות איום על כל עולמו.

אולי זו הסיבה שהפחד של האב גדול כל כך. הוא אינו מפחד רק מן החשיפה, אלא ממה שעלול לבוא אחריה.

הסרט מעמיד זה מול זה שני דורות. האב חי בעולם שבו ההסתרה כמעט מובנת מאליה. הבן כבר חי בעולם שנפתח, לאט ובכאב, לאפשרויות אחרות, והפער ביניהם מזכיר עד כמה ההיסטוריה של החירות היא היסטוריה צעירה. דברים שאולי נראים לחלק מהחברה היום כדברים כמעט מובנים מאליהם: לומר מי אתה, לבחור את האדם שאתה אוהב, לחיות בגלוי, לא היו מובנים מאליהם כלל לפני כמה עשורים. לכן צריך להיזהר כשאנחנו מביטים לאחור ושואלים: „איך הם יכלו לחיות ככה?” הם חיו כפי שיכלו לחיות. והשאלה המעניינת יותר היא איך אנחנו חיים היום, ומה אנחנו מאפשרים לאחרים להיות.

ואז מגיעה המילה „עצמאות”.

בהתחלה היא נשמעת כמו שם של סרט על ראשית המדינה. אבל עצמאות אינה רק עצמאות של מדינה. היא גם עצמאותו של האדם. האפשרות להיות בעלים על חייו. על גופו. על זהותו. על אהבתו, על הסיפור שהוא מספר על עצמו.

אבל כאן טמון הפרדוקס הגדול: כדי שאדם יהיה עצמאי באמת, לא די שיינתן לו החופש על הנייר. צריך שיהיה לו גם מרחב חברתי לחיות את החופש הזה. אפשר להיות חופשי מבחינה חוקית ועדיין להיות שבוי בבושה. אפשר שתהיה לך זכות לבחור ועדיין לפחד מאוד מן המחיר שהבחירה תגבה. ואפשר לשתוק לא מפני שאין לך מה לומר, אלא מפני שאתה יודע מה עלול לקרות אם תאמר. וזה אולי הדבר העמוק ביותר בשם „עצמאות”. עצמאות אמיתית היא לא רק האפשרות לעשות מה שאתה רוצה. היא האפשרות לא להיאלץ להסתיר את מי שאתה כדי להמשיך להיות חלק מן העולם. והסרט מוסיף לכך עוד כאב: כאשר חברה אינה מאפשרת לאדם להיות הוא עצמו, היא אינה פוגעת רק בו.

הפצע עובר הלאה.

אל הילדים.

אל המשפחה.

אל הדור הבא.

„עצמאות” בעיניי, איננו סרט מושלם מבחינה קולנועית. אמנם יש בו שפע הברקות קולנעיות, אבל אפשר גם לבקר הבטים שהם פחות מופלאים, ולא כאן המקום להכנס לכך. יצירה אינה חייבת להיות מושלמת כדי להיות חשובה. לפעמים סרט משמעותי הוא סרט שמצליח להזיז משהו, אפילו קטן, אפילו כמעט בלתי מורגש, ביחס ל׳אחר׳ ול׳בלתי נחשב׳. סרט שיגרום לנו להיות קצת פחות שיפוטיים. להבין קצת יותר. להיזכר שמאחורי מה שאנחנו מכנים „בחירה” מסתתר לפעמים עולם שלם של פחד, אילוצים ונסיבות. ובעיקר, לראות שגם האדם שנראה לנו זר, רחוק או בלתי מובן, מבקש בסופו של דבר את אותו דבר שאנחנו מבקשים לעצמנו: לחיות את החיים בלי לפחד מעצמך. אולי זו הסיבה שהסרט נשאר איתי. לא בגלל הסיפור על מה שהוסתר, אלא בגלל השאלה שהוא משאיר אחריו: כמה חופש צריך אדם כדי להיות באמת עצמאי? ואולי גם השאלה ההפוכה:

איזה עולם אנחנו צריכים ליצור כדי שאדם לא יצטרך להסתיר את עצמו כדי להיות שייך אליו?

בקיצור, סרט ישראלי משובח, עדין, רגיש, חכם ומפעים. סרט שנכנס לך ׳מתחת לעור׳ והולך איתך הרבה אחרי שעזבת את אולם הקולנוע. סרט שהוא גאווה ליוצריו וגאווה לתעשיית הקולנוע הישראלית.