יום שישי, 21 באוקטובר 2016

שִׂימָהּ בְּפִיהֶם וקדושת הזמן הזה - וינייטה לסוכות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר
בשלהי פרשת וילך, בה מדבר ה' פה אל פה אל משה עבדו, בלשון יחיד אישית ואינטימית מאין כמוה "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת ... הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ " (דברים ל"א,י"ד-ט"ו) נאמרות גם המילים "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"  בלשון רבים, אתה ויהושוע, ומיד, בניגוד לכל הגיון דקדוקי רציונלי פנימי, חוזר הפסוק ללשון יחיד האינטימית ואומר " וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" – במפיק בהא', אתה לבדך - "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם,י"ט). לא ייפלא ממנו כי החדירה מעוררת התמיהה של לשון רבים אחת למקבץ לשונות יחיד תכופות, מערערת את עמידתם היציבה של הפרשנים על קרקע הפשט. אין עוררין על העובדה כי על פי הוראת ה' המפורשת, "קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ  וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (שם) נכחו גם משה גם יהושוע במעמד בו נצטוו על הכתיבה ועל ההוראה. גם אין עוררין כי באותו מעמד דיבר ה' מתוך הענן אל משה, "וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל-פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה..." (שם, י"ד–ט"ז) אבל אשר ל"כִּתְבוּ לָכֶם", לשון רבים, נתהסס לו ובא לו ספק. הרמב"ן מתיר ספקו ואומר, "כִּתְבוּ - למשה, כי הוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, והנה משה כתבה, ויהושוע עומד עימו וקורא". אבל רבי חזקיה בן רבי מנוח, ה'חזקוני', פותר ספקו אחרת ואומר, "כִּתְבוּ - ליהושוע אומר הקדוש ברוך הוא כך". הרמב"ן רואה את השקת  תהליך הנחלת התורה לדורות במשה. הוא העיקר. הוא כתב מה שיהושוע לימד. מה היה מלמד לולא הונח לפניו הכתוב? התהליך מתחיל בכִּתְבוּ. ה'חזקוני', רואה את מעשה ה לַמְּדָהּ כמעשה הנותן משמעות לכִּתְבוּ, שאלמלא מלמדים מה שכתוב, מונח הכתוב כאבן שאין לה הופכין, אבל כשמלמדים אותה היא מתחיה ומחיה, ויהושוע, בצמד כִּתְבוּ ברבים, זוכה לבכורת יחיד. הוא האיש  שנצטווה, לא מפי משה אלא מפי הגבורה עצמה,  לקיים את " וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
משקלה הסגולי של המחלוקת הקטנה הזאת תלוי בהבנת התיבות "הַשִּׁירָה הַזֹּאת". גם לרש"י גם לרמב"ן  הַשִּׁירָה הַזֹּאת היא שירת האזינו, שנכתבה על מגילה לעצמה, והונחה על מדף שחרג מדופן ארון הברית בו הייתה התורה כולה מונחת, כאמור, "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" - האזינו - "וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (שם כ"ו). אמנם כינויה של הַשִּׁירָה הַזֹּאת הוא סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, אבל רק מפני שהוא שקול כנגד הספר כולו. נכדו של רש"י, הרשב"ם, אינו רואה כסבו ואומר, "סידור 'דברים' קרוי שירה", ואילו שירת האזינו היא שירה בתוך שירה ולכך נאמר, "הַזֹּאת היא האזינו, המעידה עליהם פורענות לכשיעברו על המצוות". אבל יש בידינו עדות כי חכמים קדמונים כבר קראו לתורה כולה שִּׁירָה כאמור במחלוקת המצוטטת בסוף פרק ד' של מגילת תענית בה טענו הבייתוסין שיש ללמוד התורה ככתבה כגון על פי הכתוב "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן" (שמות כ״א,כ״ד)  - הפיל אדם שינו - חבירו יפיל את שינו, סמא את עינו של חבירו - יסמא את עינו כי דברים ככתבן. אמרו להם חכמים והלא כתוב "....הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָ- " (שמות כ״ד,י״ב) תורה אשר כתבתי, והמצוה להורותם. וכתיב," כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ" (דברים ל״א,י״ט) - זה מקרא, "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם - "אלו הלכות. ואותו היום שביטלוהו עשוהו יום טוב."  אכן, אם הַשִּׁירָה הַזֹּאת היא המקרא כולו, מבראשית עד לעיני כל ישראל עבור מספור הבריאה דרך סיני ותרי"ג המצוות כלליהם ופרטיהם עד לשערי הכניסה לארץ ולהיסטוריה של האומה לדורותיה, או אז מקבלות התיבות "...וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" משמעות מכוננת והשאלה למה הבכורה לכִּתְבוּ  או ללַמְּדָהּ, למה שכתוב ומקבע את הנלמד או לנלמד המפרש או המרחיב את הכתוב.
