רשמים מקריאת ספרו של דב אלבוים: מסע בחלל הפנוי

בני דיין, כימאי ישומי

הוצאת עם עובד

על: דב אלבוים, מסע בחלל הפנוי, הוצאת עם עובד, 2007

לפעמים זה קורה כך. אתה נוטל ספר, שהונח כמו בלי משים במיוחד עבורך. על יד מי, על ידי מה ובשם איזו כוונה, אתה לא בדיוק בטוח. בסוף זה גם לא משנה. 

את ימי הכיפור שלי אני מציין בעיר הולדתי, כדי לבקר ולו בחלקו בבית הכנסת בו היה סבי ז"ל, רב לקהילת יוצאי מרוקו בשכונת שמשון באשקלון של שנות השמונים, בא בימים, יושב בתיבה, לומד ומתפלל. המקום הזר-מוכר, הפעיל כל שנה ושנה את אותם כוחות משיכה מחדש. את שאר היום אני מכלה בקריאה של ספרים ועיתונים מזדמנים, עד צאת הצום. וכך מצאתי ביום כיפור אחד, בדירת הורי, גם את הספר הזה. הפותח בסצנה המוכרת לכל מי שמבוכה היא אחת מחברות ילדותו: המחבר, מבקר בבית כנסת אליו הוזמן, מנסה להסיר פרוכת מעל ארון ספרי התורה, בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. 

"אבל הפרוכת לא זזה" וכולם ממתינים. וסומק עולה, סממן זרות מוכר. איזו דרך מוזרה לפתוח סיפור חשבתי. דווקא מנקודת חולשה. ממבוכה. וזו, מדרדרת עוד הלאה. מבשרת תהומות הולכים ונפערים ומהם עולים סימני שאלה. הספר מתחיל בלידתה של החלטה - וניכרים כאבי הצירים. המחבר מכריז על יציאתו למסע.

תוך כדי קריאה אני הקורא, בין אם ארצה וביו אם מנסה להישאר מרוחק, מבין שאני כלול ועוד אייך במסע. על אף שעל הדף, אני והמחבר באים מרקעים שונים, ועברנו מהלכי חיים שונים, עדיין זהו יחודו של הספר הכל כך אנושי הזה. אנושי במובן הזה שהוא פונה אל כל מי שהשאלות הגדולות שטרדו את נפשו כבר כילד, נותרו כאלו למרות שכבר גדל ובגר. שאלות על אמונה ומקומה, אלוהים והשגתו, ואיזה מקום אלו תופסים ומשפיעים על חייו של האדם. ואייך מסבירים קיומו של רע בעולם. שאלות שנדמה כאילו היומיום שלנו עושה ככל יכולתו כדי לעקר מתוכנו, כדי שלא יעשו לעיקר, כדי שנתרחק מהם הלאה, ונאחז במוכר שאחרים - הורים-מורים-תרבות-קהילה סללו עבורנו. והמסע הוא אנושי פעם נוספת, עבור כל מי שאי פעם נפצעו חייו. שחייו, כפי שהכיר אותם וגודל אל תוכם (הורים-גן-בית ספר-משפחה-לימודים-צבא...) עברו שינוי גדול כל כך, בזמן קצר כל כך, שאין לך אלא לקרא לזה קריעה. כלידה נוספת ממש. לטוב ולרע. הגירה לארץ חדשה, יציאה או חזרה בשאלה, טראומה גופנית, הלם קרב, פשיטת רגל, זה לא משנה. כשהן קורות, עולים גם סימני שאלה. ואופיים של אלה, אינם יכולים להיעלם לעולם.  

