יום רביעי, 23 במאי 2018

הסיפור הפלאי על לידת יצחק - בראשית כא, א-ח

ד“ר יוספה רחמן, מכללת לוינסקי והמכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון

יעל שביט, אשה עם תינוק. גן העיר תל אביב 
 ברונזה בגובה 42 ס"מ , רוחב 37 ס"מ ,עומק 32 ס"מ

וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר / וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:

הפסוק הפותח את הסיפור על לידת יצחק מבשר גאולה, וכולו אומר שיר: הוא יצוק בתבנית של תקבולת צלעות נרדפת, ומצויה בתוכו הופעה כפולה של שם המפורש שאין לה אח ורע בכל הפתיחות של הסיפורים על פקידת עקרות במקרא.

פסוקי השירה בתורה המזכירים פעמיים את שם המפורש בלשון חגיגית הם מעטים. אחד מהם למשל הוא הפסוק משירת הים בשמות טו, ו: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ/ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב". הופעה כפולה של שם המפורש גנוזה גם בשם אפוף הילת המסתורין של הקב"ה "אהיה אשר אהיה" הנאמר למשה במעמד הקדשתו לנביא ושליחתו להיות מוביל הגאולה הראשון.
המאפיין המובהק של לשון השירה הקדומה, החזרתיות, חודר את הסיפור על לידת יצחק לכל אורכו. מבחינה זו לא תהא זו טעות אם נאפיין את הסיפור שלפנינו כסיפור-שיר, ואם תרצו לומר כשיר-סיפור, אך הגדרות שכאלה הן הגדרות שאינן חורגות מתחום הסגנון והז'אנר. ומכיוון שאין בכוחן לתאר את סגולותיו של הסיפור במלוא עוצמתו, הן תשמשנה אותנו כנקודת פתיחה בלבד.
על מנת להוכיח את מלוא עוצמתן של החזרות השונות בסיפור-שיר זה נעמיד בטבלה את הסיפור המקורי מול הסיפור החלופי שהגענו אליו לאחר קיצוץ החזרות למיניהן. החלופה המקוצרת סומנה בצהוב על גבי טקסט הבסיס מהמקרא. הקיצור אילץ אותנו לבצע בטקסט המקורי שלושה שינויים קלים (כמו: לכתוב במקום שם פרטי כינוי גוף). שינויים אלה הובאו בגופן אדום. כל מה שלא שונה ולפיכך גם לא נצבע בצבע, הוא הטקסט העודף שמבחינה אינפורמטיבית אפשר כביכול לוותר עליו.
 מהשוואה זו נסיק מסקנות, ונתקדם לעבר אפיון מחודש של איכויות הסיפור.




