יום שישי, 14 באוקטובר 2016

סוכת ארעי מרוממת: וינייטה לחג הסוכות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

לשמה של רות בן דוד מייליקובסקי נוחה עדן
סוכות, סבינה סעד
המפגש הראשון עם הספק, שבלעדיו אין האדם מממש את ייחודו בבריאה, הוא הרגע בו פורץ הארעי את חומת הקבע המקיפה את עולמו של ילד. בינקותו הכל קבע. אהבת האם העוטפת אותו היא נצח. אם חלילה הפקירוהו החיים ליתמות או לניכור, גם היתמות גם הניכור הם נצח. עריסתו, הרצפה עליה הוא זוחל, החול בו הוא משחק, הסיפור המיישן אותו, הבובה הנרדמת עימו, הקולות שעושים שתי וערב של פשר, ושל משאלות, ושל פחד, ושל ניחומים, ושל הברות המצטרפות מאליהן למילים הקוראות לדברים בשמם, הכל נצח. נצח הוא אי שאינו מוקף בזמן. הדרך אל חופיו היא אין סופית. 
אבל אם מגיח צילו של העולם הזה כמות שהוא מתוך צוקיו אל תוך העולם ההוא של הילד, ניטל משהו ממאורו של הנצח ומחשיך. אם שהייתה ולפתע איננה, עריסה שנשברה, עקירה מבית ומארגז החול, בובה שהוטרדה ללילה אחר, קולות שאינם יודעים עוד מה האוזן שומעת, שברי שברים שאינם מתקשרים אלה עם אלה. עובדות, פתע עובדות. הפגישה עם העובדות האלה שאינן נכנעות אלא לעצמן, היא פגישה עם הספק, שמא נצח שנדמה כקבע שאין לו גבולות, גם הוא אינו אלא ארעי. התחושה השואלת הזו, אינה מפרשת עצמה בתחילה אך היא הולכת ומתחדדת עם הזמן המתחיל ללכת עד לעוצמה שעושה את הבגרות. מרגע יקיצה זה, הוודאות כי ימינו בהם מאה ועשרים שנה, כי כל הילודים למות, כי חיינו הם מפגן של ארעי הנוטל לעצמו אבני חצץ שנשתברו מסלע מדומיין של קבע, הופכת הפגישה הראשונה עם הספק לפגישה קשה. היא חדה חידה שאינה פותרת עצמה על נקלה. הארעי הוא קבע לזמן מוגבל. אין פותרים לתעלומה הזאת. לולא היה קבע בעולם לא היה בנמצא ארעי שמכחיש אותו, וארעי, אילו לא היה בנמצא, מי היה מעלה על הדעת מה יכול להיות הקבע. 
במדבר, בדרך אל ארץ כנען, שצאצאי אברהם, איש ברית בין הבתרים, נשאו אותה ימים רבים בחובם כמולדת קבע שהאלוהים הבטיח להם, הושיב אותם האל מוציאם ממצרים בסוכות. כף מפורש, ".... בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם..." (ויקרא כ"ג,מ"ג). אותן סוכות מה היו, לא פורש. רבי אליעזר יודע כי בסוכות של ענני כבוד הושיב ה' את פדויי השבי. השכינה סוככה עליהם. רבי עקיבא יודע אחרת. בסוכות ממש שעשו ישראל בחנייתם לסוכך מפני החמה הושיב אותם (מסכת סוכה י"א,ב'). רש"י הפשטן, מכריע במחלוקת זאת לטובת דעתו המיסטית של רבי אליעזר, ענני  כבוד. טעמו עימו. התורה (ויקרא כ"ג, מ"ב) ציוותה "בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת", וקובעת בבהירות כי תכלית מצווה זאת, לעתיד לבוא בכל דור ודור, היא לְמַעַן֘ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם, לא למען יזכרו מה עשו אבותיהם ביקוד השמש, לא לזכר הסוכות בהן ישבו, אלא למען יזכרו את "הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל", את מה שעשה ה' לגונן עליהם ולהצילם. ומה עשה? סוכות של ממש עשה? סכות של ממש עושים בני אדם. סוכות של ה' יתברך הם ענני כבוד. במדבר חשוף, לפגעי טבע ולפגעי נוודים אלימים שחיי עוברי אורח אינם חשובים בעיניהם כערך אלא כמשאב וכמחיר, גילו יוצאי מצרים כי לולי ה' שהיה להם היו אובדים בייאושם, כי בלא אמונה היו ניגפים ושרידיהם היו חוזרים על עקביהם אל עבדותם במצרים. את ההתנסות הזאת נצטוו  ישראל ליטול עימהם כצידת רוח בכל מסעיהם בדרכים הפרוצות של דברי הימים, בכל דורותיהם. לשם כך, לשם התכלית ההיסטורית, הושיבם ה' בסוכות. להצילם בצאתם ממצרים. להצילם בכל דור ודור בעולם חשוף לפגעים שאינם תמים. זה טעמו של רבי אליעזר, טעמו של רש"י.
