יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

סליחה - בין משה רבנו לאהוד מנור

מתן מורג, האוניברסיטה העברית

בקשת סליחה
’ויאמר: אם נא מצאתי חן בניניך אדני ילך נא אדני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו‘ (שמות לד 9). 
בקשתו של משה מאלוהים היא הפעם הראשונה בה מופיע השורש סל"ח במקרא. הדבר המפתיע ביותר בעיני בבקשה זו הוא שהיא נעדרת את כל מה שהייתי מצפה למצוא בבקשת סליחה: אין צער, אין הבטחה שזה לא יקרה שוב, אין זכר לתחושת האכזבה הממלאת אותי נוכח הידיעה שפגעתי באדם קרוב. מה שעומד בבסיסה של בקשה זו היא ההכרה במציאות כפי שהיא. רוצה לומר, משה מבקש מאלוהים שיסלח לעם לא בגלל שהעם יתנהג טוב יותר בעתיד, אלא ההיפך הגמור: העם הוא קשה עורף, כך היה וכך יהיה, ודווקא בשל כך אלוהים צריך לסלוח לו. משה אינו מייפה את המציאות או מבטיח הבטחות בשם העם, אלא מעביר את האחריות לפתחו של אלוהים - זה מי שבחרת לך כעם, now deal with it! 
להבנתי, ומבלי לגלוש לקלישאה של אלכסנדר פופ, משה מעמיד את הסליחה על מובנה הטהור ביותר - הסליחה היא ההכרה בכך שאנחנו טועים, בכך שאנחנו לא מושלמים, בכך שאנחנו אנושיים. מה שעומד מאחורי בקשת סליחה והיכולת לסלוח היא הקבלה העצמית וקבלת האחר: נכון שפגעתי בך, ואני מצטער על כך, אך זה לא אומר שלא אפגע בך גם בעתיד; ואחריותך, בתור אדם שאכפת לו ממני, לסלוח לי. גם היום וגם בעתיד. ההבנה של הסליחה כקבלת האחר יכולה להסתכם ב"סלחתי", אך לעתים מספיק חיוך, מבט ואפילו הנחת כף היד על הצוואר, כפי שכתב אהוד מנור:
לו היית את כף ידך 
על צווארי מניחה,
לא הייתי עוד מתבייש 
שביקשתי סליחה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה