יום שישי, 7 ביולי 2017

וינייטת מה טובו: שירת מה טובו לדורות

 יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות


בלעם היה חרב מאגית להשכיר. הוא ברך תמורת שכר, וקילל ליטול שלמונים, מכר את קסמיו בכסף והפך נבואותיו למכרה ממון. גם באמונותיו שכר. כשם שהאמין באלי ארם נהריים נֵרְגַל ואֲשִׁימָא ,בבעל פעור ובכמוש המואבים ולבטח גם בסגל אלילי כנען למן הבעל והעשתורת, ועד לרשף ולמות, כן האמין באלוהי ישראל . הוא לא יכול היה להתעלם ממנו. אלוהות שעמד לה כוחה לגבור על כאלפיים אלי מצרים ובראשם חנום, ונפתיס, ומאהס אל המלחמה, ולהוציא את עמה מיד פרעה-גם הוא אל-  שהתנשא באורח מעורר חמלה ואמר, "מִ֤י יְ.קֹ.וָ.ק֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־ יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ" ( שמות ה',ב')  , הייתה אלוהות שאיש כבלעם ירא אותה וטיפח עמה קשרים, ציית לה מחד ודימה להיות קרוב לה כנביאה מאידך. "אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽו" (במדבר כ"ג,כ"ב), הוא שר בהתפעלות ובהערצה בשירו השני מעל אחת הגבעות הרמות. 
האיש ראה עצמו כ'רואה', רואה  מחזה שדי, ורואה עתידות, ורואה בעליל,  עד שסגולה זאת הייתה לו למותג, והוא כינה עצמו  "הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן" (שם,כ"ד וגם ט"ו) כלומר פקוח העין, המיטיב ראות, (ראה המשנה משנה מסכת עבודה זרה פרק ה"כדי שישתום ויסתום ויגוב" כלומר יפתח המגופה ויסתום וינגב שיירי השבבים של הקידוח). על פי עדות שמסר מין אחד לרבי חנינא, היה באמצע שנות השלושים שלו, כראוי למה שאמרו בתהלים נ"ה, כ"ד "...אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם", חיגר בעקבות תאונה. וכך העיד אותו מין, " לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם, והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה" (סנהדרין ק"ו,ב')  כלומר, ראיתי אני פנקס הרישום של בלעם בה מצאתי כתוב כי היה בן שלושים ושלש, חיגר בשעה שנהרג פנחס הכוהן השודד מצביא.
אין עדות במקרא להצלחותיו בחיזוי עתידות, בקללות, בברכות, אולם אם בלק בן ציפור, מלך מואב שהייתה ללא ספק משופעת קוסמים ומכשפים מצויים, שלח אליו מלאכים עד פתור הרחוקה השוכנת בין נהר פרת לנהר חידקל, ברי הוא כי לא על חינם יצאו מוניטין של בלעם למרחוק. מלך שהיה משוכנע בליבו כי אין הסבר לכוחותיה מעוררי ההשתאות של שיירת עם עבדים  משתחררים לא נודע הכובש לו דרך בישימון חרף תנאי אקלים קשים וחילות שבטים לוחמניים ומיומנים אלא בעובדה שהוא מאגי, על טבעי - לא יכול היה להילחם באויב אלא בניצוחו של הטוב בקוסמים. הוא ידע ידוע היטב כי 'קשריו' הטובים של בלעם עם האלוהויות שחלקו לעצמן את השמים מעל המרחב המזרח תיכוני, כללו גם את אלוהי ישראל. שלוחיו שיצאו פתורה לקנות שירותיו של אשף הקללות הנודע, שמעו אותו אומר מפורשות כי אפילו היה רוצה להיענות להם לא היה עושה כן בלא רשות אלוהי ישראל, "וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר ה' אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם"(שם כ"ב,ח'). משה רבנו היה נביא של "פה אל פה", בלק, לא הרשה לעצמו לטעון למעלה יחידאית זאת. הוא היה גם בעיניו נביא של " נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל, אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם" (שם,כ"ד,ד'), ולכן, 'לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה'.
מלך מואב, או שלוחיו,  לא נרתעו. הם שכנעו עצמם כי הציות הראשוני הזה הוא לברכה. קוסם הקרוב לאלוהי ישראל  אינו זר שיידחה מיד, ובנוסף הוא לבטח מכיר את חולשות אדונו ויודע איך לדבר על ליבו. הוא לא היה אומר להם "לינו פה" אילו לא רצה לקלל גם מדעתו. היה להם על מה לסמוך. עם שחר שמעו אותו אומר כי במחזה הלילה אמר לו האלוהים " לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא",( שם י,ב) ועל כן חרף השתדלותו, אין מנוס, " לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן ה' לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם"( שם,י"ג). הם הלכו, אבל הם גם שבו, ובלעם שוב, כבמפגש הראשון ביקש מהם ללון עוד לילה, ועם שחר הודיע להם כי הכניע את האלוהים, שאמר לו בחיזיון " אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם..." אבל מיד הזהיר אותם  והוסיף, "... וְאַ֗ךְ אֶת־ הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה". (שם כ').
הוא רצה ללכת. מיד קם בבוקר, זריז כאברהם שהשכים גם הוא בבוקר, וחבש את חמורו, כאברהם שחבש גם הוא את חמורו, ובליווי שני נערים, על אף שיכול היה להרשות לעצמו מרכבה רתומה לסוסים ופמליית ליווי מרשימה, הסתפק בצניעות היאה לאיש אלוהים, כאברהם , והלך - לא אל הר המוריה כאברהם - אלא אל הרי מואב. "מכאן אמרו, "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהניא. מעיקרא. 'לא תלך עמהם' ולבסוף 'קום לך אתם' " (מדרש לקח טוב). זאת הייתה מסקנת שלוחי המלך. הם ראו ב'ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם' הוכחה ניצחת שצדקו בבחרם בקוסם היכול להכניע את אלוהי ישראל, ואשר ל 'וְאַ֗ךְ אֶת־ הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה' אמרו לליבם, כי מי שביטל איסור ההליכה עם שרי המלך, יכול גם לבטל את התנאי שהתנה עמו האלוהים. מבחינתם, להיטותו של בלעם לכת עמהם, מיד, עם בוקר, הוכיחה כי כוחו עמו. ברגע המבחן, יגבר בוודאי ובוודאי גם על 'אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה'. היה להם על מה לסמוך. בלעם, בלא אומר, שידר בהתנהלותו את היוהרה הבוטחת הזאת.
אבל יחסי בלעם -אלוקי ישראל- היו מורכבים יותר."וַיִּֽחַר אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒" (שם,כ,ב). לא על עצם ההליכה חרה אף ה'.. הוא התיר אותה. אבל על הלהיטות. על ההיענות ברשות, שהייתה גם היענות לתיאבון. האיש לא נענה כדי לברך. הוא נענה כדי לקלל. מורכב - אם יתיר לו האל אחרי עוד הפצרה, מורכב בחינת התמודדות בה מכיר בלעם בכוח האל ומשוכנע כי האל יכיר בכוחו. גם הזעם של אלוהים לא הרתיע אותו. הוא לחם בו. הוא חבש  מיד את אתונו כדי להגיע שם לשיר שירת מארה על ישראל, והאלוהים חבש מטפורית אותה אתון שהייתה למטפורה גם היא כדי להזהירו שוב כי "לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא". בעיני בלעם שיצא לשליחותו כאברהם לגורלו, היה המאבק הזה כמאבקו של יעקב. מה יעקב שרה עם מלאך, ויכול לו, כן יוכל הוא למלאך שהיה לשטן בדרכו, מה יעקב יצא צולע על ירכו, כן יצא הוא צולע על ירכו, ועל כן לא יאחר לשיר שכשם שאלוהי הישראלים  " לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל.... " כן "ה' אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ...", עם בלעם, "...וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ"-תרועת בלק בן ציפור (שם כ"ג,כ"א)! 
בהתמודדות הזאת המורכבת כל כך, כיסתה היוהרה הגלויה והחתרנית של הקוסם הגדול על הערצתו  לאלוהי ישראל. גם השנאה לעם שמעצם הצלחותיו העל טבעיות כביכול, כמו קרא תיגר על יכולותיו העל טבעיות כביכול של הגדול באשפי הקסם, וגם ההודאה בגדולתו המוכחת של העם הצעיר הנולד הזה ובאלוהים גואלו ומנהיגו במדבר, התרוצצו בו בערבוביה. עם שהיה רב קוסם של רשעה, הוא היה  רב משוררים של השתאות והתפעלות. כשם שלא יכול היה לכבוש את רשעותו  כך לא יכלה הרשעה הזאת לכבוש את שירתו. בדברי הפרידה של משה מעל עמו, בזוכרו את בלעם ואת אשר עולל, אומר משה  כי בלעם השתוקק בכל כוחות נפשו לקלל, ואכן לקלל יצא,  אבל " וְלֹֽא אָבָ֞ה יה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יה' אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ" (דברים כ,ג,ו'). הפרשן אברהם אבן עזרא אומר על אתר, " ויהפוך - שהיה בלב בלעם לקלל ולא עזבו השם".  איך 'לא עזבו'? הפסוק –בהארה מדרשית שאינה לאה  מלהדגיש כי אף על פי שבלעם נראה לעיתים כצדיק ששכינת השירה האלוהית שוכנת עליו לא היה אלא רשע, אומר  בבמדבר כ"ג,ה', איך :" וַיָּ֧שֶׂם ה' דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר", והתלמוד והמדרשים דורשים דבר זה מה היה." רבי אלעזר אומר: מלאך", אותו מלאך שיירט הדרך לפניו נתיישב בגרונו ודיבר מפיו  ובלעם לא היה אלא ככלי דרכו השמיע המלאך את השירה האלוהית המברכת, , "רבי יונתן אמר: חכה"  או זמם, או מסמר במדרשים שונים וכלם מכוונים להתערבות ניסית שלא אפשרה לפיו של בלעם להשמיע מה שבליבו. הפה היה פעור ומן השמים דיברו אל תוכו והפה הפעור השמיע מה שהשמים אמרו. (סנהדרין ק"ה, ב').