עתה נברר פסוק אחר פסוק את ההבדלים בין נוסחת המקור לחלופה:
א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
אומנם יש הבדל בין פָּקַד לבין וַיַּעַשׂ: לפי תרגום אונקלוס, הפקידה היא הזכירה המביאה לעשייה, אולם העשייה עיקר כאן. מדוע אם כן יש צורך לומר גם פָּקַד וגם וַיַּעַשׂ ? מדוע יש צורך לומר "כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" לאחר שכבר נכתב  כַּאֲשֶׁר אָמָר? שמה של שרה נזכר פעמיים, וממבט ראשון חפוז היה אפשר לחשוב  שגם שמו של ה' יכול היה להיכתב בפסוק פעם אחת ולא פעמיים.
ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים:
מבחינת המידע, אין צורך לומר "ותהר ותלד", אפשר להסתפק במילה "ותלד" שכן לא תיתכן לידה ללא ההיריון שקדם לה והוביל אליה. ועוד, פסוק ב הוא המשכו של פסוק א אשר מזכיר במפורש את שרה, אין איפוא צורך לחזור על שמה גם בפסוקנו.
ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם עדיף: שמו-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
אילו היה כתוב כפי שמוצע כאן: "ויקרא את שמו יצחק", לא היה שמץ של ספק מיהו הקורא ולמי העניק את השם, מה גם שבפרק יז פסוק יט צווה אברהם על ידי אלוקים לקרוא לבנו שייוולד לו משרה "יצחק", ככתוב:" וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק...".
ד וַיָּמָל אותו אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים:
הניסוח המקוצר "וימל אותו בן שמונת ימים כאשר ציווה אלוקים" חף מכל קושיות, ואיננו זוקק תוספות כלשהן.
ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:
התוספת "בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ" מזלזלת כביכול באינטליגנציה הבסיסית של הקורא.
ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי:
ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
לצורך התרגיל, אנו מעמידים פנים כאילו התופעה "ויאמר...ויאמר", כלומר החזרה על המילה "ויאמר" בלי התחלפותו של הדובר,  איננה ידועה לנו בשלב זה. לפיכך החזרה על המילה "ותאמר" בתחילתו של פסוק ז נתפסת בעינינו מיותרת. גם זאת, בפסוק ה נזכר גילו המפורש של אברהם בעת הלידה – מאה, לפיכך הזכרת זקוניו בסוף פסוק ז נראית במבט ראשון מיותרת.
ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵלוֹ אֶת-יִצְחָק:
בטקסט החלופי, הצהוב, שורש גמ"ל מופיע בפסוק זה רק פעם אחת, ואילו שמו של יצחק מיוצג על ידי כינוי גוף חָבוּר אשר מופיע בגופן אדום בסופה של מילה:  הִגָּמֵלוֹ.
מה פשר החזרות הרבות בסיפורנו? נראה שהמטרה הראשית שבחזרות אלה היא  להנכיח את השמחה, האהבה וההתפעלות מהלידה הפלאית בכל אופן שהוא. נבהיר את הדברים לפרטים.

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים:

בפסוקים אלה שרה היא כלת השמחה. לכן כבר בפתיחה שמה נזכר שלוש פעמים, אך חשובה מכל היא העובדה שה' קיים את הבטחתו לשרה, מה שעד עכשיו היה בגדר דיבורים בלבד:

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים:

ההתעכבות על האמירה האלוקית ועל הדיבור האלוקי בפסוקים לא רק מדגישה את המובן מאליו, את העמידה של הקב"ה בדיבורו, אלא גם מרמזת למשך הארוך של התקופה  שההבטחה הייתה בה בגדר דיבור בלבד, כאומרת: סוף סוף קרמה ההבטחה עור וגידים, סוף סוף התממש החזון. לא ייאמן, אפשר כבר לדבר עליו בלשון עבר!!
התמוגגות מהלידה הפלאית עומדת מאחורי החזרה בפסוק ב: וַתַּהַר וַתֵּלֶד > כל שלב מעשי שהיה קשור בלידת הבן מרגש. מרגש ששרה הזקנה הצליחה לשרוד את כל תשעת ירחי הלידה, מרגש עד מאד שהעובר היה עובר בן קיימא, ולא נולד נפל.
אפקט ההתמוגגות מהלידה הפלאית בולט מאד בפסוק ג

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק:
לא די שנאמר: "הנולד לו", דבר שמובן כבר לאור הפסוקים הקודמים, אלא שנוספת האמירה: "אשר ילדה לו". החזרה כאן עשויה להיתפס כמצחיקה, אך לאורך הקטע ניכרת מגמה להדגיש את אבהותו של אברהם. הקטע מדגיש שהלידה הייתה לידה לאברהם, ולא למישהו אחר:

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: 

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵלוֹ אֶת-יִצְחָק:

 תופעה זו חוזרת על עצמה, אמנם בצורה קצת אחרת, בפרק כה, פסוק  יט:

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק:

פירושו של רש"י בעקבות חז"ל כאן מציע להבין את ההדגשה הרבה של זיקת אברהם אל הבן לאור סמיכות הפרשיות בין סיפור לידת יצחק לסיפור הקודם המספר על שהותה הבלתי רצונית של שרה בבית אבימלך מלך גרר. וכך נאמר בפירושו:

אברהם הוליד את יצחק - 
על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. 

