ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| מיכל ׳האשה שבחלון׳. צילום: גאיה צב |
התנ״ך הוא תוצר חברה פטריארכלית אנדרוצנטרית. כל תפקידי המפתח בזירה הציבורית היו בידי הגברים. הם היו האבות, הכובשים, השופטים, המלכים, הנביאים והכהנים. הנשים הודרו מפעילות ממוסדת במרחב הציבורי (למעט חריגים בודדים) והחברה ציפתה מהן להגשים את ייעודן - להיות רעיות לבעליהן ואמהות לבניהם. הנשים סומנו על פי הגברים שבחייהן: בילדותן על פי אביהן ועם נישואיהן על פי בעליהן.
המחזה של קבוצת התיאטרון הירושלמי על שלוש מלכות ופילגש אחת שהיו לדוד המלך, מעביר את המבט מהגברים של ספר שמואל אל הנשים שבו, ומהעיסוק ביסוד המלוכה בישראל ובמאבקי הכח אל עולמן של הנשים שגורלן נכרך בחיי דוד: מיכל בת שאול, אביגיל אשת נבל הכרמלי, בת שבע אשת אוריה החתי ורצפה בת איה.
׳רצפה בת איה׳ אתם שואלים? הרי בשני הסיפורים עליה היא מכונה ׳פילגש שאול׳! כך בסיפור על הסכסוך בין איש-בשת בן שאול לבין אבנר שר צבאו (שמ״ב ג, ז) וכך בסיפור על הוקעת בניה על ידי הגבעונים (שמ״ב כא, יא). אז מדוע היא מכונה במחזה ׳פילגש דוד׳? ניתן לתרץ זאת באילוצי המחזה. במקרא אין די חומר על נשות דוד כדי לפרנס מחזה, והסיפור הנורא והדרמטי על המתת בני רצפה בת איה מוסיף לו נפח וממד נוסף, אקטואלי - קריאה לממשלה להחזרת גופות. ואיך נהפכה רצפה בת איה לפילגש דוד? אחרי משל כבשת הרש אומר נתן לדוד שה׳ הגדיל עימו את חסדו: ׳וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ׳ (שמ״ב יב, ח), כלומר שדוד קיבל את כל ההרמון של שאול. מכאן ניתן להסיק שהוא קיבל כפילגש גם את רצפה בת איה. ואחרי שדוד קיבל אותה היא עדיין נקראה על שם בעלה שממנו התאלמנה, שאול. ׳פלגש שאול׳. בדיוק כמו שאביגיל נקראת ׳אשת נבל הכרמלי׳ גם אחרי שדוד נשא אותה לאשה (שמ״א כז, ג; ל, ה; שמ״ב ב, ב; ג, ג).
אבל תמיהותיכם לגבי שם המחזה לא נסתתמו. מדוע ׳שלוש מלכות׳ אתם שואלים? הרי מיכל, אביגיל ובת שבע לא היו שליטות העומדות בראש ממלכה, ואף אחת מהן אינה מכונה במקרא ׳מלכה׳. ׳מלכה׳ כאשת המלך היתה ושתי, היתה אסתר, אבל אף לא אחת מנשות דוד זוכה לכינוי זה! שם המחזה פורץ כאן את לשון המקרא כרמז לכך שהוא שולח מסרים אקטואליים לימינו. ואם כך הדבר, אזי ניתן לראות במילת ׳מלכות׳ גם הגד שיפוטי על הנשים. ׳מלכות׳ זה כינוי בסלנג לנשים הראויות לכל שבח, מדהימות.
בגישה הפמיניסטית למקרא היה בעבר גל שדחף להבליט את הנשים היוצאות מן הכלל, אלה שחרגו מהתחום הפרטי אל התחום הציבורי וזכו לעמדות כוח ממוסדות. נשים חזקות ומשפיעות כמו דבורה ומרים או נשים חזקות בתוך המשפחה, כמו נשות האבות. הגישה של המחזה היא שונה. הבימאית, גבריאלה לב, החליטה לא לטשטש את התפיסה הנורמטיבית של האשה בחברה המקראית ולהראות שגם במסגרת שכלאה אותה מבחינה חברתית הנשים הפגינו כוח, ובתחום החשוב ביותר - בהגנה על החיים!
במקרא הגברים משחקים בקידמת הבימה, במחזה שלפנינו - אלה הנשים שבקידמת הבימה. לגבריאלה לב חברו ארבע שחקניות מצויינות: צהלה מיכאלי, שזכורה בין השאר מתפקידיה במחזות התנ״כיים של רינה ירושלמי: ׳ויאמר וילך׳ ו׳וישתחו וירא׳, בתפקיד מיכל; תהילה ישעיהו-אדגה, בכירת השחקניות ממוצא אתיופי, בתפקיד בת-שבע; אלונה הבר המפליאה לשיר, בתפקיד אביגיל אשת נבל הכרמלי; והשחקנית והזמרת המצויינת דנה קוצ׳רובסקי בתפקיד ריצפה בת איה.