המחבר למעשה 'אינו יכול עוד'. משלב מסוים הוא מפסיק להדוף ופשוט מחבק את הלבטים ואת הבלבול האוחזים בו מדי יום ביומו. הוא מודע אל כובד מסכה שעטה על עצמו מבלי משים. הוא מחליט לעמוד מול הפחדים פנים אל פנים, ללא כל חשש או עכבה, והוא כמו פוצח בדהרה אל תחנות הרוח של חייו, תוך שהוא מספר לעצמו את אותן תחנות חייו באופן מחודש, תהליך שמרכך את המפגש, כך שבמקום מפץ גדול מתגלים האירועים המעצבים את מהלך חייו, כבעלי פן שהיה נחבא עד עתה. המפלצות, אותן עכבות עימן מתמודד כל אדם ואדם, מתייפות מעט, כך שברגע המפגש הן איבדו מיכולתן לאיים כבעבר. 

סיפור המשנה הוא מסע מסויט שעורכת משפחה של חברו. ביתם שנפגעה בתאונת דרכים, במצב קשה ביותר. התקוות והפחדים הנמתחים על פני שנת חיים, מלוות את המסע הפנימי שעורך המחבר ונותנות לו משנה תוקף. לא בסקירה עיונית של רעיונות מארון הספרים היהודי עסקינן, אלא בחיים עצמם. כאן ועכשיו. וכל רעיון מטיל מעצמו גם בבשר. כששני המהלכים נכרכים יחדיו, עומדת במלא אונה שאלת קיום הרוע והסבל האנושיים בעולם. 

לכל מסע יש כלים. תרמיל, כרטיס טיסה, יכולות שגנטיקה הורים ומורים נתנו לך. וגם המסע הזה אינו שונה - בספר הזה אלו סיפורן של הספירות, כפי שמספר אותם בדרך כל כך יחודית ואישית, המחבר. הספירות, אותן מופעים המתוארים רבות בארון הספרים היהודי (תחת מדף הספרים הקבלי)  ושאותן מייצגות גם מספר דמויות מקראיות ומהלך חייהן כפי שמתואר במקרא (אברהם מייצג את מידת החסד, יצחק את מידת הדין, יעקוב מייצג איזו מורכבות השואבת משניהם) נדונות באריכות והן חוט השידרה של הספר כולו. הפירוק של כל ספירה וספירה, בעזרת גיבורי המקרא, מייצג בסופו של מסע, התבוננות מורכבת ושלמה, עשויה מכל אחת ואחת וגם יחדיו, ומגישה מגוון כלים, גמישים מספיק לעבודת חשבון הנפש שעורך המחבר. אל מול יעקוב בפחדיו, אל מול יוסף והעפלתו החוצה מבורות חייו, היכן הוא כמחבר ממוקם. אלו הכלים, שבעזרתם מפענח המחבר מחדש את מה שמיתדפק עליו ומבקש התייחסות. דרך סיפורה של כל ספירה וספירה, מספר לעצמו קודם כל (!) המחבר את העולם שמסביבו, את מהלכי חייו, יחסיו עם משפחתו ובחירותיו, לרע ולטוב. לא פעם הרגשתי כי אני כקורא, רק תירוץ, כורח שכפה המחבר על עצמו, כדי להשתמש בי. לעשות ממני עד, להבטיח כי מעצם היותי קורא, הוא המחבר, ישאר נאמן לאותו מהלך שכולו כנות. זהו מחבר שאיננו עושה הנחות לעצמו. הספר מלא במסקנות ובוידויים למן התחלתו: "חיי נעים כמו בתוך מניפה של צמצומים" (עמ׳ 38) מודה ההורה הצעיר המבין כי ילדים נדרשים גם לגבולות ברורים, או למעשה, את הקושי הכרוך בכך. ותוך כדי, למצוא בעצמו מספיק חסד על מנת לספר מחדש פצעים ישנים. לסלוח להורים לדוגמא. 

