יום שישי, 21 ביולי 2017

וינייטת אנדרטת השווא: ומשה לא ידע את נפשו

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

מיכאלאנג׳לו, משה

אהבה כמוה כאחווה, כמהה לקרבה וחרדה תמיד פן לא תעמוד במבחן הריחוק. אהבה חוצה ימים, ואחווה גבולות, כי המרחב הוא הטריטוריה שלהן, ואף על פי כן, צלה של זרות  זוחלת, אורב מאחורי ימי הפרידה בגוף על הנפש המתחברת לנפש, והפחד מפני מה שעלולה התנתקות לעולל לאהבה ולאחווה, נאלם – לא נעלם, ואפילו הוא מוכחש, הוא נוכח במסתרים, קיים.

 ארבעים שנה  של נדודים במדבר השייך לכל ולכן אינו שייך לאיש, עמדו להסתיים עם חציית הירדן לארץ חמדת האבות בה הובטחה לכל שבט, לכל משפחה ולכל איש בעלות על קרקע לדורות. הציפייה להסדר קיומי חדש, מוכרחה הייתה להיות מלווה בחיבוטים ובספקות ובמשאלות הנוגעות לאמות המידה של חלוקת הארץ, צפון - דרום, מזרח - מערב, הררים - בקעות, טרשים - גנות, מקנה - חריש, עידית -זיבורית, הכל על פי צדק, הכל על פי מערכות של איזונים בין  מספר הנפשות לבין איכויות מפרנסות ומגינות. שאלות נשאלו, כגון " איבעיא להו: ארץ ישראל 'לשבטים' איפלוג, או דלמא 'לקרקף גברי' איפלוג"? (בבא בתרא קכ"א, ב'), ואם 'לשבטים' - האם על פי מניינם, "לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ" (במדבר כ"ו, נ"ד) , ואם 'לקרקף גברי', קרקף יוצאי מצרים או קרקף באי הארץ, ואם "אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת הָאָ֑רֶץ" ( שם, נ"ה), שווה בשווה, האם הייתה מערכת פיצויים ששבט שזכה בגורל ביותר מן המגיע לו על פי מניין או על פי איכות חלקו, פיצה בממון שבטים שקיבלו פחות מן המגיע להם, כפי שמניחה הסוגיה בתלמוד שהזכרנו למעלה "ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר: בין רב למעט" כלומר הרב נתן למעט , שכן " אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל". 
על פי הכתובים ועל פי המסורות חילקו גם בקלפי, וחילקו גם בגורל שהיה מצווח איזו נחלה נועדה למי, ועל פי אורים ותומים, "אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכווין ברוח הקדש ואומר: זבולון עולה - תחום עכו עולה עמו..." (בבא בתרא, שם). כל הכתובים וכל המסורות מעידות  על חובה עמוקה של משה נביא הנביאים לבסס את יישוב הארץ, למן הרגע הראשון של ההתנחלות, על מאוזני צדק אפשרי, על הסכמה של הכלל  למערכי משפט שעל פי סמכותם קיבלו הכל את חלקם. חלוקה כושלת של העושר הציבורי היה מביא באורח בלתי נמנע לקיטוב בין זוכים לבין מקופחים,  ואין סכנה גדולה יותר לשלומו של עם מאגירת רגשי תסכול על אי שיווין בעליל. 
חרף כל הזהירויות, נדרשו בשעת החלוקה ממש 'תיקונים' או עידכונים. "וַֽיְדַבְּרוּ֙ בְּנֵ֣י יוֹסֵ֔ף אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹ֑ר, מַדּוּעַ֩ נָתַ֨תָּה לִּ֜י נַחֲלָ֗ה גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ וְחֶ֣בֶל אֶחָ֔ד וַֽאֲנִ֣י עַם־רָ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־עַד־כֹּ֖ה בֵּֽרְכַ֥נִי ה' " (יהושוע י"ז,י"ד). ויהושוע, איש אשר רוח בו, הבין לא לדבוק בפסיקה שלא הלמה עוד את המציאות החוויה, "וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ אֶל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֥יִם וְלִמְנַשֶּׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עַם־רַ֣ב אַתָּ֗ה וְכֹ֤חַ גָּדוֹל֙ לָ֔ךְ לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ גּוֹרָ֥ל אֶחָֽד. כִּ֣י הַ֤ר יִֽהְיֶה־לָּךְ֙, כִּֽי־יַ֣עַר יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ כִּֽי־יַ֣עַר ה֔וּא וּבֵ֣רֵאת֔וֹ וְהָיָ֥ה לְךָ֖ תֹּֽצְאֹתָ֑יו ..." ( שם י"ז-י"ח)! תבונה בעתה - מה טוב!
 בין כך ובים כך,  שום שאלה לא הפתיעה ושום חרדה לא הרתיעה, ומשה ובית דינו ענו על הכל, ומה שלא ידעו - כגון דין בנות צלפחד - הניחו במשמר עד שפסקו מה שפסקו מן השמים. עד שבאו בני גד ובני ראובן ותבעו חלוקה מחוץ לארץ הנחלקת, והפתיעו  - אם לא הדהימו -את משה. " וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד, וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה:.... אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן"! (במדבר ל"ב, א, ה'). משה לא ידע את נפשו. כל שהשקיע בהבטחת צדק חלוקתי של הרכוש, עמד לפתע בצלו של איום בהפרת צדק מוסרי, בערעור יסוד היסודות עליה נשענת חברה - נשיאה שווה בנטל האחריות לטובת הכלל ולשלומו. הוא לא האמין למשמע אוזניו, אבל אזניו שמעו ומה ששמעו היה נורא בעיניו. "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה"!? (שם, ו'). הוא נבהל. בארבעים שנות מדבר לא ישבו ישראל בטלים. הם פרנסו עצמם ככל שיכלו, הם לחמו יחדיו אך שלל אויביהם לא נפל בחלקו של הכלל אלא בחלקו של השולל על פי עורמתו או זריזותו, והיו שהעשירו, אלה בזהב ובכסף ואלה במקנה שפרה ורבה . היזמות עשתה פערים. לדעת זקנים מבעלי התוספות "לפי שהיו  בני גד ובני ראובן עשירים ביותר חבבו ממונם, ובשביל חבוב ממונם פירשו מאחיהם וישבו להם חוץ לארץ ישראל". אבל לא חוק הטבע –כביכול חוק טבע- על פיו " אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף . ... בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ" (קהלת ה',ח'-ט') הטריד את משה. הטרידה אותו הנכונות של בני גד ובני ראובן לוותר על ערבות הדדית! הטרידה אותו צעד הבידול הראשון מן הגורל המשותף אחריו לא יאחר לבא פילוג זוחל, ואחריו פירוק אחדות האומה וריסוקה.
התגובה שלו לתביעה שהיה בה הגיון נראית כלוקה בדיספרופורציה. הוא לא התמודד עם הדרישה לגופה. הוא ראה בה חטא, בנפח חטא המרגלים. כפי שהאלוהים נפרע אז מן הכופרים בארץ ישראל ונשבע "....אִם־יִרְאוּ֙ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב" (שם,י"א) כן יזעם האלוהים עליהם ועל יתר השבטים שיסכימו 'לחיות' עם תביעתם. הם גרועים מאבותיהם, נשיאי המטות –חוץ מיהושוע ומכלב- שהסיתו את העם לשוב מצרימה, ולו מפני שהם רבים יותר, לא אישים ספורים, שבטים שלמים על נשיהם וטפם, "וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים " אשר יביאו בתום ארבעים שנות העונש, לחידושו, ולגרוע ממנו, "לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף ה' אֶל־ יִשְׂרָאֵֽל"... ולא עוד אלא שהכפירה ברצון ה' שציווה על כלל ישראל לחצות את הירדן ולהיאחז בארץ, תביא ל"וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה"  ,כלומר למותו של כל העם הזה! (שם, י"ד-ט"ו). עד כדי כך! 
לכאורה קשה עד למאוד למצוא הצדקה למה שנראה כהתפרצות עודפת אמוטיבית של משה. אחר הכל כפי שהמשכם של הדברים מוכיח בני גד ובני ראובן היו נכונים מראש להשתתף בגוף ובנפש בנטל כיבוש הארץ, להיפרד למשך שנים ארוכות מבני משפחותיהם כדי לחבור לאחיהם הלוחמים. "...וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ" (שם, י"ז-י"ח). ואכן משה ובית דינו קיבלו, וסוף התביעה מעיד על כוונת התובעים מתחילה, ומה היה לו למשה להגיב תגובה הנראית כתגובת יתר בהישמע התביעה? מה ראה? מה עתידות חזה?