מה עשה הקב"ה? 

צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

כשבוחנים את החזרות ברובד הסמוי של הסיפור מתגלה עובדה מעניינת: רובד זה מרובה בששיות, כלומר בחזרה בת שש פעמים על מילים או שורשים מרכזיים בסיפור.

לאורך שמונת הפסוקים של סיפור הלידה מופיעים אברהם ושרה כל אחד בנפרד שש פעמים:

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם -בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: 

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: 

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק:

השורש צח"ק  שהשם הפרטי "יצחק" גזור ממנו, מופיע שש פעמים. בפסוקים ג, ד, ה, וגם בפסוק ח מופיע השם הפרטי של הילד.  בפסוק ו מופיע פועל (כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי)  ושם עצם לא פרטי "צחוק":


א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם -בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: 

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵלו אֶת-יִצְחָק:

גם שורש יל"ד מופיע  בקטע קצר זה בבניין קל, נפעל והתפעל, ובשם העצם "ילד" שש פעמים:

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם -בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: 

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵלו אֶת-יִצְחָק:

המילה "בן" מופיעה שמונה פעמים בווריאציות שונות: פעמיים במשמעות של "בגיל" (בן שמונת ימים – בפסוק ד, ובן מאת שנה – בפסוק ה), אך...שש פעמים במשמעות של son. מתוך שש אלה, פעם אחת מופיעה המילה בלשון רבים (הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה).

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם -בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק:

שש פעמים נזכרים ציוני זמן: מועדים, תאריכים וגילים:

א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: 

ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים

ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: 

ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: 

ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: 

ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 

ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:

ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵלוֹ אֶת-יִצְחָק:

כאמור, לרוב החזרות הרבות בפרק יש תפקיד של הנכחת [1] השמחה, ההתמוגגות וההתפעלות, אך מסתמן שחזרות אלה לא רק מנכיחות את השמחה, את ההתמוגגות וההתפעלות אלא גם מהדהדים אותה. יתרה מזו, דומה שלא רק את השמחה הפרטית של אברהם ושרה מנכיחות החזרות הרבות אלא גם את השמחה ולפחות את הסקרנות הכללית של כל הסובבים. ללא ספק, השמועה  על הלידה של שרה פשטה כאש בשדה קוצים: א' הודיע לב', ב' הודיעה לג',  ג' הודיעה  לד',  וכן הלאה וכן הלאה. השמועה פשטה לא רק באוהל אברהם ובאוהליהם של העבדים ושל השפחות, אלא גם בסביבה הגויית הקרובה. החזרות הרבות על שמותיהם של  אברהם, שרה, על השורש צח"ק, על שורש יל"ד, על המילה "בן"  ועוד, מנכיחות לעניות דעתי את שיחת היום, את הפטפטת הסביבתית שלא פסקה להעביר את הידיעה המדהימה מפה לאוזן ומאוזן לאוזן. מי שעבר באותה סביבה שמע רבות את המלים החוזרות בפרשתנו, בווריאציות שונות: "שרה הזקנה ילדה בן"; "לאברהם הזקן נולד בן משרה"; "האם כבר שמעתם  שאברהם ושרה הזקנים הפכו  להיות הורים?", "מי יודע איך קוראים לבן? - קוראים לו יצחק, "אכן זה באמת מצחיק"; יש חדשות נוספות: עכשיו ראיתי את שרה מיניקה. יש חלב בדדיה של הזקנה....", ועוד ועוד. פעם שמעת זאת בקדמתו של אוהל פלוני, פעם מאחוריו. פעם מתחת לעץ רענן שכזה, פעם ליד שיח, פעם כשעקבת אחרי זוג צעירים הפוסעים בחוצות, פעם בקרבתם של ילדים קטנים על יד ארגז החול דאז או שווה הערך לו, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. החזרות הרבות בסיפור מעלות את הטקסט הכתוב מרמה של טקסט כתוב לרמה של יצירה בתלת ממד, לחוויה תיאטרונית – קולנועית . כאילו ראינו את הסיפור במשקפי תלת ממד. הגדרת האיכות של הקטע כסיפור בלבוש שיר ממקמת אותו עדיין רק או בעיקר על נייר דו ממדי בלבד.

