״אני בוכיה״: על האני-הנשי במגילת איכה

"אֲנִי בוֹכִיָּה": עַל הַאֲנִי-הַנָּשִׁי בִּמְגִלַּת אֵיכָה

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המניין באגודת הסופרים העבריים בישראל

עדי אביטל-רוזין

לפני תפילת ערבית בליל תשעה באב, נהוג לקרוא מספר קינות. בקרב הקהילות הספרדיות, לרבות קהילת יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז בספר תהילים ("על נהרות בבל"),  ויש המוסיפים את מזמור ע"ט. בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת "עננו". לאחר תפילת העמידה נהוג לקרוא את מגילת איכה, שבמרבית הקהילות היא נקראת ללא ברכה, ובחלק אחר, היא נקראת בשקט, כל אחד בקהל קורא לעצמו, והחזן לא מגביה את קולו.

 אני תמהה, עד כמה קהל המתפללים לדורותיו ער לעובדה כי במגילת איכה, כמו גם בחלקים מספר שופטים, נהוגה מסירה כפולה, המעידה על עצמה כשירה נשית שניתנה בעל–פה אך נכתבה בידי גבר?

היצירה הנשית הראשונה המצויה במקרא, הנה ככל הנראה [1] שירת דבורה, בספר שופטים, פרק ה', טקסט ספרותי לכל דבר, המבטא מנקודת מבט אישית-נשית כיצד העולם סובב סביב ציר נשי, וגברים משחקים בו תפקיד שולי, שכן, הוא מסמך תיעודי חי, נושם ובועט המגולל באמצעות מסירה כפולה, כלומר שירה נשית שניתנה בעל–פה אך נכתבה בידי גבר, [2] על אודות כניעתו של סיסרא תחת כוח הגוף, המיוצג בידי יעל אשת חבר הקיני , וכוח הרוח, המיוצג בידי דבורה הנביאה אשת לפידות, ואף העניק משנה תוקף לנבואתה של דבורה שהוכרה כנבואת אמת. [3] 

ועוד בעניין המסירה כפולה, לפיה השירה הנשית ניתנה בעל–פה אך נכתבה בידי גבר, אציין כי היא מופיעה לא רק בספר שופטים, אלא גם במגילת איכה, שעל אף ששרויה בה "אווירה נשיית", [4] בשל שלל הדימויים הנשיים הפורצים מתוכה, איש לא מיהר להכריז עליה כיצירה נשית, שנכתבה ביד אישה. חרף זאת, אטען בפניכם את העובדות ואניח לכם לשפוט בעצמכם, לא רק מה הוביל לכך שטקסטים מקראיים גבריים יישענו על יצירה נשית, כי אם מי הוביל לכך, ומדוע. 

הקינה הראשונה מתוך חמש הקיימות במגילת איכה נפתחת במילים: "כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" [5] ו-"נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל הַיּוֹם דָּוָה". [6]  כל בר דעת היה מבין שהאני הדובר היא אישה, שכן גבר לא היה מייחס לעצמו את המילה "דָּוָה" הסמוכה אצל נדה, ככתוב: "וְהַדָּוָה, בְּנִדָּתָהּ". [7]  זאת ועוד, בקינה השנייה מופיעה המילה "בַּת-צִיּוֹן" 6 פעמים ברצף  ואף יש בה פנייה של אישה אחת אל אישה אחרת, המאיצה בה לצאת במחוות בקשה לאל: "שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ", בדומה לזו המופיעה בשירת דבורה, כקול פנימי נשי (של דבורה) של אישה המאיצה בעצמה לצאת במחוות בקשה לאל : "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר". [8]   לנוכח העובדה שפרק ג' נפתח ב-"אֲנִי הַגֶּבֶר", סביר להניח כי גם כאן, עפ"י מסורת המסירה הכפולה, הקינה שנאמרה בידי אישה בציבור עברה לגבר. 

יתר על כן, ראוי לציין כי הקינה הראשונה והשנייה, מחזקות את הידיעה כי עוד משחר קיומה של האנושות, דווקא לנשים נשמר מעמד מיוחד כמקוננות. [9]  יחד עם זה, מקריאה חתרנית בשתי הקינות, עולה כי הן נאמרו על ידי שתי נשים שונות, שהשוני ביניהן לא רק נעוץ בפער זמנים, היוצר מערכת זמנים שונה לכל קינה ומבדיל בין אחת לרעותה, כי אם גם מעיד על אופייה האישי של כל מקוננת, וכיצד היא תפסה את החורבן בדרך ייחודית לה. [10]  הבה נעמוד על ההבדלים בין השתיים: באומרה: "כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה", [11]  "אֲנִי בוֹכִיָּה" [12]  ו-"שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי", [13]  דומה כי המקוננת הראשונה מודעת היטב לאני הנשי שלה, עד כדי הקבלה כמעט מוחלטת למקונן הגברי בקינה השלישית, המצהיר: "אֲנִי הַגֶּבֶר" [14]  ו-"אֲנִי מַנְגִּינָתָם". [15]  היא מצדיקה את הדין באופן מוחלט: "צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי", [16]  ואף אומרת: "עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי". [17]  לעומתה, לא זו בלבד שהמקוננת השנייה מסתירה את האני-הנשי המספר שלה, כי אם מציגה עצמה כהשתקפות לחברותיה הבוכיות: "אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ". [18] היא מתריסה כלפי האל: "וְלֹא זָכַר", [19]  "וְלֹא חָמַל", [20]  קוראת תגר עליו: "הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב", [21]  "זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ", [22]  ואף מתקוממת כנגדו: "לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה". [23]