שאלה גדולה זאת משתקפת בהבנת הביטוי שִׂימָהּ בְּפִיהֶם. לכאורה אין מקום לתעייה הרחק מן הפשט הטבעי. שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, כפירושו הבהיר של אבן עזרא הוא למד את השירה הזאת, התורה כולה, בעל פה, "שידעוה בגירסא". כך למד מפי רב סעדיה גאון שפירש "שימה בפיהם - עד שתשיגרנה - שתהיה שגורה - בפיהם". יתרון הידיעה של התורה כולה בעל פה, אינו צריך סנגורים גם בעידן בו טוענים שמוטב להעדיף טיפוח הבנת הנשמע על  פני הנחלתו ככתבו. אבל לא רק שלא נראה כי במעמד שגיא ההוד בו מטיל הקדוש ברוך הוא על משה ועל יהושוע להנחיל תורה לדורות, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם על פי הפשט  שידעוה בגירסא, בעל פה, הוא האידיאל הנכסף של לַמְּדָהּ, של ההוראה. גם אילו היה כן, היה הכתוב מקדים שִׂימָהּ בְּפִיהֶם ל לַמְּדָהּ, מתודית לפחות. נראה כי "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" עמוק מן המכאני, אציל מן התכלית המצומצמת של שינון עד שיגרה, מושלמת כל כמה שתהיה. נראה כי דברים שאמר הנביא ישעיה מתחרזים עם האציל שב"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם״. כה אומר ישעיה, "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' ,רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ  לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (ל"ט, כ"א). לכאורה דברי נבואה מהפכניים. תכלית הברית אינה הכתוב, אלא המילה, הדברים שבפה, שעוברים מדור לדור, מעתה עד עולם. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" איננו ידיעה בעל פה. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" הוא המעשה המבטיח כי התורה אינה כלואה לא באבן בה נחרתה ולא בקלף עליה נכתבה ולא בזמן בו ניתנה ולא בדור שקיבל אותה. המילה, הדברים, "אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ", לא למען תדע  אתה את הגירסא אלא למען "לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ". המילה היא גשר הדורות עליו חוצה התורה בעל פה, ועולה בעל פה, בסולם המוצב ארצה באשר שם היטלטל בעוונות מי שלא נזהר ב'האזינו', וראשו בשמים שאין להם גבולות.
רבי יוסף קארו (1575-1488) מפשיט את המילה ממלבושיה מופשטים ועוטה עליה אריג של מעשה. בספרו "מגיד מישרים", בסוף הערותיו לפרשת תרומה, הוא כותב, ארמית, "במילי קדישא איבעי למימר האי מלה לקדושה בכל עובדא דיעבד לימא הכי האי לשם קדושה" ובתרגום חופשי ללשוננו העברית "בקיום מעשה שיש בו קדושה של מצווה יש לומר בפירוש, כי המעשה הוא לשם אותה מצווה," והוא מוסיף " כי היכי דבעי בכורסייא דמניחין בברית מילה לשם אליהו, דאיבעי דלימא האי כורסייא לאליהו", כלומר, "נוכח הכיסא שמייחדים בברית המילה לאליהו  הנביא יש לומר במילים מפורשות "זה הכיסא לאליהו". המילה מפורשת גואלת את המצווה גם אם היא כתובה, מאילמותה. בהקדמה הזוהר נאמר "צריך להכין לו כסא ולהסכיר בפיו 'זה כסא של אליהו', ואם לאו אינו שורה שם" (מובע בספר מנהגי ישראל חלק ג'  עמ' 190להרב פרופסור דניאל שפרבר) ו'בשלחן ערוך' טור 'יורה דעה' סימן ר"ס נפסק לדינא, "נוהגים לעשות כיסא לאליהו הנקרא מלאך הברית וכשהוא מניחו יאמר בפיו שהוא כיסא של אליהו". החשש הלן בקרב נאמני קבלת האר"י כפי שהוא מתבטא בהקדמה זו לחלק א' של הזוהר שמא אליהו לא יישב בכיסאו אם לא ייאמר בפירוש "זה הכיסא לאליהו" איננו מיסטי או לא מיסטי בלבד. הוא נובע מן החשש שאם אין אומרים עליו על הכיסא ב"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" כי הכיסא הוא של אליהו, עלולה השגרה ומארת 'המצווה המלומדה' לייתם את הכיסא, ולא ייוותר ממנו אלא כיסא ככל כיסא ריק ולא יותר... המילה המגדירה, המפרשת, מצילה את המצווה מן הבנליזציה שלה.