יפה במיוחד הוא המהלך היעקובי, כאשר המחבר כותב מתוך סיפור אהבת יעקב לרחל על זיופים באהבה, נושא כאוב ומוכר, ומתוודה על נפילותיו שלו עצמו. יחד עם המבט הנוקב המחודש בדמויות שלמדנו כילדים רק להעריך כדמויות מלאות, הוא מצליח בכל זאת, לייצר מתוכו חמלה. גם בהכירו אותן מחדש, כדמויות ההולכות לאיבוד שוב ושוב. שהרי האבות של המקרא אינם אלא אבות המסע. ויש שהן משיגות את השינוי המשמעותי והמיוחל, ומגיעות לכדי שלב חדש בחייהן, אליו מייחל גם המחבר. לא, אין לו שום רצון להיות עוד טקסט המפאר ומרומם את המקרא, אלא להתפלש וללמוד גם מן המצבם הנמוכים ביותר המתוארים. כל הגיבורים המקראיים הם נכשלים סדרתיים, ובכשלונותיהם סוד הצלחתנו אנו, המתבוננים בהם אלפי שנים אחרי. 

אין בספר קריאה למרדנות, כפי שספרי מסע פנימי אחרים מציעים לעיתים פרישה מן המוכר והממשי והיומיומי בטענה כי הוא תפל. אלא יש קריאה לפעול בתוך אלה, לתת מקום לסימני שאלה. הטענה בספר היא פשוטה בסופו של דבר - ניתן לבצע שינוי משמעותי, רב רבדי (נפשי-רוחני וגם ממשי), מתוך הצרכים היומיומיים ביותר שבנמצא. כולנו נעים בסחופת של חיי משפחה ופרנסה, ושל חיים תחת מסגרות כמו קהילה עיר או חוקי מדינה. כולנו נדרשים לאינספור ציותים. המספר איננו קורא לניתוק היחסים עם מי מאלה. אדרבא. כל אחת ממערכות חייו של אדם בוגר, היא בבחינת קריאה להתבוננות וממנה ליילד מעשה. רק לפני כן, את ההתבוננות הכנה, מציע המחבר לעשות בעזרת סיפור הספירות. המורשת הגדולה שבארון הספרים הכבד. ועם הרבה פחד והעזה, לנתז שוב ושוב את חיי המסכה. 

"אין יאוש בעולם כלל" עבור המחבר היא בריכת מים שיש לקפוץ לתוכה, והאגדה התלמודית "שתוק כך עלה במחשבה" היא עבורו הזמנה, נקודת זינוק אל המשך המסע. המחבר לא רק כותב בכנות ובפתיחות מתוך חיבור לעולמו הריגשי, אלא בעצמו מפענח את כאביו מחדש ובודק, כעכבר מעבדה, תגובותיו שלו אל הרעיונות-הסיפורים החדשים ואל כוחם המרפא. פתאום המחשבות הגבוהות מקבלות גם קיום בבשר. כאבים ישנים נעלמים (אל דאגה- חדשים עולים). אבל ההבנה של החיים כמסע, של ההשתנות כקוד לגאולה, של נדידה בין רעיונות נשגבים לבין הצורך להכפיף אותם אל ענייני משפחה זוגיות ופרנסה, כל אלו מייצרים מתח, פוטנציאל הטוען את האדם בכל שלב לקראת השלב הבא עליו. ובתקווה -בא עליו לטובה. 

אני בספק אם יש ספר שהרמתי והנחתי כל כך הרבה פעמים. כמה פסקאות חולפות ואתה נדרש להתבוננות במה שזה הרגע קראת, במהלך שעשה המחבר, ולקיים מהלך דומה על עצמך, לספר מחדש את הסיפור שלך בעזרת אותם כלים שנוטל המחבר, מהידע הרב שצבר בעברו כתלמיד חכם ופתוח למגוון המדפים שבארון הספרים.  ובכל הנחה ואנחה, עולם דימויים נוסף עולה, "היאוש הבשר הגאווה" של אביתר בנאי התנגן אצלי בראש יותר מפעם אחת במהלך הקריאה, כמו שירים וציטוטים, מקומות ומופעים שאספתי אני במסע הפרטי שלי. מבחינה זו, הספר, גם זורע בך. בכלל, ההפנמה, נעשית לחלק המשותף למחבר ולקורא. ההפנמה כי ישנם תהליכים שמצריכים את זמנם, כמו שאת פירות הזריעה קוצרים רק אחרי הרבה חודשים, שזורה לכל אורך הספר, ומנתקת את הספר מהפיכתו לכדי עוד ספר עצות שימושי להשגת מודעות רוחנית במחיר קריאה של 292 עמודים. אין רחוק מכך. שוב ושוב יש הכרה בסוד המסע הגלוי כל כך - המסע איננו נגמר. כל גבעה שמסיימים לטפס, רק מגלה עוד הר. 

