יום שבת, 26 בספטמבר 2015

יהודה עמיחי מגיב על שיר העיתים של קהלת

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בשירו המופלא ’אדם בחייו‘ (שעת החסד, הוצאת שוקן, תשמ"ג) מתמודד יהודה עמיחי עם האתגר הגדול שמציב קהלת, ב׳שיר העיתים׳ שלו (ג 8-1):
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם 
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ 
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת 
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק 

עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד 
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים 
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק 
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד 
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ 
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר 
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר 
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא 
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם
בשבעת בתי השיר, חוזרת 14 פעמים (המספר הטיפולוגי 7 כפול 2) טענת מטוטלת הניגודים שמתרחשת בממד הזמן: ׳עת... ועת...׳. קהלת מדבר על קצוות ועל ניגודים. על דיכוטומיות ועל מכלולים. על סדר קשיח. על הפרדה חותכת בין מצבים ופעילויות שלכל אחד מהם יש משבצת עת משלו. עת שאין לאדם כל שליטה עליה. נתונה. דטרמיניסטית. מוכתבת כגזירת גורל. 
מחשבות אלה הן הפך התפיסה השלטת במקרא. הזמן בשיר איננו הבימה שבה משתקף פועל האלהים בהיסטוריה. הוא אינו חותר מהבריאה לאחרית הימים ולגאולה. אין בו מקום ל׳זכור׳ כלשהו (ממילא ‏בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח, ב 16), וכמו שאין בו מזכרון העבר כך גם אין בו מחזון העתיד. אין בו תפקיד לאמונה או למוסר, אין בו שכר ועונש. הוא מרוקן ממשמעות ותכלית. מה שיש בו הוא רק האסתטיקה הקרה של החזרה הנצחית.
ומה עושה אדם בחייו? מוליד ומת. ובין לבין נוטע ועוקר, הורג ורופא, פורץ ובונה, בונה ושוחק, סופד ורוקד, משליך אבנים וכונס אבנים, חובק ורוחק מחבק, מבקש ומאבד, שומר ומשליך, קורע ותופר, מחריש ומדבר, אוהב ושונא, נלחם ומשלים. ומה שלא יעשה - לעולם ישוב לנקודת המוצא. בדיוק כמו השמש, הנחלים והרוח שלעולם שב על סביבותיו (א 7-5). הטבע, הפרט והכלל שבויים באותו אופן במכונת העיתים העיוורת. על כולם נגזר אותו איון מבטל.
קהלת הטיל לפיתחה של האנושות אתגר מחשבתי גדול. יהודה עמיחי מרים את הכפפה ומגיב עליו בעוצמת נפילים. הוא מתחיל את שירו בפרץ פולמוסי:
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.
דבריו של עמיחי מנוסחים באופן סמכותי וחד-משמעי בדיוק כמו שקהלת ניסח את דבריו. 'קהלת לא צדק', מכריז עמיחי, וממשיך בטענה הנגדית: בחיים אין 'לכל זמן'. 'אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל'. בחיים צריך הכל 'בבת אחת'. ומי שיודע את זה הוא הגוף. הוא השולט בחיי האדם, לא התבונה. והגוף מכשיל את האפשרות של חיים על פי העת הנכונה. וכל כך למה? כי הוא 'חובב' ו'מתבלבל'. מנסה וטועה כל הזמן. והוא לא יחדל בכך כל ימי חלדו. לפיכך כל מה שקורה במציאות אינו מימוש הסדר הטוטלי של קהלת אלא תערובת כאוטית שיוצר הגוף המבולבל. וטוב ונכון ויפה שכך. כי אין זמן לכל והחיים חולפים להם כהרף עין. לכן האדם צריך 'לשנא ולאהב בבת אחת, / באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק'. כל זמן שהוא יכול. בתחנה הסמוכה לאין מצטמקת מעטפת החיים (=הגוף) ומתברר שמה שנשמר בה הוא תמצית הניגודים והסתירות שהתבלבלו כל העת אלו באלו. והיא מתוקה. כל כך מתוקה. מתוקה מדבש. 
׳מות תאנים ימות בסתיו / מצומק ומלא עצמו ומתוק..׳. 
ההפרדה החדה כתער, עליה דיבר קהלת, תתרגש על האדם רק עם כליון גופו. ועת הכליון כבר עומדת על הסף, ׳והענפים הערומים כבר מצביעים / אל המקום שבו זמן לכל׳. 
מות תאנים ימות בסתיו



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה