עולם חסד ייבנה: וינייטה לימי הסליחה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

טובים השניים

'יצר', שהכתוב המקראי קראו רַ֖ע - כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו -  ו'יצירה', ירדו כרוכים לעולם. חכמי הדורות, לא קראו לו ליצר 'רע'. גם 'טוב' הניחו לו להיות. קראו לו 'השאור שבעיסה' - "רבון העולמים", אמרו, "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה״ (ברכות י"ז,א') ומפרש רש"י, "ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך? שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו". היצר היה אפוא לקורט הנעלם המתסיס את האדם, לטוב ולמוטב, המעמיד את ייחודו, הגואל אותו משלטונו הבלתי מעורער של האינסטינקט שאינו כושל לעולם ומפקיד את גורלו בבחירה החופשית, בשיקול הדעת, ואלה, עליהם אמרו  Errare humanum est (סנקה?) משגים את האדם באשר הוא אדם מן הדרך שהוא יודע שהיא ישרה, אף על פי שהוא יודע שהיא ישרה.

 היצירה הראשונה של האדם הוא החטא. דבר זה, כנראה דבר זה, לימד אנטונינוס את רבי יהודה  מן הפסוק  (בראשית',ז') " הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ". מה אמר אנטונינוס? " יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם" (סנהדרין צ"א ב'). אבל הפסוק אומר 'אַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ', ואנטונינוס אומר כי היצר הרע שולט באדם! הוא גם סומך על הפסוק וגם לומד הימנו. היפוכו? פסוק קשה. "אין בו הכרע" אמרו עליו חז"ל. נראה כאילו נאמר בו  כי החטאת, מדעת או מהיסח הדעת, מונחת סבילה, דרוכה בהמתנה, 'לַפֶּ֖תַח', בפתח צאת וולד האדם מרחם אימו. יש ביניכם, בינך האדם לבין החטאת, יחסי תשוקה, תשוקת החטאת אליך, תשוקתך אתה לחטאת. אבל אתה המושל. מכל מקום. בין אם תיטיב -אתה מושל להיטיב, ובין אם לא תיטיב - אתה מושל להרע. החטאת אינה מזהה את החיה כנשואת תשוקתה כי אין חיה בעולם שיצרה לה יצר. אבל היא מזהה את האדם שיצר את יצרו. אליו תשוקתה. אותו היא מפתה. אי אפשר להדיח לא סיס ולא נשר, לא סנאי ולא פיל, לא תולעת ולא נחש, לא דגיג ולא כריש. אין להם בחירה. שיקול דעת. הם עיסה נטולת שאור. תשוקתה של החטאת היא רק אליך, יוצר היצר.האדם. אם תיטיב, הטובה תישא את עוון היצר, תמחל, תסלח, תחון, אם לא תיטיב, אין טובה לא בשמים ולא בארץ שתישא את עוון כניעתך לפיתויי היצר אשר יצרת מבחירה, בכל מקרה מבחירה.

הכתוב אינו מפזר את הרושם שבורא העולם והאדם הופתע משליטתו המוחלטת של האדם ביצר. "וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ..."-של האדם, לא מחשבות לבו של היצרה - "...רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ.וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה…" (בראשית ו',ה'-ח'). המבול הטביע למטה אך הניע את אמות הסיפים למעלה. העולם המושלם, עם האדם, היה חסר בריאה אחת. הסליחה. בלי הסליחה, דינה של האנושות שנבראה עם יצרים, היה גזור מראש. האנושות מאדם עד נוח הוכיחה, "כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא” (קהלת ז',כ'). היא מלאה חמס. אפילו נח לא היה צדיק אלא בדורותיו המקולקלים. "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי..." (שם ח',כ"א), וחז"ל הוסיפו כי הכתיב החסר, 'מִנְּעֻרָ֑יו' משמעו "משעה שהוא ננער ויוצא לעולם". זה טיבו של האדם. אפשר לסלק את רובו ככולו מן העולם בעטיו של החטא. אי אפשר לשנותו. עולם מושלם? אדם במעלת בוחר, ש"...הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע”, פאר הבריאה שאחת דינו להמית בחטאו מפני שלשם הבחירה נוצר - לא חי בעולם מושלם אלא אם כן הבורא, פוקד העוון, מוסיף לבריאה את הבורא נושא העוון. המבול היה המפץ הגדול שהוליד את השבועה "..וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי..." והשאיר בידי האדם את האחריות, כי הוא בוחר, ואת הסיכוי להישאר בחיים אחרי הטעות, ההחמצה, אחרי ההחטאה, החטא. זה חסד. אין ברירה אלא חסד, האלטרנטיבה היא - ואל ייחשבו דבריי כמחטיאות את שפתיי - עולם ציני בו מתנת הבחירה - הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה- המלווה בתביעה - וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים - היא על פי טבעו של האדם שאין בקרבו צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא, תביעה בלתי אפשרית. היא או מבול - כי יצר לב האדם רע מנעוריו, או חסד הסליחה. נכמרו רחמיו של האלוהים שהתעצב על ליבו והוא בחר בחסד.

לא בכל תנאי. הסליחה אינה עוקרת את העוון מן העולם. את הנעשה אין להשיב. החטא נשאר. חטא מכל מקום, אם נסלח ואם נפקד. הסליחה היא ויתור על החלת הענישה על החטא. ה' שחנן את האדם דעת, בלעדיה לא היה כושל בחטא, שומע את החוטא קורא ממרתפי מצוקתו "חָנֵּ֣נוּ יה' חָנֵּ֑נוּ" (תהלים קכ"ג,ג') שומע מתוך התחינה שהיא וידוי, הודאה כי היה חטא, והוא כמו משיב "... וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם", כי מצד גדרי המשפט אין החוטא זכאי לחנינה, ומצד העוון -שחכמים ראו בו כניעה ליצרים, ומצד הפשע - שחכמים ראו בו מרידה בסמכות ובאדנות הבורא, ומצד החטא - שחכמים ראו בו חולשה, פרי רוח שטות, רישול, לא שגגה אבל קרוב לה - אין העבריין ראוי לרחמים, ואני אחון וארחם על פי האמת שבתחינת "חָנֵּ֑נוּ". הוי חוטא, הוי עם כבד עוון, הסליחה היא חסד, בתנאי שאתה מכיר כי לא אימצתי את החסד אלא אם תודה בו ותהיה שותף לו.  

על הפסוק "אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב ה' ל֣וֹ עָוֹ֑ן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה" (תהלים ל"ב, ב')  אומר רבי צדוק רבינוביץ הכהן מלובלין (1823-1900) "שכבר הזוהר הקדוש אמר  "שלאו רישיה סופיה ולאו סופיה רישיה" שמתחילתו של הפסוק נשמע שיש לו עוון רק שאין הקדוש ברוך הוא חושבו, ובסיפא משמע שאין לו שום עוון כמו שנאמר וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה" לכאורה סתירה אם, אלא שלא, כי על כן "שאינו מרמה את עצמו במעשיו, להיות נדמה בעיניו שדרכיו ישרים ונכוחים", אין חסד הסליחה חל עליו. וידוי אינו וידוי אם יש בו רמיה. אם יש בו "אחטא ואשוב". אם יש בן חרטה בפה, וישימון בלב. אמת מוצהרת, ושקר למשמרת. אם האדם איננו משתף עצמו בהבנה העמוקה כי הסליחה היא חסד, נשלל ממנו מענק החסד. אבל אם הוא שותף באמת, חוטא שמתחרט באמת, שמבקש מחיקת חשבון העוון באמת - וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם!

 כך נולדה התשובה. גם זה מפץ. בלעדי התשובה, לא היה העולם מתקיים אלא על אנושות שעול החטא הבלתי עובר מוחץ אותה עד עפר, מדכא אותה, מחניק את אוויר הנשימה של היצירה החופשית, או על עקירת מוסר הכליות מן הארץ שסופה גוזרת אפילו על הקדוש ברוך הוא לחלן חלילה את שבועתו לא להביא מבול עוד על הארץ, ומחולנת - לא נותרת לקדוש ברוך הוא ברירה, הוא נאלץ להפר אותה.

 כשם שהחסד הוא אוניברסאלי, ואי אפשר לשום אדם בשום אמונה לא במרחבי היבשות ולא באיי הים להתקיים בלי החסד של הסליחה, כך גם התשובה היא אוניברסאלית, ואין לעולם קיום אם לא הוא מקיים בה את תקוות התשובה באמונה, ביושר, בלי רמייה, באמת. אומות העולם אומרות EXCUSE  ,ex משמע להוציא, causa מתוך גיליון האשמה, בעברית  של חכמינו היינו אומרים "למחוק מתוך שטרות חובותינו". האשמה - הינה. כתב האשמה - נמחק בחסד. נסלח! הגרמנית  גם היא אומרת ent , ENTSCHULDIGEN/ENTSCHULDEN-להוציא,  -schuld-חובה. מילה רבת משמעות דתית ואזרחית היא  PARDON, שמשמעה לעבור על פשע בלי להעניש עליו. היא  באה מן הלטינית הוולגרית perdonare שמשמעו להעניק בלב שלם, לתת שי את המחילה. כמוה התיבה  FORGIVE , לסלוח ,מיוסדת על רעיון הנתינה, to give. התיבה "תשובה" עצמה, קרי לשוב אל המקום בו היה החוטא בטרם יחטא, לא חלילה 'תשובה' מלשון מענה שהוליד את הברבריזם 'לצאת בשאלה' כתיבת ראי הפוך ל’תשובה' - מענה -  אלא תשובה מלשון שיבה, תקווה לזכות לעמוד במקום בו יכול האדם לצאת שוב לדרך בלי משאו המדכא של העוון, קיים באומות העולם המערביות, אם כי אין לו תיבה משלו. יש REPENTENCE מן הלטינית penitire שמשמעו להצטער, להתחרט, ורק בעת האחרונה הפך גם לביטוי של הכרה בצורך לשנות את החיים מחיי עוול לחיי יושרה, אבל הרעיון העמוק שהחסד של המוחל הוא גם חסד של הנמחל הוא רעיון המאחד את מין האדם כולו. בלעדיו, לא היה בעולם תקווה.

יִשְׂאוּ־יָחַד

גם החסד כמתנת אלוה לאדם גם התשובה כמתנת האדם לאדם, כיוון שנבראו לא נבראו בשמים אלא גם על הארץ נבראו. אך טבעי הוא. רוב העוולות, הן עוולות בין אדם לחברו. אמנם כולן, הן גם עוולות בין אדם למקום, כי השונא לחברו, במובן הכולל והמורחב של התיבה "שונא", מורד באלוהים שאמר "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'" (ויקרא י"ט, י"ח), ואהבת כי אני ה'. אם אני ה', קיבלתי על עצמי את חסד הסליחה, קבל אותה גם אתה. כשם שאני מחלן, היה גם אתה מחלן. ואתה ראשון. " סימן זה יהא בידך כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך אינך מרחם אין המקום מרחם לך"  אומר התלמוד הירושלמי (בבא קמא פרק ח'). בספר המצוות הקטן, מצוה ח' , מסכם רבי יצחק מקורביל הצרפתי (1210-1280) סידרה ארוכה של הלכות שאילת מחילה בין אדם לחברו ואומר "ואם אדם יודע שחטא לחבירו אל יתבייש מלבקש ממנו מחילה אפי' נחשב לקטן כי כולנו בני איש אחד אנחנו... ודין הוא שימחול שהרי הוא צריך שימחול הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה ועיוות. וידוע יהיה לו שאם לא ימחול אין הקדוש ברוך הוא מוחל לו כדכתיב (מיכה ז',י"ח) - מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֹן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא, למי הוא (הקדוש ברוך הוא) נושא עון - למי שעובר על פשע (האדם הסולח לחברו)". 

החברה האנושית מתקיימת מפני שחסד הפיוס נותן לה סיכוי להתקיים. "רב אמר, אדם שסרח לחבירו וביקש ממנו ולא קיבלו, יעשה שורת בני אדם ויפייסנו דכתיב "יָשֹׁ֤ר עַל־אֲנָשִׁ֗ים וַיֹּ֗אמֶר חָ֭טָאתִי וְיָשָׁ֥ר הֶעֱוֵ֗יתִי וְלֹא־שָׁ֥וָה לִֽי" (איוב ל"ג,כ"ז) ואם עשה כן, פדה נפשו משחת" (ירושלמי שם). בעל 'מצודת דוד' מוציא מן הפסוק את התיבה הראשונה 'יָשֹׁ֤ר' מפשוטה עושה אותה לתיבת 'שורה' ומפרש על פי מסורת חכמי ישראל ואומר "וכאשר יצעד וילך אצל מרבית אנשים ויתוודה ברבים ויאמר הנה חטאתי ועויתי את דרך הישר ולא אחזתי דרך השוה והישר ובעבור זה באה עלי המכאוב ולא על חנם". החיזיון הזה, בו צועד אדם המתחנן שחברו בו הטיל דברים פוגעים או כלפיו עשה מעשים מכאיבים, יעבור על פשעו ויסלח לו ועומד בשורות של בני אדם המהווים מעין טריבונל מתחנן, לא טריבונל שופט, טריבונל המיירא את האדם הנפגע לסלוח כי על כן גם אלוהיו הוא 'אלוה סליחות', הוא מחזה כמעט סוריאליסטי, אבל זו הריאליה של הסליחה למטה, עליה הסלחן שלמעלה מעניש את סרבן המחילה בחוליים רעים ומדיחו עד שחת, ואם יראת טריבונל הפיוס עולה יפה, היא פודה אותו על דעת הקהל, על דעת האנושות התובעת מעצמה להרבות את חסד הפיוס שאלמלא כן היא אובדת.

המיטיב לקרא בפסוק של הנביא מיכה לא יוכל להתעלם מהתיבות החותמות אותו כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא ולומר לליבו כי מה שהנביא אמר בחובת האדם למחול לחברו הוא בחינת משאלה של ה' כי החסד שהוא קיבל על עצמו כאל מוחל וסולח לעוונות בני האדם, יהיה חסד שבני אדם יקבלו זה כלפי זה כדי שימליכו על עצמם את הפיוס, לא כצדק, אלא כחסד, כי ביחסי בני אדם רבים הצדק מול הצדק, ויש צדק מובס ויש צדק מנצח, והאיבה לאן תנוס כשתמיד יש צדק מוטל פצוע וזב דם בזירה, אבל החסד, הפיוס, הוא סודו של השלום במרומיו, והוא סודו של השלום עלינו , על כל בני האדם כאן על הארץ.  אדם מפייס את חברו כאן, מפני שה' כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא  הינו שם, גבוה מעל גבוה.

ועל כן " עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו" (משנה ח' יומא פרק ט'). לכבוד החרטה הגדולה שהתחרט ה' אחר המבול על שברא את האדם ולא ברא כנגדו את הסליחה, קבע בתורתו את יום הכפורים כיום החסד הגדול, כיום חגה של הסליחה. חסד זה, הוא תיקון עולם, לא תיקון שמים בלבד, הוא חסד  כערך אוניברסאלי המקודש בשמים ובארץ, הוא חסד המחייב הכרה, אינטראקציה מתמדת בין האלוהים לבין האדם. אי אפשר להכחישו.  אי אפשר להניח לו להגיע השמימה אם אינו מוצב ארצה. ועל כן, יום הכפורים  עומד וממתין במרום לפיוס בין בני האדם בתהום, ואם במעמקים יש פיוס, ניתן להם אות למרומים לפייס גם הם ולקיים " ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה" (תהלים פ"ט, ג') 

20.08.2015, אלול התשע"ה