בני גד ובני ראובן מלאו אח הבטחתם, הם וחצי שבט מנשה שנוסף עליהם בברכת משה. "וַ֠יַּעַבְרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֨י שֵׁ֤בֶט הַֽמְנַשֶּׁה֙ חֲמֻשִׁ֔ים לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶֽׁה. כְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֣י הַצָּבָ֑א עָבְר֞וּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ לַמִּלְחָמָ֔ה אֶ֖ל עַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (יהושוע ד',י"ב-י"ג). חיל גדול. הם היו מטובי הלוחמים. " בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֨ן וְגָדִ֜י וַחֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁה֘ מִן־בְּנֵי־חַיִל֒ אֲ֠נָשִׁים נֹשְׂאֵ֨י מָגֵ֤ן וְחֶ֙רֶב֙ וְדֹ֣רְכֵי קֶ֔שֶׁת וּלְמוּדֵ֖י מִלְחָמָ֑ה אַרְבָּעִ֨ים וְאַרְבָּעָ֥ה אֶ֛לֶף וּשְׁבַע־מֵא֥וֹת וְשִׁשִּׁ֖ים יֹצְאֵ֥י צָבָֽא" (דברי הימים א',ה',י"ח). מיומנותם זר עמדה להם במלחמות בעבר הירדן ועמדה להם במלחמות יהושוע בארץ כנען. הם היו לחלוצי הנשיאה בנטל. לכאורה הפריכו חששותיו המועצמים של משה. "לֹֽא־עֲזַבְתֶּ֣ם אֶת־אֲחֵיכֶ֗ם זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּשְׁמַרְתֶּ֕ם אֶת־מִשְׁמֶ֕רֶת מִצְוַ֖ת ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (יהושוע כ"ב,ג'), אומר להם יהושוע בטרם ישלח אותם עבר- הירדנה אל אחוזתם " אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד ה' בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן" (שם,ד'). לישיבה במחוץ לארץ כנען הוצמד חותם בית דינו של משה. אבל גם יהושוע, המודה במילים נרגשות לבני גד ולבני ראובן על התמסרותם המופתית לכלל ישראל חשש, חשש לוחש, אבל חשש, "רַ֣ק שִׁמְר֣וּ מְאֹ֗ד לַעֲשׂ֨וֹת אֶת־הַמִּצְוָ֣ה וְאֶת־הַתּוֹרָה֘ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶם֘ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־ה'  לְ֠אַהֲבָה אֶת־יְקֹוָ֨ק אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם וְלָלֶ֧כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־ נַפְשְׁכֶֽם" (שם,ה'). אין מזהירים אלא אם כן חוששים. התעמוד הוכחת ההתמסרות המלאה היום בפני הזחילה של הניכור מחר? האם תהיה לדורות גשר על ההיתנתקות?
 החשש הזה בקע לפתע לוודאות מחרידה בעקבות שתי הבנות שונות למעשה תמים אחד. על גלילות הירדן, הגבול בין כנען לאחוזתם, בנו בני גד ובני ראובן, מזבח, "גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה"  (שם,י'), לא להקרבת קרבנות, לשם אנדרטת זיכרון. בני ישראל שמעו מרחוק, ונקהלו לערוך מלחמה על אחיהם שנתגלו בעיניהם כבוגדים. החששות הרדומים ניעורו בעוצמה מבהילה. הפרידה מן הארץ הוכחה בעיניהם כפרידה מן האמונה. היא סיכנה אותם, כפי שחשש משה בהתפרצות האינטואיטיבית הראשונה  "וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה"! הם היו בעיניהם כעכן שמעל מעל בה' לבדו " וְעַֽל כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֹנֽוֹ" (שם,כ'). המלחמה בבני גד ובבני ראובן הייתה מלחמת מגן...! 
אבל לא לכך התכוונו בני גד ובני ראובן. לא הייתה כזאת בליבם. " אֵל֩ אֱלֹהִ֨ים ה' אֵ֣ל אֱלֹהִ֤ים ה' ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽה' אַל תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" ( שם,כ"ב), הם נשבעים בפסוק שיש בו שמונה אזכרות של האלוהים כי לא עלה על דעתם להיפרד מעל אלוהי ישראל, כי נאמנותם היא נאמנות ללא תנאי, וכי המצבה אינה מזבח אלא  "... כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּרוֹתֵינוּ֘ אַחֲרֵינוּ֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת עֲבֹדַ֤ת ה' לְפָנָ֔יו" (שם,כ"ז), והדגש הוא על דֹּרוֹתֵינוּ֘ אַחֲרֵינוּ֒ וגם על דורותיכם אחריכם, "...וְלֹא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּה' "!