הרכיב המקשר בין ארבעת הנשים, שבמקרא לא מתוארת שום אינטראקציה ביניהן, הוא דוד. אך הוא עצמו איננו דמות בעלילה. הוא ׳הנעדר הנוכח׳ בה. הגברים שעל הבימה הם המוסיקאים המלווים את המחזה: נדב לב (ניהול מוסיקלי והלחנה) והנגנים חנני זית ואיוון צ׳רשנש, רוב הזמן הם בירכתי הבימה, שרים ומנגנים מזמורים מתהלים. כך הם מציגים דוד שונה לחלוטין מדוד האכזר של ארבעת הנשים. דוד שהוא נעים זמירות ישראל, משורר ומאמין גדול. המתח הדרמטי בין שני הדווידים הללו מלווה את המחזה לכל אורכו.
הדמות הבולטת ביותר בין הנשים היא דמותה של מיכל, הנסיכה הצעירה והמאוהבת שהעדיפה את טובת בעלה על טובת שאול אביה ומילטה אותו ממנו דרך החלון. והוא נמלט, נשא לו נשים אחרות וזנח אותה לאנחות. כפוי טובה. מיכל היא האשה בחלון. בסצינה מבריקה שהיא כמעט מחול שמות הנשים מסגרות של חלון על מיכל, שהופכות לעול על צאוורה שכולא אותה. סצינת חלון נוספת תגרום לקרע האלים והסופי בין מיכל לדוד. ׳וּלְמִיכַל בַּת־שָׁאוּל לֹא־הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ׳ נאמר בשמ״ב ו, כג. אז איך להבין את הכתוב על ׳חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׳? מה גם שעדריאל נשא לאשה את מירב ולא את מיכל! המחזה פותר את הקושי בעקבות המדרש כך: מירב הגוססת הפקידה בידי מיכל אחותה את חמשת בניה, ולאחר מותה מיכל גידלה אותם כבניה שלה.
יש במחזה לא מעט תחיבות מדרשיות, עתיקות ומודרניות כאחד. בסצינה המצמררת שבסוף המחזה מיכל האומללה חונקת בדמיונה את דוד באמצעות התפילין שבידה. המחזה נשען בכך גם על המדרש האומר ש׳מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין׳ (מסכת תפילין פרק א, וכן בעירובין צו, ירושלמי עירובין נט), וגם על שירה של יונה וולך שעורר בשעתו סערה גדולה, ׳תפילין׳ (מצוי בקובץ שיריה "אור פרא”). מיכל שבמחזה אומרת שתעביר את התפילין לאט לאט על גופו של דוד עד שתכרוך אותם סביב צוארו. ׳אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ׳!
המחזה שופע רעיונות בימתיים מבריקים, וכדי לא לקלקל את הנאתכם לא אחשוף אותם כאן.
לא אסיים את דברי לפני שאציין לשבח גם את מלאכת הווידאו ארט של מתן גרדשטיין המלווה את ההצגה, שבה הטקסטים מופיעים גם בכתב העברי (כתב דעץ/רעץ) וגם בכתב האשורי-המרובע המקובל בימינו, לומר שהמחזה מדבר גם על הימים הרחוקים ההם וגם נושא מסרים אקטואליים לימינו.
לסיכום, מחזה איכותי. מומלץ.
המחזה של קבוצת התיאטרון הירושלמי על שלוש מלכות ופילגש אחת שהיו לדוד המלך, מעביר את המבט מהגברים של ספר שמואל אל הנשים שבו, ומהעיסוק ביסוד המלוכה בישראל ובמאבקי הכח אל עולמן של הנשים שגורלן נכרך בחיי דוד: מיכל בת שאול, אביגיל אשת נבל הכרמלי, בת שבע אשת אוריה החתי ורצפה בת איה.
׳רצפה בת איה׳ אתם שואלים? הרי בשני הסיפורים עליה היא מכונה ׳פילגש שאול׳! כך בסיפור על הסכסוך בין איש-בשת בן שאול לבין אבנר שר צבאו (שמ״ב ג, ז) וכך בסיפור על הוקעת בניה על ידי הגבעונים (שמ״ב כא, יא). אז מדוע היא מכונה במחזה ׳פילגש דוד׳? ניתן לתרץ זאת באילוצי המחזה. במקרא אין די חומר על נשות דוד כדי לפרנס מחזה, והסיפור הנורא והדרמטי על המתת בני רצפה בת איה מוסיף לו נפח וממד נוסף, אקטואלי - קריאה לממשלה להחזרת גופות. ואיך נהפכה רצפה בת איה לפילגש דוד? אחרי משל כבשת הרש אומר נתן לדוד שה׳ הגדיל עימו את חסדו: ׳וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ׳ (שמ״ב יב, ח), כלומר שדוד קיבל את כל ההרמון של שאול. מכאן ניתן להסיק שהוא קיבל כפילגש גם את רצפה בת איה. ואחרי שדוד קיבל אותה היא עדיין נקראה על שם בעלה שממנו התאלמנה, שאול. ׳פלגש שאול׳. בדיוק כמו שאביגיל נקראת ׳אשת נבל הכרמלי׳ גם אחרי שדוד נשא אותה לאשה (שמ״א כז, ג; ל, ה; שמ״ב ב, ב; ג, ג).
