על מציאות ודמיון, היסטוריה וסיפור - בעקבות ספרה של ליליאן הלמן, פנטימנטו

פרופ׳ מינה רוזן, אוניברסיטת חיפה

הוצאת כתר 

ליליאן הלמן, פנטימנטו, עברית: ברוריה בן-ברוך, הוצאת כתר, ירושלים 1988

ההיסטוריה היא סיפור, והסיפור הוא היסטוריה, אז מה מותר הסיפור על ההיסטוריה (או להפך)? הסיפור הוא מה שיכול היה לקרות וההיסטוריה היא מה שאולי קרה ואולי לא קרה. אני מושכת כמובן את השטיח תחת רגלי הדיסציפלינה שלי (היסטוריה), אבל מן המקום שבו אני נמצאת, לא אכפת לי להתאבק מעט באבק הזה, אני יודעת בדיוק ממה עשויים הגרגרים.

המדובר בפרק מספרה הלכאורה אוטוביוגרפי של המחזאית האמריקאית הנודעת ליליאן הלמן

(1984-1905). הלמן הייתה מחזאית ותסריטאית יהודיה-אמריקאית, שנודעה בדעות שמאלניות ובאקטיביזם פוליטי. היא הוכנסה לרשימה השחורה של הוליווד בשיאו של המקרתיזם, וזכתה לשבחים על הקרבת הקריירה בכך שסירבה להשיב על שאלות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. היא הכחישה שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אך רבים פקפקו בהכחשה, ובהם כתבת המלחמה מרתה גלהורן ומבקרת הספרות מרי מקארתי.

כתבתי ספרה "הלכאורה אוטוביוגרפי" של הלמן, כיון שהספר הזה שלו קראה "פנטימנטו", נוגע בדיוק נמרץ ברקמה הצלקתית שבין הספרות להיסטוריה. זו אינה אוטוביוגרפיה בנויה כרוב האוטוביוגרפיות אלא יותר קובץ זכרונות על אנשים שהלמן פגשה לכאורה בימי חייה והרושם שהותירו בה. מכולם, "ג'וליה" לכל הפחות הייתה פרי דמיונה של המחברת.

״פנטימנטו״ הוא מושג מתחום הציור, שפרושו באיטלקית חרטה. זה המקרה שבו הצייר מתבונן בציורו, לא נהנה ממה שרואות עיניו, ומכסה אותו בשכבת צבע עבה שעליה הוא מצייר מחדש. ברבות השנים השכבה העליונה דוהה ואזי נראית חרטת הצייר, השכבות הקודמות של המציאות שאותה ביקש להסתיר. הלמן רואה את עצמה בסוף ימיה בתור צייר זקן המתבונן בחרטותיו מבעד לשכבת המציאות שלנגד עיניו. אבל הסיפור של ג'וליה הוא הרבה מעבר לכך. הלמן מספרת על חברתה הטובה ג'וליה אשר לאחר התבגרותן נסעה לוינה ללמוד אצל זיגמונד פרויד. ליליאן לא פגשה אותה אלא לאחר שנים כאשר בקשה ממנה לבוא אליה לוינה. שם התברר לה שחברתה שהצטרפה למתנגדי הנאציזם הושלכה מן הקומה השלישית של בניין האוניברסיטה ואבדה את רגלה. היא גם ילדה בת מחוץ לנישואין אותה שלחה למשפחתה בצרפת. בפגישתן ג'וליה בקשה ממנה להעביר סכום כסף גדול למחתרת שנועד להברחת יהודים נרדפים מוינה, דבר שליליאן עשתה תוך סיכון עצמה. אחרי המלחמה התברר לה שג'וליה נתפסה ונרצחה והיא חפשה את בתה, אך ללא הועיל.

מכל פרקי הספר, הפרק הזה התפרסם ביותר ואף נעשה על פיו סרט עתיר פרסים בכיכובן של ונסה רדגרייב וג'יין פונדה.

ואולם, הצלחתה הייתה בעוכריה. עיתונאית אמריקאית החלה לחקור האם הייתה אמריקאית כלשהי בתנועת המחתרת האנטי נאצית בוינה והתברר שהייתה אחת כזאת בשם מיוריאל גארדינר אשר קורות חייה זהות לסיפורה של ג'וליה בקווים רבים. בכל מקרה, איש ששרד מן המחתרת הזאת לא יכול היה להצביע על מישהי נוספת שתתאים לסיפור הזה. ההמצאה של ג'וליה , שכרכה בתוכה גם המצאה כבדת משקל לגבי חייה של הלמן עצמה (כאילו הייתה מעורבת בעזרה למחתרת ובהצלת יהודים) , גרמה לה נזק רב. המבקרת הספרותית מרי מקרתי הופיעה ב"תוכנית של דיק קאבט", ואמרה על הלמן את המשפט הידוע: "כל מלה שהיא כותבת היא שקר, גם ו' החיבור וה״א הידיעה".

בניגוד לעצת פרקליטה, תבעה הלמן ממקארתי 2.25 מיליון דולר פיצויים על הוצאת לשון הרע. מקארתי, שלא היתה אשה עשירה, לא חזרה בה למרות ההוצאות המשפטיות הגבוהות. הלמן מתה ב-1984, בהיותה בת 77, לפני שהתקיים דיון בבית המשפט. "לא רציתי שהיא תמות", אמרה אז מקארתי. "רציתי שהיא תפסיד במשפט". מקארתי עצמה מתה חמש שנים אחר כך, גם היא בת 77 במותה.

הסקנדל הספרותי הזה לא היה מעניין כל כך בעיני לולא נגע , כפי שציינתי כבר, ברקמה הצלקתית שבין הספרות להיסטוריה. נשאלת השאלה מה גרם לליליאן הלמן להציג את עצמה כמי שסיכנה את נפשה למען חברתה, כדי להציל יהודים ואחרים, כאשר כל העניין היה חיים של מישהי אחרת שלא היה לה כל קשר להלמן?

ובכן התשובה פשוטה. אוטוביוגרפיה היא בהגדרה המצאה, ספרות ולא היסטוריה, סיפורו של הכותב, הדרך שבה היה רוצה שנראה אותו, שנזכור אותו. כך גם ליליאן הלמן. היא רצתה להיות הגיבורה מיוריאל גארדינר, אבל היא לא הייתה, על כן היא המציאה את ג'וליה ורכבה על גבה אל התהילה. לא הכל היה שקר. מיוריאל גארדינר הייתה גם הייתה. הערכים שבשמם חייתה ולחמה עזים ובועטים וככל הנראה הלמן גם חלקה אותם, אבל בניגוד לגארדינר לא היה לה אומץ לחיות את החיים האלה. היכן עובר הגבול בין הבדייה למציאות? היש מישהו שיכול לערוב לכך שהמציאות אותה הוא לכאורה כותב איננה המציאות כפי שהוא מדמיין אותה?