את הספר קראתי על פני שנה, והתאימה לו עד מאוד נסיעת הרכבת אל מקום עבודתי דאז. לא פעם נשאבתי גם אני אל אותם כאבים, ולא פעם רוממתי גם אני אל אותם ריפויים המוצעים מתוך אותה התבוננות בסיפור הספירות. ספירה אחר ספירה. 

עבורי שיאו של הספר מגיע בתחתית עמוד 219. "קשה לי להודות בכך" כותב המחבר אחרי סקירת מהלך חייו של יוסף, ויוצא לשיא של וידוי אישי, חושפני יותר מכל קודמיו, כואב בכנות הכרתו במגבלותיו (לעולם לא אצליח להיות...). לאור המצב היוסף-י, המייצג את ספירת יסוד, בו שרוי המחבר, הוא מגלה בעצמו ולנו פרשנות יסודית חדשה למהלך חייו: הוא לא מי שנועד לגדולה. לא. לא לזאת נועדו כישוריו. ושנים הוא מי שניסה לכוון דווקא לשם. קול כפגיעת ציפור בתקרת זכוכית נשמע. ואחריו דמעות של זיכוך נפלא. בנקודה זו המחבר מבין. הוא נמצא במצב של הבנה, את עצמו ואת כל הסובב אותו טוב יותר מאי פעם בעבר. (ושוב עולה בי שירו של אביתר בנאי, היאוש-הבשר-הגאווה). בעמוד 259 הוא מגיע לכדי רישום של כל פחדיו כולם, שוב כמו היו צרור יריות מרעיש איזה עמק נעלם. ואין לך הקורא אלא להנהן, או לדפוק על החזה, כמו המתפללים וידוי במחזור יום הכיפורים.  

לפעמים אני משתעשע במתיחת קו לאחור על ציר הזמן. היהודים הם המשכם של אנשי המקרא, ואלו הם המשכם של מספרי הסיפורים סביב אותן מדורות של שבטים נודדים, בימים קדמונים. אלו היו אמונים על סיפור הסיפורים, לילה לילה, סביב המדורה, אל מול הצללים ואינספור תופעות בלתי מוסברות הנקראות חיים. שוב ושוב היו המספרים הקדומים טוענים, מפתחים ומגלפים מילים, טעונות בכח רב, המשפיע על עיצוב התודעה, ומתווכים את כאבי העולם לקהלם. כל תפקידם היה דרך סיפור, לברוא עולם מספיק משמעותי וקיים, כדי להניע למחרת בבוקר את השבט כולו, לתנועה מחדש. אבל זו מחשבה פרטית ביני לבין עצמי. אולי גם המחבר הוא חרוז בשרשרת המנסה להאיר עבורי, האדם המודרני, היושב היטב לכוד ברשת ערים ובכבישים, ומזכיר לי את חובתי הקדומה- לשוב ולספר שוב ושוב, מן הקיים והמוכר, את הסיפורים מחדש. כדי לייצר תנועה. לספר, קודם כל לעצמי, אחר כך לשאר.  

כאבתי את סיומו של הספר, כמי שנפרד מחבר יקר. חבר המשלח אותי הקורא להמשיך לבדי, כי כך צריך, את המסע הפרטי שלי. כמה מפחיד הרגע הזה, ככה נפלא.