מאימתי שרים ישראל את שירי ציון: וינייטת שירו לנו משירי ציון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

תהלים קלז

על פי המקובל בקהיליית חכמי העיתים חרב הבית הראשון שהקים המלך שלמה סמוך לשנת האלף לפני הספירה בשנת 586 לפני הספירה. היום , 2019 לספירה, 2605 שנים אחרי נבוזראדן, שר צבאו של הקיסר נבוכדננאצר הבבלי היכה את העיר ירושלים, הפך אותה לעיי חורבות, החריב את המקדש והגלה את יהודה בבלה, מצרפים צום תשעה באב, מגילת 'איכה' ושני פרקים בספר שירת תהלים, את הקהילות היהודיות בעולם לאגודה אבלה אחת, המבכה את אשר אירע לה עמוק בתוך עבר רחוק, כאילו לא חדל לקרות, כאילו עודו נמשך. מי לא משתאה למקרא  סעיף ב' ,  סימן א' בספר "שולחן ערוך הרב" שכתב רבי שלמה זלמן שניאור ( 1745-1813)   מייסד תנועת חב"ד,  " ראוי לכל ירא שמים וכל החיל אשר נגע ה' בלבו לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור 'על נהרות בבל' וכיוצא בו (כגון  תהלים ע"ט) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה כמו שכתוב 'קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי...". לא רק בתעשה באב. בחצות כל לילה מלילות השנה, מחלילות 2605 השנים, זוכרים ב'על נהרות בבל' שזוכרים את ציון.

  "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ...", פותח המזמור, לא רק גלינו אלא גם כמצוות הנביא ירמיהו הנביא, בנינו בתים, נטענו כרמים, 'התיישבות ארעי של קבע', תמהיל משונה של כל הגלויות עד לגלויות של ימינו אלה, בהם 'יושבים' ועם הישיבה - מצפים להגאל, סמוך, או באחרית הימים, אבל תמהיל  קיומי שעמד במבחן הזמן, הדורות. "... שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינו  בְּזָכְרֵנוּ אֶת-צִיּוֹן" ( תהלים קל"ז, א'). יש במסורת ישראל פרשנות האומרת כי " שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינו"  מציין את העובדה כי הבבלים שהגלו את ישראל לא הרשו להם לבכות בדרך, ורק אחרי שהתיישבו ישיבה מעין קבע יכלו גם לשבת גם לבכות. מסורת זאת נשענת על התובנה כי כובש, או פולש מנצח, אוסר על אבל שמקיים את האירוע אותו רוצה הרשות הכובשת להשכיח. הזיכרון הוא אויב. הזיכרון משמר את המושמד כחי מפעפע. הארכיטקטורה של הזיכרון בונה מה שראוי בעיני השליט לקבוע ולהנציח כעבר, ומסלקת מדברי הימים מה שבעיני השליט מסכן את ההווה. כך היה מעולם. כך גם בדור דעה ונאורות של היום. 

 ואולי אין צורך בפרשנות זאת. אולי סודה של גלות שקיימה את ישראל בדברי הימים הוא  "יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינו  ", הפכנו את הגולה למקום מו מקיימים חיים יהודיים מלאים, מקימים בתים, בתי מדרשות, בתי תפילות,  מנהגים, הלכות , תורה עם דרך ארץ, ובה בשעה שומרים על כל אלה  שמירה של 'הציבי לך ציונים', של המתנה לקץ הגולה, של הכנה לקראת השעה בה נצא מגלויותינו לנחלת אבותינו. 'שָׁם יָשַׁבְנוּ' חגג את הקיום הפיזי. 'גַּם-בָּכִינו ' את הקיום הרוחני. כבר בבבל. כבר לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. 