יוצא, אפוא, שקינה  א' ו-ב' נאמרו, כל אחת בנפרד, מפי שתי נשים, בעוד שקינה ג' נאמרה מפי גבר. יתר על כן, עיון בקינה ד' יוצר תחושה כי היא חוברה לא בידי אישה ואף לא בידי גבר, כי אם ע"י אנדרוגינוס.  אסביר:

לעומת הקינה השלישית, ממנה עולה בוודאות כי היא נכתבה בידי גבר, שלא ראה, אלא רק את עצמו: "אוֹתִי", "בִּי", "בְשָׂרִי וְעוֹרִי",  "עַצְמוֹתָי",  "בָּנָה עָלַי", "הוֹשִׁיבַנִי", "גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא",  "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי", "גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה", "אֹרֵב הוּא לִי", הקינה הראשונה והשנייה, שהוגדרו כנשיות, מעניקות לא מעט מקום גם לגברים. ולראייה, הראשונה אוצרת בתוכה היבטים "גבריים":  "כֹּהֲנֶיהָ",  "שָׂרֶיהָ",  "מְכַבְּדֶיהָ",  "אַבִּירַי אֲדֹנָי",  "בַּחוּרָי",  "בָנַי",  "כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי", לא כל שכן, השנייה, הטומנת אף היא בחובה אספקטים "גבריים": "חִלֵּל מַמְלָכָה, וְשָׂרֶיהָ",  "וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן", "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה גַּם-נְבִיאֶיהָ, לֹא מָצְאוּ חָזוֹן", "זִקְנֵי בַת צִיּוֹן",  "נְבִיאַיִךְ", "שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן", "וּבַחוּרַי נָפְלוּ". 

הקינה הרביעית מתעתעת. מצד אחד, למילים: "חַלְלֵי חֶרֶב, מֵחַלְלֵי רָעָב", [24]  שאין בהן, כי אם צורת רבים סתמית,  ואילו מצד שני, המילים:  "תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן", [25] מעידות על נטייה נשית מובהקת. ואם לא די בכך שהיא בנויה בדומה לקינה הראשונה והשנייה הנשיות, ובשונה מהשלישית הגברית, [26] הרי שבהשוואה לשלוש הקינות, דומה כי למקצב שלה זיקה גדולה יותר לנשיות, פרט שיש בו משום עדות כמעט ברורה לכך שהיא פריָה של אישה מקוננת, ולא של גבר. 

לא רק שהשוני בין שלוש הקינות הנשיות מאפיין כל אחת מהן, כי אם גם מעיד על קשת רחבה של נשיות: הראשונה גלויה ומובהקת, השנייה סמויה, ואילו השלישית מודחקת. יתר על כן, שלוש המקוננות היו, כנראה, בנות ירושלים, שחיו במאה השישית לפני הספירה, וחוו את החורבן על בשרן. [27]  

הערות שוליים

[1]  Bar-Ilan Meir, "Some Jewish Women in Antiquity", Scholars Press, 1998 pp. 79-81

[2]  המסורת על מלחמת ישראל בכנעני בספר שופטים כפולה: פרק ה' הוא שירת דבורה, שירה שניתנה בעל-פה, ואילו פרק ד' הוא תיאור פרוזאי העשוי בידו של גבר. עוד על המסירה הכפולה, והכתיבה הכרוכה בכך: בר–אילן מאיר, "התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל", זאב חנוך ארליך ויעקב אשל (עורכים), "מחקרי יהודה ושומרון", ב', קדומים, המרכז האוניברסיטאי אריאל, תשנ"ג, עמ' 42-29

[3]  אביטל-רוזין עדי, "כִּי בְּיַד אִישָּׁה" עיון בנבואת דבורה ובמעשה יעל, בתוך: רְצוּיוֹת וּדחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת", אופיר, 2015, עמ' 273-303

[4]  גויטיין שלמה דוד, "עיונים במקרא", מהדורה שלישית, יבנה, תשכ"ז, עמ' 273-277

[5]  איכה א', יא'

[6]  שם, יג'

[7]  ויקרא, טו', לג'

[8]  שופטים ה', יט'

[9]  טיגאי יעקב חיים, "קינה, קינות", אנציקלופדיה מקראית, מהדורה שנייה, ירושלים תשמ"א, טורים 125-144

[10]  סגל משה צבי, "איכה ג", תרביץ, כרך י"א, חוברת א', תשרי ת"ש,  המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, עמ' 1-16

[11]  איכה א', יא'

[12]  שם, טז'

[13]  שם, כא' 

[14]  איבה ג', א

[15]  שם, סג' 

[16]  שם, יח'

[17] שם, כב'

[18]  איכה, ב', יח'

[19]  שם, א'

[20]  שם, ב'

[21]  שם, ה'

[22]  שם, ז' 

[23]  שם, כ'

[24]  שם, ד', ט' 

[25]  שם, ג'

[26]  מושקוביץ יחיאל צבי, "איכה", בתוך: "דעת מקרא: חמש מגילות", מוסד הרב קוק, תשמ"ג, עמ' 12

[27]  זינגר אסנת, "עיונים בתחינות הלאומיות המקראיות על חורבן הארץ והמקדש", עבודה לשם קבלת התואר מ.א. אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, תשמ"ז, עמ' 77-82 , עמ' 100-101 ועמ'  106-107