יעל שביט, אשה הרה. ממילא ירושלים
 ברונזה בגובה 54 ס"מ ,רוחב 19 ס"מ, עומק 21 ס"מ
עתה ברצוני לנסות למצוא פשר לששיות המרובות בפרקנו. לא כל אחד שש על ספירות ומספרים. מכל מקום מאחר שעיסוק במספרים מטה את החקר לכיוון המיסטיקה, ומאחר שמי שמצוי במקרא ובמיסטיקה גם יחד יודע שהרובד הגלוי של המקרא אחוז ביסודות קבליים, נראה חשוב לציין שלפי ספר יצירה, ספר קבלי קדום, המספרים הקמאיים הם מיסודות הבריאה. [2]
מהו שש? לדידי, המספר שש מזכיר את ששת ימי הבריאה, אך נהוג לקשור אותו עם ששת הכיוונים: ארבע רוחות השמים -צפון, דרום, מערב ומזרח- וכן מעלה ומטה. לפי זה, בין אם נקשר אותו לששת ימי הבריאה ובין אם נקשר אותו לששת הכיוונים, מוכרחים להודות שברובד הסמוי של הסיפור יש היבט קוסמי. נתון זה מתאים לדעתי עד מאד לתוכנו של הסיפור שהרי ידוע שסיפור לידת יצחק למעשה הוא סיפור הלידה של עם ישראל, ולעם ישראל יש תפקיד מרכזי בבריאה ובהיסטוריה הכלל אנושית "ונברכו בך כל משפחות האדמה". בישעיהו  מדובר במפורש על בריאת ישראל, ככתוב "וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה'  בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל...(ישעיהו מג, א).
ריבוי מספרים מעניין מצוי למשל בברכת הכהנים, ולא במקרה, משום שאם הבריאה מושתתת על מספרים, גם ברכה שמשמעה תיקון הבריאה והחזרתה למצב הראשוני או הקרוב יותר לראשוני, גם היא צריכה להיות אחוזה במספרים. סיפור לידת יצחק הוא סיפור של ברכה, וזוהי כנראה הסיבה שהוא אחוז במספרים. דומני שיש מקום לאסוף את כל סיפורי הברכה במקרא ולבדוק את זיקתם למספרים.
לסיום חלק זה במאמרי, עליי לציין שלבדיקת המספרים בסיפור הגעתי בדרך הצחוק בבחינת "צחוק עשה לי אלוקים". משהבחנתי ששרה נזכרת שלוש פעמים בשני הפסוקים הראשונים, החלטתי לבדוק כמה פעמים היא נזכרת בסיפור כולו. כשאיתרתי את המספר שש, החלטתי באינטואיציה שגם אברהם צריך להופיע שש פעמים. משנוכחתי שצדקתי, התחלתי להתגלגל מצחוק והמשכתי הלאה. הבנתי על בשרי מדוע הקב"ה  ציווה על אברהם לקרוא לבנו "יצחק" (בראשית יז, יט) - כל העולם יצחק, גם חוקר הסיפור לא ייבדל לעניין זה. בחיי לא צחקתי עד בלי די במהלך מחקרים.
עתה אייחד את דבריי לדיבורה של שרה, שהיא בן האנוש היחיד הפוצה את פיו בסיפור. אברהם מל את בנו, עורך משתה, אך איננו מדבר. יתר על כן, במסגרת הסיפור הקצר בן שמונה הפסוקים, שני פסוקים שלמים מוקדשים לדבריה של שרה, וכך נאמר בהם:
ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 
ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
דיבורה של שרה מזכיר פסוקים מספרות החכמה שבמכוון או שלא במכוון מנוסחים בצורה מעורפלת. נפתח בפסוק הראשון:
ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי:
הצירוף "לצחוק ל" איננו נהיר: האם הכוונה לצחוק מיטיב ומפרגן, או לצחוק של כאב מצד שרה או של לעג מצד סביבתה האנושית מתוך הידיעה שגידול וחינוך של ילד תובעים את כל כוחותיה של האשה, ומה יקרה לרך הנולד אם אמו תיפטר מן העולם?