 אך יש במזמור הזה יותר. הפרשן רבינו דוד קמחי אומר " זה המזמור נאמר על לשון הלויים, המשוררים, אשר גלו בגלות בבל, כלומר על נהרות בבל היינו שם מתבודדים יושבים ושוממין, גם היינו בוכים בזכרנו את ציון" ,  קרוב לו, אם לא זהה, הפרשן  אבן עזרא האומר ," וזה המזמור נאמר על לשון הלוים שהם המשוררים בגלותם ,על בבל וטעם על נהרות בהתבודדם מהבבליים שלא ישמעו בכייתם ". משורר התהלים, המלך דוד קדם לגלות בבל בערך בארבע מאות שנה. מזמור ע"ט,  בתהלים פותח במשפטים הבאים, "   מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ   טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם    לְעִיִּים.   נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ   מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ    לְחַיְתוֹ-אָרֶץ.   שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם    וְאֵין קוֹבֵר.   הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ    לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ.   עַד-מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח    תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ קִנְאָתֶךָ.   שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ   אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.   כִּי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב    וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ".( תהלים ע"ט א'-ז'). מנהג ישראל  בתשעה באב, כותב רבי דוד אבודרהם מסביליה בשנת 1340 לספירה, "...וקורין איכה. ואח"כ קורין מזמור תה' קל"ז 'על נהרות בבל' ואומר קדיש יהא שלמא רבא וקורין אח"כ ספר איוב ואומר 'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך' ,ואומר  קדיש יהא שלמא רבה".( אבודרהם, סדר התעניות). 2000 שנה אחרי שהלוויים בגלותם  בבבל אמרו 'מזמור לאסף', אמרו אותו בסביליה ואומרים אותו בתשעה באב היום, מפני שאין לטעות,   "טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ", הוא טמאו את המקדש,  " כי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב  וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" הוא אובדן הישוב היהודי ביהודה ובירושלים 'וְאֶת-נָוֵהוּ' הוא המקדש, ועל כן אומרים הלויים בבבל וגלויות ישראל עד ימי אבודרהם ועד ימינו מזמור המבכה את חורבן הבית, ומשורר התהלים, המלך דוד, איך הוא שר אותו ולא היה מקדש בנוי בימיו, כי ידיו היו ידי לוחם ושופך דמים, ובנו שלמה בנה וחנך את ההיכל? 

על תמיהה זאת מתוספת תמיהה על פרשנותם של רד"ק ושל אבן עזרא, האומרים כי הלוויים בגלותם אמרו את המזמורים שהיו אומרים אותם בבית המקדש בבניינו, ואם בבניינו - איך אמרו את הפסוקים  " שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ   אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.   כִּי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב    וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ",  "שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם    לְעִיִּים.   נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ   מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ    לְחַיְתוֹ-אָרֶץ".  למה יאמרו אותם?  רד"ק בהערה כללית על אמירת פרקי תהילים בבית המקדש ולאחר חורבנו בכל מקום בו אבלים ישראל  אומר " ולפי דרך הפשט, כי המזמורים לא היו נקראים בשעת מעשה"  כלומר המעשה קדם תמיד את אזכורו בדרך השיר, ולכן מזמור על חורבן זוכר את החורבן. אבל , למרבה ההפתעה רבנו דוד קמחי ואומר שהלוויים בגלותם בבבל שרו  "  ... על שם שהיו מזמרים בהם בבית המקדש... וכן הנאמרים על לשון הגלות ועל חֻרְבַּן ירושלים, כמו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (מזמור ע"ט) והנאמרים על הגלות היו מזמורים בשוב הגלות". גם רד"ק גם אבן עזרא נזהרים לא לומר מתי נכתבו מזמורי התהלים, מדגישים מתיי שרו אותם, וקובעים למעשה כי אומרים אותם בתשעה באב גם בימינו האלה כי הם חדרו לזיכרון מהלאומי של ישראל מפני ששרו אותם כדי לזכור בחורבן מה שאמרו בבית המקדש , ולמן השעה בו המזמור 'אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ'   מושר, נכנס החורבן לשיר, והשיר נושא את החורבן, ואין שום עיון בשאלה מי כתב את המזמורים האלה כי עצם השאלה יכולה להעיב על העיקר: השיר נושא את האירוע. 

