אוכל. קדימה אוכל! על ספרו של אביעד קליינברג, בטן מלאה

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת כתר

על: אביעד קליינברג, בטן מלאה: מבט אחר על אוכל וחברה, הוצאת כתר, ירושלים 2005, 238 עמודים

בימים אלה שוטפות את המרקע אינספור תוכניות בישול, תוכניות על אוכל ותכניות על מסעדות, בתי קפה, מרכולים, שווקים ודיאטות פלאים. אינספור שעות מסך על הצורך הבסיסי הזה - לאכול. האם אנו אוכלים כדי לחיות או חיים כדי לאכול? מה משמעות האכילה לגבינו מבחינה תרבותית, דתית, היסטורית, יהודית, ציונית, פילוסופית, ביולוגית, מעמדית, מגדרית ופוליטית? בנושאים אלה עוסק ספרו של אביעד קליינברג, בטן מלאה: מבט אחר על אוכל וחברה. הספר אמנם הופיע בשנת 2005 אך דומה שהיום הדברים נדרשים אף יותר מאשר  בעת פירסומם. המזון שאנו צורכים הוא ראי לנפשנו ולחברתנו, ובו משתקף הכל, אפילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 הספר מורכב משלושה מאמרים, סיפור, ראיונות עם אישים בנושאי קולינריה, מדור הומוריסטי ומבוא מאת העורך, אביעד קליינברג. המבוא נפתח בהצהרה שהעולם הוא חדר אוכל ענק שבו הכל אוכלים ונאכלים במחזורים אינסופיים. הגוף תובע ׳כמולך שאינו יודע שובע: האכילו אותי! האכילו אותי, ולא, כשמשון במקדש הפלשתים, אכלה אתכם ואותי׳ (עמ׳ 7). ׳כל מה שאנו אוכלים - אלים, אנשים, בעלי חיים, צמחים, מינרלים - נעשה אנחנו׳ (עמ׳ 8). אוכל קשור בעבותות לאהבה, נחמה, קירבה, עונג ובטחון. אנחנו מה שאנחנו אוכלים, ואיך, מתי ועם מי. המזון הוא המחבר הגדול וגם המפריד הגדול. המזון מבדיל בין קבוצת ההשתייכות של האדם לבין האחרים, בין מעמדות ועמים. המזון נועד לא רק לקיום החיים. צריכה ראוותנית ובזבזנית מאדירה את מעמדו של הצורך. אנחנו אוכלים גם כדי להרשים וכדי להשתייך ׳לאנשים הנכונים׳. ספיגת כמויות גדולות של אלכוהול הן לא פעם מבחן חשוב להשתייכות, ולא רק אצל בני נוער...

בחינת המזון ודרכי צריכתו בתקופת ראשית המדינה ביחס לימינו היא דרך יעילה לבחון את המטמורפוזה שחלה בערכים הציוניים והישראליים. בראשית המדינה היה חשוב ליסד בארץ מטבח שונה מהמטבח הגלותי שסר חינו. רצו מטבח שיתבסס על תנובת הארץ. צנוע, פועלי: סלט ירקות, זיתים, תפוזים, לחם, לבן. הנצחון של העיבריות החדשה על היהודיות הישנה לא התקיים ביחסי הישראלים לפלסטינים. כאן המנצחים אימצו לעצמם לא מעט ממטבח המנוצחים, ועל שולחנם עלו הפלאפל, החומוס, הפול, הטחינה, הפיתות, הלבנה, השישליק, הקאבאב, שמן הזית והזעתר. 

הצניעות הספרטנית ומראית העין של השיוויון של דור האבות המיסדים קרסו מאוחר יותר. קבוצות אתניות שונות דרשו הכרה קולינרית והופיעו מטבחים אתניים מגוונים שזכו להכרה חברתית עם אוכל מרוקאי, תוניסאי, רוסי ועוד ועוד. ומה קרה עם המטבח האתיופי? ומדוע עלה לגדולה האוכל המזרח אסיאתי? 

מאמרה של אורית רוזין מתאר את אחורי הקלעים של תקופת הצנע; מאמרה של עפרה טנא - את ספרי הבישול העבריים כאמצעי לעיצוב זהות מקומית; ומאמרה של ליאורה גביעון נושא את הכותרת: ׳חומוס-קוסקוס-סושי: אוכל ואתניות בחברה הישראלית׳. 

הספר עוסק במושג ׳אוכל אתני׳, בהיסטוריה, בגבולות המעמדיים, הלאומיים והמגדריים שהאוכל משרטט. 

מרתק!