גריזים ועיבל, ברכה וקללה

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית בירושלים

המזבח בהר עיבל - משוחזר בחלקו העליון - מבט מצפון
צילום: דניאל ונטורה

במקרא, כמו בכל המזרח הקדום, רווחה האמונה בכוחה של המילה המדוברת בכלל, ושל הברכה והקללה בפרט. בפרשת "ראה" מסופר בין השאר שבני ישראל הצטוו לקיים טקס של "נתינת" ברכה וקללה. לא נאמר במפורש אילו ברכות או קללות צריכות להינתן, לא על ידי מי ולא כיצד. מתיאור פרטי הטקס שיופיע אחר כך בספר דברים (פרקים כז-כח) ובספר יהושע (ח, ל-לה) מתברר שהיה זה טקס דרמטי רב רושם שבו השתתף העם כולו, על נשיו וטפו. היחידה הספרותית המוקדשת לברכה ולקללה בדברים יא, כו-לב מתמקדת בשלושה היבטים בלבד של הטקס: במיקומו, בעיתויו ובתכליתו. היחידה בנויה כך שבמרכזה ישנו תיאור נרחב ומפורט של מקום הטקס (סוף פסוק כט ופסוק ל). תיאור המקום עטוף בנושא העיתוי, הבא לפניו ולאחריו (בראש פסוק כט ובפסוק לא) ונושא העיתוי עטוף על ידי ציון התכלית, שגם פותח וסוגר את היחידה כולה (פסוקים כו-כח, לב).

בסיום היחידה הספרותית הזו נאמר, שתכלית הברכה והקללה היא לדרבן את ישראל לשמור לעשות "את כל החוקים והמשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום" (פסוק לב), וזה במקביל למה שנאמר בפתיחתה: "אשר תשמעו אל מצות ה' אלוהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום" (פסוק כז). הברכה נועדה לעודד את ישראל לקיים את חלקם בברית עם ה', והקללה - להלך אימים על מי שינסה להפר אותה; "ברכה אם תשמעון, וקללה אם לא תשמעון" (דברים רבה [מהדורת ליברמן], עמ' 93). ברכות וקללות מופיעות במקרא גם בויקרא כו ובדברים כח, והן תואמות את הנוהג הידוע מכמה תרבויות במזרח הקדום לקבוע בסוף בריתות או חוזים ברכות למקיימיהם וקללות למפירהם.

הכתוב מבהיר שעל טקס הברכה והקללה להתקיים עם ההגעה אל הארץ: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (פסוק כט), וטעם הדבר שההתחייבות לקיים את הברית עם ה', דהיינו לשמור את מצוותיו, היא חיונית להצלחת הכיבוש ולהתמדת האחיזה בארץ: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם וירשתם אותה וישבתם בה" (פסוק לא, והשוו דברים כז, ב-ד).

תיאור מקומו של הטקס הפולחני מופיע בין שתי הקביעות הללו, במרכז היחידה הספרותית: "והיה כי יבאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה" (יא, כט-ל). שיבוץ עניין המיקום בליבה של היחידה הספרותית, ותשומת הלב המוקדשת לו, המתבטאת באורכו של התיאור הגיאוגרפי, רומזים שיש לחלק זה של הכתוב חשיבות רבה. תיאורים גיאוגרפיים במקרא משמשים לא פעם להעברת מסרים אידיאולוגיים. אחרי שנאמר שהברכה צרכיה להינתן על הר גריזים והקללה על הר עיבל, באים פרטים גיאוגרפיים האמורים לסייע לנמענים באיתור מקומם של שני ההרים האלה. ההרים, כך נאמר, מצויים "בעבר הירדן" ו"אחרי דרך מבוא השמש", שהם ציונים כלליים לעבר הירדן המערבי. הדבר הולם את ההקשר הספרותי של היחידה, שעל פיו ניתנו ההנחיות לקיום הטקס כשהיו בני ישראל עדיין בעברו המזרחי של הירדן. אחר כך באים פרטים ספציפיים יותר: "בארץ כנעני" ו"אצל אלוני מורה". הצירוף "אלוני מורה" מצוי במקרא רק כאן, והוא שם אחר ל"אלון מורה" המופיע במקרא רק במסורות על אברהם. על אבי האומה מסופר, שיצא לארץ כנען בעקבות הקול שקרא לו "לך לך", ובהגיעו אל הארץ הגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ, וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ו-ז), "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה'" (פסוק ח). שכם מוזכרת גם במסורות על יעקב כמקום מקודש (בראשית לג, יח-כ; לה, ב-ד וראו גם יהושע כד, כה-כז ושופטים ט, ו). החזרה בפרשתנו על עניין הכנעני ואלון/אלוני מורה אינה עניין שבמקרה. רצונה לומר, שמה שקרה לאבי האומה מבשר את מה שיקרה לבניו אחריו, דבר המתחיל להתגשם עתה. לפי פרשתנו, ישראל מצווים להגיע אל המקום שבו נטה אברהם את אהלו בתחילה. בדברים כז, ד נאמר שישראל נצטוו להקים מזבח על הר עיבל. וכשיבוא יהושע לארץ כדי לכבוש אותה הוא ישלח מרגלים לעי "אשר עם בית און מקדם לבית אל" (יהושע ז, ב) ויציב את האורב "בין בית אל ובין העי מים לעי" (ח, ט). אחרי כיבוש העי הוא יבנה מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל ויקרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה (ח, ל-לה). הרמיזות הספרותיות, הלשוניות והתמטיות כאחד, המצויות בתיאור הגיאוגרפי של מקום הברכה והקללה, מכוונות איפוא להראות שכיבוש הארץ הוא חלק מתכנית אלהית ההולכת ומתגשמת. ראשיתה במסורות על האבות והמשכה בכיבוש הארץ המובטחת.

כל הציונים הגיאוגרפיים שבדברים יא, כט-ל מורים לכיוון שכם, זולתי הערבה והגלגל. "הערבה" סתם היא בקעת הירדן; "הגלגל" צריך להיות מקום שהוא מן המפורסמות, כי הוא אמור לסייע בזיהוי מקומם של עיבל וגריזים, וגלגל, הידועה מסיפורי הכיבוש שבספר יהושע, היתה בערבות יריחו. נשאלת איפוא השאלה: מה עניין הערבה והגלגל אצל גריזים ועיבל? והרי הגלגל רחוקה מאזור גריזים ועיבל. האם משתקפות כאן שתי מסורות שהאחת ממקמת את הטקס הברכה והקללה באזור שכם והאחרת קושרת אותו לאזור הגלגל שבין הירדן ליריחו?

קישור מובהק של הברכה והקללה לעיבל ולגריזים יש ביהושע ח, לג-לה (וראו גם דברים כז, יב-יג). אבל האם יש קישור כזה גם לאזור חציית הירדן והגלגל? מסורות הקושרות את יהושע ח, ל-לה (בשלמותו או בחלקו) לגלגל ולחציית הירדן מצאנו אצל יוסף בן מתתיהו ובמגילה מקומראן (ומספרה: 4QJosha).

בספר "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו נמצא שתי התייחסויות אל יהושע ח, ל-לה. פעם אחרי סיפור חציית הירדן (ספר חמישי, ד) ופעם אחרי סיום סיפורי הכיבוש (שם, יט). על פי הקטע מקומראן התקיימה הקריאה בספר התורה בתוך הירדן עצמו, לפני שניתקו כפות רגלי הכוהנים מן המים. בתיאור זה נדחה ההיגיון הגיאוגרפי-צבאי מפני ההיגיון התיאולוגי. יהושע מוצג במגילה כמי שמקפיד על קיום חוקי התורה, ופעולתו הראשונה, הנעשית כבר בעת חציית הירדן ועוד קודם לכיבוש הארץ, היא קיום הצו של הקריאה בספר התורה.

מסורת הקללה על הר עיבל והברכה על הר גריזים טופחה בוודאי בממלכת ישראל, שאנשיה ראו בשכם מקום מקודש. המסורת על קריאת התורה עם הברכה והקללה בגלגל, אפשר שהיא נוצרה במקדש מתחרה, בגלגל. דברים יא, כט-ל מנסה לבטל את מסורת הגלגל, בכך שהוא מציג את הערבה והגלגל כמקומות סמוכים לגריזים ועיבל, מקומות שאף מסייעים לאיתורם של שני ההרים, וכך נותרים גריזים ועיבל כמקום המקודש הבלעדי.

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ראה (תשס“א 2001)