אבל גם רבי עקיבא טעמו עימו. סוכות של ממש, אמר. סוכות שבריריות. סוכות של מסע. של ארעי. של מחיצות קלות שבונים אותם יום, ופורקים אותם יום, שצריכה לעמוד בפני רוח מצויה אבל לא יותר מכך, שזקוקים לה לחיי שעה אבל אסור להתקשר אליה למעלה משהיא נדרשת ליומה. למען זה הושיב ה' את ישראל בסוכות, למען ידעו דורותיהם כי בדרך לארץ ישראל יש רק ארעי. אין קבע. זה הזיכרון הנדרש. ארעי הוא קבע לזמן מוגבל. הפסוק קובע שארעי הוא שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים. זה שיעורו. מי שמאריך את הארעי מעבר לשבעה ימים עלול להפוך את מדבר המעבר למדבר הקבע. להזהיר דורות מפני הפיתוי לקבוע יתד של קבע בגולה של ארעי היא התכלית של עשיית סוכת ארעי בכל דור ודור. אם היא גבוהה יותר מעשרים אמה, היא פסולה שמא לא יראה עוד האדם היושב בה כי גגה קנים קנים. אם מחיצותיה אינן קלות אלא מקושרות כברזל לבסיסה בקרקע היא פסולה שמא לא יחוש הבא לתוכה כי אינה בנויה להתקיים מעבר לשבעה ימים. סוכה של ממש היא סוכה שכולה משל לקיום זמני, חולף, בטוח רק להישרדות אבל לא להשתרשות, לחנייה, לא ליעד. 
הארעי המעמיד בספק את הקבע הוא אחד מן הזוממים הגדולים של הדיכאון. הילד שיצא לדרך בעולם של ודאי  ושל זמן החנוה  חניה מתמדת, בוגר אט אט לתוך עולם המטפח ספיקות וכשהוא עומד על דעתו הוא יודע כי 'אדם יסודו מעפר וימיו כצל עובר' ושהותו בעולם הזה "כַּחֲל֣וֹם יָ֭עוּף וְלֹ֣א יִמְצָא֑וּהוּ וְ֝יֻדַּ֗ד כְּחֶזְי֥וֹן לָֽיְלָה" (איוב כ',ח'). חייו נדמים עליו כאמנות אפמרית, בניין טירות נהדרות בחול שגל לוחך חופים שוטף אותו הימה והוא היה כלא היה, פיסול פסלים מפליאים בקרח, ומעלה אחת של חום מאיינת אותם לשלוליות.
אבל יש ארעי שפועל עליו על האדם אחרת. ארעי המעודד את התקווה בקבוע, ביציב, בעומד, בניצחון על הזמן. בעתיד. יש כוח באדם לראות את ההווה המייסר והמייאש כאילו אין לו קץ, כארעי, כבינתיים חולף שיש לשרוד אותו בהמתנה לטוב התמיד. 'הגלות המר', כך קראו קהילות ישראל בפזורי הרדיפה שלהם למרחב הנכר, שדמה כעידן שאינו נגמר, הוחדר לתודעה הקולקטיבית כארעי, כייסורים על רציף ההמתנה ליציאה לעידן של חירות.  בפירושו על הפסוק הפותח את פרק קכ"ו של ספר תהלים, "שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב ה' אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים", מספר הרד"ק, רבנו דוד קמחי, כי אביו-אדונו פירש אותו " כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". לא היינו כחולמים בשובנו, עוניינו בגלותנו ועינויינו בשביינו היי כחלום, היו ארעי, ועכשיו, בשוב ה' שיבת ציון לנצח, אנחנו יודעים כי הגלות היה ארעי כחלום יעוף. הנה ארעי שאיננו זומם דיכאון אלא הוא סוכנה של התקווה. יש ארעי רומס. יש ארעי מרומם.
הסוכה היא ארעי מרומם. היא צנועה. היא מחיצות. גג סכך. אבל כיון שהיא ארעי מרומם, צריך אדם ש"שיציענה במצעות היפות ביותר שיש לו ויעטרנה" (רמב"ם, פירוש המשנה). בן החורין עושה את הארעי לטרקלין בו הוא חוגג את בואו מן הישימון הבוער לארץ המובטחת.  
סוכת שבעת הימים היא ארעי מרומם גם מפני שהיא חוגגת גם את היקיצה מן האשליה כי 'הגלות המר', אינו נדמה תמיד כמר כל כך. הגלות היותר מנכרת היא זו שאינה רודפת. זו החובקת את הזר ומעניקה לו אכסניא ברוחב לב כאילו הוא רצוי בה מקדם, זו שפוטרת אותו מאחריות השלטון ומנעימה את חייו כצרכן הזן ומתפרנס ממה שאחרים עושים, זו שאינה נחזית עוד כרציף המתנה אלא כתחנת קבע. בספר נחמיה, ספר קץ בבל, מצאו "...כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה'בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" (נחמיה ח',י"ד). בגלות, שכחו ישראל לעשות סוכות המזכירות את הארעי במדבר. הגלות המייסרת  נדמתה להם כקבע. עם שובם לארץ  מצאו כתוב מה היא הגלות. אז העביר נחמיה "...ק֥וֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם֘ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי־זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי־עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל־גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים ....וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל־הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י׀ סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד" (שם ט"ו-י"ז). מי שאינו חווה את רוממות שמחת הגאולה אינו יודע  מה היה עומק התהום של יגון הגולה. 
הסוכה היא הסככה המופלא בה חונה הארעי לעשות כבוד גדול לקבע, ואל עונייה באים אושפיזי האמונה העזה בחירות והתקווה, ועושים אותה היכל מעט של שמחה.  





אין תגובות:

פרסום תגובה