השאלה מתרחבת כשבוחנים את היחס בין שני חלקי דיבורה: בפסוק זה שני חלקים: 1. צחוק עשה לי אלהים 2. כל השומע יצחק לי, אך היחס בין שני חלקיו של הפסוק איננו ברור. האם "כל השומע יצחק לי" הוא ביאור לחלקו הראשון של הפסוק "צחוק עשה לי אלהים", ובמילים "צחוק עשה לי אלהים" מתכוונת שרה לצחוק שיצחקו עליה, על הזקנה, שמשמים כאילו גזרו עליה גזרה כמעט בלתי אפשרית לשוב ולתפקד כצעירה? לעומת ההצעה לראות בחלקו השני של אמירתה הסבר לחלקו הראשון, אפשר גם להבין ששרה אומרת שני דברים שונים: 1. אלוהים הצחיק אותי. תהליך הגאולה שאני עוברת בגיל המתקדם עד מאד חרת בי עיגולים של צחוק, הזרים בקרבי זרמים של צחוק כלומר פרצי צחוק מפרגנים ושמחים. 2. ולא רק בי, גם בכל הסובבים אותי: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי.
אני נוטה ללכת בדרכם של אלה הרואים בפסוק זה פסוק רב משמעי המכוון לתגובות שונות ואפילו הפוכות. "כל השומע" מתייחס לדמות קולקטיבית בלתי מוגדרת שבדרך כלל מורכבת מיחידים ויחידות שלא תיאמו ביניהם את תגובתם. וכידוע, מניעים של תגובות קולקטיביות זהות לכאורה עשויים להיות שונים ומגוונים.
הפסוק השני, פסוק ז, המביא את דבריה של שרה קשה יותר, וזה לשונו:
וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
מדוע שרה מדברת על "בנים" בלשון רבים, הרי נולד לה בן אחד בלבד?
ומה פירושה של המילה "כי" כאן "כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו"?
המבוכה הפרשנית של המתרגמים כאן גדולה. יש המתרגמים באמצעות המילה האנגלית yet. כך למשל תרגם התרגום החדש של ה- JPS :   yet I have borne a son in his old age
יש המתרגמים את המילה "כי" במילה for , ויש שמתרגמים כמילת הנמקה פשוטה because, אך בכל התרגומים האלה נקטעת הזרימה הטבעית של דברי שרה. היא מדברת על הנקת בנים שזה שלב לאחר לידה, מדוע אם כן עליה לחזור אחורנית למה שקרה לפני כן, ללידה? ואם תאמרו שבפסוק זה נמשכת החזרתיות המאפיינת כבר את הפסוק הראשון בסיפורנו, דומה שחזרתיות זו משונה.
דומה כי הסבר מניח את הדעת של המילה "כי" שאיננו קוטע את זרימתו של הפסוק, אפשרי רק אם נקבל את דעת חז"ל שאכן שרה היניקה לאחר לידתה בנים הרבה, ככתוב במדרש בראשית רבא, פרשה נג, סימן ט:
"...אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אברהם אבינו: אין זו שעת הצניעות, אלא גלי דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים, גלתה דדיה והיו נובעים חלב כשני מעינות, והיו מטרונות באות ומיניקות את בניהן ממנה...".
על פי זה, המילה "כי" - כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו – פירושה כאשר. כידוע משמעות זו למילה "כי" קיימת גם כשהיא חוברת אל פועל בזמן עתיד, כגון "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהלים כג, ד), אך גם כשהיא חוברת אל פועל בזמן עבר, ככתוב בבראשית ו, א:"וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.