אבל תמיהותיכם לגבי שם המחזה לא נסתתמו. מדוע ׳שלוש מלכות׳ אתם שואלים? הרי מיכל, אביגיל ובת שבע לא היו שליטות העומדות בראש ממלכה, ואף אחת מהן אינה מכונה במקרא ׳מלכה׳. ׳מלכה׳ כאשת המלך היתה ושתי, היתה אסתר, אבל אף לא אחת מנשות דוד זוכה לכינוי זה! שם המחזה פורץ כאן את לשון המקרא כרמז לכך שהוא שולח מסרים אקטואליים לימינו. ואם כך הדבר, אזי ניתן לראות במילת ׳מלכות׳ גם הגד שיפוטי על הנשים. ׳מלכות׳ זה כינוי בסלנג לנשים הראויות לכל שבח, מדהימות.
 |
| צילום: גאיה צב |
במקרא הגברים משחקים בקידמת הבימה, במחזה שלפנינו - אלה הנשים שבקידמת הבימה. לגבריאלה לב חברו ארבע שחקניות מצויינות: צהלה מיכאלי, שזכורה בין השאר מתפקידיה במחזות התנ״כיים של רינה ירושלמי: ׳ויאמר וילך׳ ו׳וישתחו וירא׳, בתפקיד מיכל; תהילה ישעיהו-אדגה, בכירת השחקניות ממוצא אתיופי, בתפקיד בת-שבע; אלונה הבר המפליאה לשיר, בתפקיד אביגיל אשת נבל הכרמלי; והשחקנית והזמרת המצויינת דנה קוצ׳רובסקי בתפקיד ריצפה בת איה.
הרכיב המקשר בין ארבעת הנשים, שבמקרא לא מתוארת שום אינטראקציה ביניהן, הוא דוד. אך הוא עצמו איננו דמות בעלילה. הוא ׳הנעדר הנוכח׳ בה. הגברים שעל הבימה הם המוסיקאים המלווים את המחזה: נדב לב (ניהול מוסיקלי והלחנה) והנגנים חנני זית ואיוון צ׳רשנש, רוב הזמן הם בירכתי הבימה, שרים ומנגנים מזמורים מתהלים. כך הם מציגים דוד שונה לחלוטין מדוד האכזר של ארבעת הנשים. דוד שהוא נעים זמירות ישראל, משורר ומאמין גדול. המתח הדרמטי בין שני הדווידים הללו מלווה את המחזה לכל אורכו.
הדמות הבולטת ביותר בין הנשים היא דמותה של מיכל, הנסיכה הצעירה והמאוהבת שהעדיפה את טובת בעלה על טובת שאול אביה ומילטה אותו ממנו דרך החלון. והוא נמלט, נשא לו נשים אחרות וזנח אותה לאנחות. כפוי טובה. מיכל היא האשה בחלון. בסצינה מבריקה שהיא כמעט מחול שמות הנשים מסגרות של חלון על מיכל, שהופכות לעול על צאוורה שכולא אותה. סצינת חלון נוספת תגרום לקרע האלים והסופי בין מיכל לדוד. ׳וּלְמִיכַל בַּת־שָׁאוּל לֹא־הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ׳ נאמר בשמ״ב ו, כג. אז איך להבין את הכתוב על ׳חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן־בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי׳? מה גם שעדריאל נשא לאשה את מירב ולא את מיכל! המחזה פותר את הקושי בעקבות המדרש כך: מירב הגוססת הפקידה בידי מיכל אחותה את חמשת בניה, ולאחר מותה מיכל גידלה אותם כבניה שלה.
יש במחזה לא מעט תחיבות מדרשיות, עתיקות ומודרניות כאחד. בסצינה המצמררת שבסוף המחזה מיכל האומללה חונקת בדמיונה את דוד באמצעות התפילין שבידה. המחזה נשען בכך גם על המדרש האומר ש׳מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין׳ (מסכת תפילין פרק א, וכן בעירובין צו, ירושלמי עירובין נט), וגם על שירה של יונה וולך שעורר בשעתו סערה גדולה, ׳תפילין׳ (מצוי בקובץ שיריה "אור פרא”). מיכל שבמחזה אומרת שתעביר את התפילין לאט לאט על גופו של דוד עד שתכרוך אותם סביב צוארו. ׳אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ׳!
המחזה שופע רעיונות בימתיים מבריקים, וכדי לא לקלקל את הנאתכם לא אחשוף אותם כאן.
לא אסיים את דברי לפני שאציין לשבח גם את מלאכת הווידאו ארט של מתן גרדשטיין המלווה את ההצגה, שבה הטקסטים מופיעים גם בכתב העברי (כתב דעץ/רעץ) וגם בכתב האשורי-המרובע המקובל בימינו, לומר שהמחזה מדבר גם על הימים הרחוקים ההם וגם נושא מסרים אקטואליים לימינו.
לסיכום, מחזה איכותי. מומלץ.
מצטרף לכל מילה, "ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך" (מל"א א, יד).
השבמחקמיכה