ואכן, שלש שירות שר בלעם. בשתיים הראשונות הקדים ואמר כי "... הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר" (שם כ"ב,ל"ח), אבל בפתיחת השירה השלישית אומר הפסוק  "וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י ה' לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו. וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים" (שם כ"ד,א'-ב'). את השירה האת שר מעצמו, בהכרה. הערצתו לאלוהי ישראל גברה. הוא לא רק הבין כי אין לו יכולת להכריע את אדונו כלבבו. לבבו נהפך. וכשהוא ראה את ישראל, בני אברהם אבי האומה, ויצחק בנו,  ויעקב אבי שבטי ישראל, ' וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים', הוא התנבא! מעומק פנימיותו. שירה זאת הייתה כולה שלו. מה שר ? "מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל"( (שם, ה'), והנה מן הגבעה ההיא  בערבות מואב, הסיע עצמו הפסוק הזה שנולד מן ההתפעמות שהפליאה שיר, אל סידור תפילות ישראל בכל הדורות, ואל שערי בתי הכנסיות והמדרשות בכל ארבע כנפות הארץ, והיה לאחת מן הכלולות בברכות העם שיצא ממצרים ושרד כל מלחמה, מלחמת חרב או מלחמת קללה, מלחמת חורמה או מלחמת פיתוי, כל המלחמות בכל גאיות הצלמוות, ונתקיים באמונתו כל הימים ועד לכל הימים.
איך זכה אותו בלעם שמשה ויהושוע והנביא מיכה ונחמיה השביעו את עמנו לזכור אותו כרשע וכך גם נזכר לדורות, שפסוק "מַה־טֹּ֥בוּ" שלו פותח את תפילות השחר בסידורי התפילה של ישראל, מעטר את שערי מקדשי המעט של ישראל, ואפילו היה משכים בשיר מדי בוקר את שבי ציון בישראל בקול ישראל? כבר בתלמוד הירושלמי, ברכות  אמרו חכמים, "ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אמר בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבוֹדָא, בַּדִּין הָיָה שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין פָּרָשַׁת בַּלָּק וּבִלְעָם בְּכֹל יוֹם" בקריאת שמע, והכוונה בעיקר ל 'מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל', ולא שרו אותו  מפני שאי אפשר לעקור פסוק אחד מן השירה שיצאה לאווירו של עולם כולה ברכה, ולצרף הכל לקריאת שמע אי אפשר היה  " שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ אֶת הַצִּבּוּר" (ירשלמי ,שם). אבל 'מַה־טֹּ֥בו' לא נכנעה. היא באה אל שערי תפילת שחרית, ואל שערי בתי הכנסת. מה ששר בלעם מליבו, הכריע את מה שביקש בלעם לקלל מליבו. שורה אחת בשירה שבקעה כששרתה על האיש רוח האלוהים, הייתה לשורה החוגגת ניצחון הברכה על הקללה בכל הדורות.
לא הכל יכלו להשלים עם כך. המהרש״ל, רבי שלמה לוריא 1573-1510 - מגדולי פוסקי ההלכות באשכז בדורו, ואומרים בכל הדורות, כותב באמת מן התשובות שלו: " ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת, מתחיל אני בפסוק ואני 'ברוב חסדיך' ומדלג הפסוק הראשון 'מה טובו אהלך', שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה ". בסידורי התפילה של מתפללי אשכנז , אלפי שנים אחרי בלעם, היה כתוב "מה טובו". המהרש"ל פסח. נאמנים היו עליו דברי התלמוד בסנהדרין (שם) " מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא תשרה שכינה עליהם - אמר 'מה טבו אהליך יעקב, - ומשכנתיך ישראל", ואילו לא הפך ה' מה שבלעם הועיד כקללה לברכה, לא היו ישראל ניצולים.  המהרש"ל לא גרס ששתי שירות שם ה' בפי בלעם, ושירה שלישית אמר מעצמו. הוא לא דבק בסוגיה אחת בירושלמי. בסוגיה שבבבלי דבק.
וישראל מה אומרים? "מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל".

ערב שבת פרשת בלק התשע"ז

אין תגובות:

פרסום תגובה