(שם). כשם שמשה ויהושוע חששו שמא פרידה בגוף תגרור עמה לימים פרידה בנפש ובני גד ובני ראובן סופם ניתקים מעל האומה, כן חששו בני גד ובני ראובן שמא בני ישראל ינתקו אותם וסוף ההתנחלויות הנפרדות תביא קרע לרועץ כל חלק וחלק מישראל. בני ישראל שמעו, והאמינו בשבועת אחיהם ואלה האמינו בבני ישראל " וַֽיִּקְרְא֛וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֥ן וּבְנֵי־גָ֖ד לַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֣י עֵ֥ד הוּא֙ בֵּֽינֹתֵ֔ינוּ כִּ֥י ה' הָאֱלֹהִֽים" (שם,ל"ד). הקרע נמנע. אולם הפחד לא סר.  הם לא היו נביאים. אבל ראו למרחוק.
כארבע מאות ועשרים שנה אחר הפרידה, ואחרי השבועה לא להיפרד מעל האמונה באלוהי ישראל, השיגה הזרות הזוחלת את קרבנותיה. הבלתי נמנע לא צונן עוד במרחב הזמן ופרץ בעוצמה טראגית. אכן, חילות שניים וחצי השבטים היכו את אויביהם בעבר הירדן,  "וַיֵּעָזְר֣וּ עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּנָּתְנ֤וּ בְיָדָם֙ .... וַיִּשְׁבּ֣וּ מִקְנֵיהֶ֗ם גְּֽמַלֵּיהֶ֞ם... כִּֽי־חֲלָלִ֤ים רַבִּים֙ נָפָ֔לוּ כִּ֥י מֵהָאֱלֹהִ֖ים הַמִּלְחָמָ֑ה וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתֵּיהֶ֖ם" (דברי הימים א' ה',י"ט-כ"ב) שנים הרבה, אולם אלילי החילות שהוכו עקפו את סוגדיהם המובסים וחדרו לתוך מתחמי שניים וחצי השבטים המכים  וסוף דבר ניצחו את מנצחיהם, " וַיִּֽמְעֲל֔וּ בֵּאלֹהֵ֖י אֲבוֹתֵיהֶ֑ם וַיִּזְנ֗וּ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהֵ֣י עַמֵּי־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר הִשְׁמִ֥יד אֱלֹהִ֖ים מִפְּנֵיהֶֽם" (שם,כ"ה). עם אובדנה הסופי של הזהות של נתוקי השבטים מגוף ישראל, אבדה גם חוכמת המגן והחרב והקשת, והאצבעות שהיו מלומדות מלחמה קפאו " וַיָּעַר֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־ר֣וּחַ פּ֣וּל מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֗וּר, וְאֶת־ר֙וּחַ֙ תִּלְּגַ֤ת פִּלְנֶ֙סֶר֙ (פלאסר) מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר, וַיַּגְלֵם֙ לָראוּבֵנִ֣י וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֑ה וַ֠יְבִיאֵם לַחְלַ֨ח, וְחָב֤וֹר, וְהָרָא֙ וּנְהַ֣ר גּוֹזָ֔ן עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (שם,כ"ו).
 עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה, משמע עד היום בו דברים אלה נכתבים, כי אנו החיים פה היום צאצאי שבי גלות בבל אנחנו, וצאצאי כל הגלויות אחריהן עד הגלות האחרון, אבל בני גד ובני ראובן ובני חצי שבט מנשה- אומר  הפרשן רבי דוד קמחי, " לא יצאו בצאת גלות יהודה מבבל". הם אינם על כן עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה .
זה מה שראה משה אדון הנביאים כשבני גד ובני ראובן אמרו לו " אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן". הם ראו הסדר אזרחי הגיוני. הוא ראה מעל. הם ראו קרוב. הוא ראה רחוק. הם ראו את מקניהם. הוא ראה את פסליהם. הם האמינו בתום לב בצאתם למלחמת ההתנחלות בארץ יתנחל האלוהים שציווה על הארץ, גם בחוצה לארץ. אכן, "בכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהן" (תלמוד ירושלמי, תענית, פרק א'), אבל הם לא גלו מן הארץ. הם בחרו להם ארץ אחרת. ומשה חרד חרדה גדולה. הבוחר בארץ אחרת אין שכינה בוחרת להיות עימדו. גולה שלא שבים ממנה , מתחילה ברגע בו אומרים "אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה" (במדבר ל"ב, ה'), את הארץ הזאת, לא את ארץ ישראל. 
ומשה לא ידע את נפשו.

ערב פרשת מטות התשע"ז



אין תגובות:

פרסום תגובה