בשבת שלפני תשעה באב קוראים תמיד את פרשת דברים, ומעניין לגלות כי בפרשה זו (א, יב) מופיעה בפעם הראשונה בתורה תיבת "איכה". תיבת זו, כידוע, היא לשון קינה הפותחת גם את המגילה הנקראת בתשעה באב.
יום ט' באב נקשר במסורת כיום אבל וצום על חורבן שני בתי המקדש, הראשון בידי הבבלים (בשנת 586 לפני הספירה) והשני בידי הרומאים (בשנת 70 לספירה). המנהג לצום לזכר החורבן הראשון ידוע כבר מספר זכריה (הקורא לצום זה בשם "צום החמישי" [ח, יט]). אך באיזה יום בדיוק חרבו בתי המקדש?
 |
| מיכאלאנג׳לו, ירמיהו מקונן על החורבן, הקפלה הסיסטינית בותיקן |
יום ט' באב נקשר במסורת כיום אבל וצום על חורבן שני בתי המקדש, הראשון בידי הבבלים (בשנת 586 לפני הספירה) והשני בידי הרומאים (בשנת 70 לספירה). המנהג לצום לזכר החורבן הראשון ידוע כבר מספר זכריה (הקורא לצום זה בשם "צום החמישי" [ח, יט]). אך באיזה יום בדיוק חרבו בתי המקדש?
לגבי בית המקדש הראשון נמצא בתנ"ך שתי תשובות קרובות. לפי ספר מלכים (מלכים-ב כה, ח) נשרף הבית ביום ז' באב, ואילו לפי האמור בספר ירמיה (נב, יב) אירע הדבר ביום י' בחודש זה. מדוע אם כן נקבע דווקא ט' באב ליום האבל? התלמוד הירושלמי (תענית ד, ט [סט ע"ב-ע"ג]) פותר את הקושי תוך שהוא מתאר את החורבן לפרטיו. על פי תיאורו, ביום ז' באב נכנסו הבבלים אל המקדש; ביום ח' בו "היו מקרקרין בו" (כלומר: מקעקעים אותו), בט' לחודש הציתו את האש ובעשרה לחודש נשרף הבניין כליל. לפי זה מציין יום ט' באב את האירוע הקשה מכל – תחילת שריפת הבית.
בית המקדש השני לא נשרף כנראה דווקא בט' באב. יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי הליניסטי, שחי, פעל וכתב בתקופת החורבן, קובע את יום י' באב כיום החורבן. אך מאחר וט' באב כבר נקבע כיום המציין את חורבן הבית הראשון, קבעה המסורת גם את חורבן הבית השני ליום זה. וכך נעשה יום ט' באב ליום מוּעד לפורענויות מאז ומתמיד, והמשנה (תענית ד, ו) מתארכת בו אסונות אחרים שאירוע לעם ישראל, כגון נפילת ביתר לאחר כשלון מרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה).
בט' באב קוראים בבית הכנסת את מגילת איכה, שנכתבה על פי המסורת בידי הנביא ירמיהו, והוא יום תענית לכל דבר. בט' באב דורשת ההלכה לקיים את כל האיסורים החלים גם ביום הכיפורים על אכילה ושתייה, רחיצה וסיכה, נעילת נעל של עור וקיום יחסי אישות. במקביל נוצרו עם הזמן מנהגי אבל נוספים הנוהגים ביום זה, כגון עמעום האורות בבית הכנסת, קריאת המגילה בישיבה על הארץ, הסרת הפרוכת שעל ארון הקודש, תפילה (בשחרית) ללא טלית ותפילין, מיעוט באמירת "שלום" איש לרעהו ועוד.
משעות אחר הצהריים המאוחרות, סמוך לתפילת מנחה, מתחילות להשתלב בט' באב גם נימות של נחמה. בתפילת מנחה כבר מניחים תפילין וניתן לשבת על כיסא מוגבה ועוד. כל זאת על יסוד המסורת, כי יום האבל גופו עתיד להיעשות ליום של שמחה ונחמה, וכי המשיח נולד ביום ט' באב. על יסוד תקווה זו גם יש המכנים – מאז ימי הביניים – את החודש בשם "מנחם אב".
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, דברים (תשס"א 2001)
זהות תאריכי חורבן הבית הראשון והבית השני מעלה אצלי את החשד כי הבית השני נשרף בידי יהודים. על פי יוסף בן מתתיהו אשר ליוה את לגיונות הרומאים בעת המצור על ירושלים, ביקש טיטוס מפקד הצבא מחייליו שלא יפגעו בבניין הגדול והמפואר אותו ראה מנקודת התצפית על הר הצופים.
השבמחקבתוך העיר התחוללה מלחמת אחים נוראית, והיו אנשים שמצאו בזה תמריץ לחולל מעשה סמלי קשה במיוחד כדי לזעזע את הצדדים הלוחמים ולשכנע אותם להניח את נשקם. המעשה שנבחר היה שריפת בית המקדש, והתאריך נבחר להיות זהה לזה של שריפת המקדש הראשון על מנת להעצים את הרושם.