גם רש"י מרחיק עצמו מגעת במזמורי החורבן בחינת כחוקר הבוחן מי כתבם. במזמור קל"ז, על נהרות בבל, הוא מזהה דו שיח  מאלף בין הלויים לבין הבבלים, " כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ ( הבבלים) דִּבְרֵי-שִׁיר   וְתוֹלָלֵינוּ  שִׂמְחָה ( המהתלים בנו  , הלועגים  לנו ושמחים בחרפתנו, על שבטוב ארץ בבל מלכת הממלכות אנו מתאבלים על ירושלים שבהרי הסלעים הרחוקים והנידחים) שִׁירוּ לָנוּ    מִשִּׁיר צִיּוֹן. ( והלוויים עונים)   אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה'    עַל אַדְמַת נֵכָר. (מתעלמים מן הלעג ומשיבים כאילו נשאלו על דרך התמיהה  המתפעלת ומוסיפים דברים שהיו לדברי שבועה לדורי דורות)    אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי.  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי   אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם   עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" על דו שיח זה אומר רש"י,  "כשירדנו לגולה ושאלם נבוכדנצר שישירו לו כמו שהיו משוררין על הדוכן" . גם הוא אפוא כמו מתארך את תחילת המשמעות ההיסטורית של השיר לא ביום בו נכתב אלא ביום בו הושר בדו משיח שנחתם  ב" אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ "! 

 לכאורה פשוטים פי כמה וכמה דברים שכתב רבי דוד אלטשולר, בעל 'המצודות', 'מצודת דוד' ו'מצודת ציון', על מקור 'על נהרות בבל'  " דוד צפה ברוח הקודש אשר יגלה ה' את ישראל לבבל ואמר בלשון הלווים אשר יקוננו ויספרו את הקורות אותם בדרך ויאמרו , הנה בהיותינו על נהרות בבל שם ישבנו ישיבה הראויה לגולים מוטה לארץ וגם בכינו על כי זכרנו את ציון החרבה והשוממה".  לדידו, ולא רק לדידו, השאלה מי כתב את מזמורי תהלים כולם היא קרדינלית ויש לה רק תשובה אחת, דוד, מה שחווה וכתב - חווה וכתב, ומה שלא חווה - גם חווה ברוח הקודש, בהארה משמים בה הראו לו אפילו טרם ייבנה המקדש כי ייחרב, עד שוכמי שהיה במקום האסון כתב  " אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ ",  יתירה על כן , עד שחתם את המזמור המופלא הזה, העולה על גדותיו בגעגועים לציון ולנוה הקודש בליבה,  בדברי נקם הבוקעים מלב שדוד, כאוב, שבור לרסיסי הווייה של ממש  " בַּת-בָּבֶל    הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ   אֶת-גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.   אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ   אֶל-הַסָּלַע"  הנשמעים על  רקע "שם ישבנו גם בכינו" הצפים בתוגה, כדברים הגחים כסערה רותחת ממעמקיו של עלבון שאין לו מרפא אלא בנקם. לדידו של רבי דוד אלטשולר והחולקים עמו את תובנתו , לא רק שהחורבן קדם את הבניין, לא רק שהמספד היה להיסטורי לפני ההיסטוריה, אלא גם " שפוך חמתך" נתלווה ל " אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ " והשניים היו לגורל בטרם יהיו לטרגדיה. ארבע מאות שנה אחרי דוד שראה לדידו של רבי דוד אלטשולר את החורבן ברוח הקודש  שר הנביא ירמיהו את קינת החורבן שראה בעיניו .  " עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ.  וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב"- בהבדל, בהבדל מכריע -" מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר.  וַיֹּאמֶר ה' עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ.  וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם"  ( ירמיהו ט', ט'-י"ג). ברוח הקודש לא שאל דוד על מה עתידה ירושלים להיות לעיים, ברוח הקדש א היה חכם שענה על מה שרף נבוזראדן את נוה האלוהים.  הוא ראה ברוח הקודש את הגורל. ירמיהו ראה  בעיניו, לנגדו בחוויה של יום יום נוראה  ירושלים חרבה  " עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ" .זה ההבדל. אפילו ברוח הקודש לא יכול היה דוד לראות על מה חרבה ירושלים, אפילו ברוח הקודש לא ראה את 'עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם'. לאסון הזה שכולו ריאלייה היסטורית לא נמצא במקום בחזון.  אבל השניים, דוד וירמיהו מתחברים. ירמיהו מסיים את קינתו בפסוקים " יַסְּרֵנִי ה' אַךְ-בְּמִשְׁפָּט  אַל-בְּאַפְּךָ פֶּן-תַּמְעִטֵנִי.  שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ  כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" ( שם כ":ד, כ"ה) את אלה ראה דוד ברוח הקודש, הוא אמר שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ שלו כי ראה ברוח הקודש את שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ של ירמיהו.