כיסא של אליהו איננו אלא נציג מוחשי צנוע שבצנועים ל"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" נפוץ במרחב יהודי המבטיח את חלות המצווה עצמה. הרב יואל סירקיס (1640-1561) הנודע בשם חיבורו "הב"ח", - ה'בית החדש' על ה'בית יוסף' - כותב בפירושו על טור אורח חיים סימן תרכ"ה, "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"אם לא ידע כוונת המצווה כפשוטה, לא קיים המצוה כתיקונה". הדברים אומרים דרשני. אמנם הפסוק המצוטט אומר כי כוונת המצווה היא כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אבל ירושת הדורות לא מסתפקת בכך.
במסכת סוכה, דף י"א, עמוד א' מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא. רבי אליעזר אמר כי הסוכות ענני כבוד היו, והוא מתעלם לחלוטין ממה שאומרת התורה עצמה על חג הסוכות לדורות, "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים  בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ .שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'  כִּי יְבָרֶכְךָ ה'אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים י"ז,י"ד-ט"ן). 'כוונת המצווה' לא הייתה לדידו של רבי אליעזר התאחדות עם עונות השנה, בעניין סוכות עם הסתיו. סוכות שלו הן במדבר בלבד. אין בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ במדבר. אין שמחת אסיף. יש הודיה על שה' גונן על עמו בענן עליו התגלה גם מעל לכפורת, בענן בו ניווט את ישראל במדבר. ממילא, הסכך של אותן סוכות, כך פירש ריש לקיש, היה האד הבראשיתי שעלה מן הארץ, שלא קיבל טומאה וזכר לכך סכך של היום גידולו מן הארץ ובלבד שהגידול אינו מקבל טומאה. 
רבי עקיבא אמר סוכות ממש היו, אוהלים ובקתות שעשו תועי מדבר להגן על עצמם מפני חמת האקלים המדברי, וכוונת המצווה היא להתאחד מתוך רווחה דרך קיום המצווה עם המצוקה של הנודד שלא נכנע לפגעים בדרכו אל מחוז החפץ המובטח והנחשק, ולפי פירושו של הרשב"ם - "ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע ה' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה". ברוח זו של  'כוונת המצווה' כיוונה גם מצוות הסכך את עצמה על פי רבן יוחנן, והייתה לדורות "מפסולת גורן ויקב". 
 והנה אף על פי שמצוות סוכה מרובות הן, והמקפידים בוחנים אם צילה מרובה מחמתה או לאו, ואם היא עומדת ברוח מצויה, וכמה דפנות מכשירות אותה, ושמאהיא גבוהה עשרים אמה, ומה דינה אם עשו אותה על גבי הגמל, ומה חלילה אם היא עשויה מן הגזל, ואם יוצאים ידי חובת מצוותה באכילה בלבד, או בשינה, ומה דרגת הקדושה של נויי סוכה, ועוד ועוד, ויש מי שמקפיד על הכל 'קלה כחמורה' ומקיים הדינים והמנהגים המקודשים על פי  מסורת אבותיו - אם לא ידע ולא אמר כוונת המצווה, ולדידינו כל הכוונות השונות הידועות לנו למצוות סוכה, לא יצא למרות כל השתדלויותיו, ולא מפני שמצוות צריכות או אינן צריכות כוונה, אלא מפני ש" זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם", התוכן, המילה, ה"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם".
ומכאן מודעה רבה. מצוות הרבה מקיימים ישראל בעיסוק , לעיתים בעיסוק מרובה, שופע, שוקק, כמעט עממי. מצות בפסח. מאכלות חלב בשבועות ותיקון חצות. תקשורת ענפה של ברכות לקראת השנה החדשה. שמיעת שופר. צום יום הכפורים. סוכות הנבנות בהתלהבות ופעמים הרבה בחבורות בחצרות ומתקשטות לראווה על ידי קטנים וגדולים. נרות ומנורות חנוכה המאירים בחלונות ומעל הגגות ומגדלי המים, וכהנה וכהנה עוד ועוד. אבל בנוסף לקיוםן מהמצווה על פי הכתוב צריך להגיד "מצה זו" כי יש "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" בעולם.  ואם גדולה שמחת הקרואים לחופה, ואם הומים האולמות ברוב עם ופאר ונגינות ומחולות, ואם הכל רואים במעמד החופה עצמה את הטבעת הנענדת - "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם " - צריכים לומר בקול  "מקודשת בטבעת זו"  כי צריכים להתכוון למצווה של הקמת בית בישראל, צריך להגדיר אותה, להדגיש את מהותה וצריכים בכל ברכות שאנו מברכים על מה שזכינו לו בעבר להגדיר גם מה שאנו חיים היום, להדגיש את כוונת היותנו, ולומר שהחיינו  וקיימנו והגיענו לזמן הזה
צריכים כוונה גדולה בחיים לחיות את הזמן הזה על פי קדושת הזמן הזה.
חג שמח. 

ערב סוכות התשע"ז

אין תגובות:

פרסום תגובה