נשוב עתה אל רצף הפסוקים שלפנינו:
ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק-לִי: 
ז וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו:
לשיטתנו, בפסוק הראשון מדברת שרה על הנס הראשון של הלידה. לעומת זאת, בפסוק השני היא מגיבה לאותם גוונים של צחוק שכללו לעג, וזוהי תגובתה: כבר נוכחתם לראות שה' עשה לי צחוק וקיים את הבטחתו אחרי שנים רבות כשהייתי בעמדת המתנה מפקפקת וצוחקת בעצמי ( פרק יח). הנה גם נוכחתם לדעת שמתקיימים דברים מופלאים נוספים שאיש לא מילל ופילל:  אני מניקה בשפע! איש לא ניבא על כך ולא הייתה על כך הבטחה אלוקית מראש. כאשר ילדתי לאברהם בן לזקניו, איש לא שיער שהנסים הפיזיים יתגברו ואצליח להיניק בשפע. עתה עלינו להוסיף שלוש נקודות לאחר המילים "כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו", ואם כן, מרמזת שרה, השלימו את התרגיל המחשבתי בעצמכם: אם הבטחה א התקיימה בצורה ניסית מעוררת השתאות, ואם מה שלא הובטח ושאיש לא ניבא עליו, גם הוא מתקיים נגד עיניכם, אזי ברור שגם  הצעד הבא יקרה: שהקב"ה יסעד אותי ואצליח לגדל את יצחק עד שיתבגר ויהי לאיש. האינרציה של הנסים, מרמזת שרה, מדברת בעד אמונתי זו. אכן כן, לפי הבנה זו של דברי שרה, יש להוסיף שלוש נקודות בסוף הפסוק, אחרי המילים "כי ילדתי בן לזקניו". אולם לעניות דעתי הוספה זו עדיפה על הקטיעה הנוצרת בפסוק לפי כל הפירושים האחרים, קטיעה שאיננה הולמת הווייה של יולדת מאושרת.
לא מקרה הוא שפסוקי שרה חותמים את החלק המספר על הלידה וההנקה. לפי הפירוש המוצע בזה, שרה בפרקנו הפכה להיות מורה לאמונה. אחרי הכל עתה יש בידיה כלים לכך. בפרקים קודמים, היא ואברהם נבחנו במבחן ההמתנה הכמעט סיזיפית. היא נפלה ראשונה בפרק טז כשהציעה לאברהם לשאת את הגר שפחתה לאישה, הוא נפל מאוחר יותר בפרק יז ככתוב: יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:  יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: היא צחקה בפרק יח למשמע הבשורה מהמלאכים עד שנשאלה השאלה: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: אך עתה היא עושה הכל על מנת לתקן את העבר שדרש ממנה דרישות שאיש מעולם לא התנסה בהם. והיא מיטיבה לעשות זאת באמונה ובעוז בלי לפגוע באיש ובלי לשבח את עצמה מראש כי תצליח במשימה הקשה החדשה שהוטלה על כתפיה.
עתה אפשר לשוב אל תחילת הסיפור:
א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר:
אמירתו של ה' פתחה את הסיפור, ואילו אמירותיה של שרה כמעט חותמות אותו, ומלמדות כי תהליך הלידה קירב את שרה אל האלוקים.
נקודה אחת נוספת: מעניינת מאד העובדה שזקוניו של אברהם נזכרים בקטע שלוש פעמים: בפסוק ב (ותלד שרה לאברהם בן לזקניו); בפסוק ה(ואברהם בן מאת שנה) ובדברי שרה בפסוק ז(כי ילדתי בן לזקניו), ואילו זקוניה של שרי לא נזכרו. האם מפני שהריונה ולידתה החזירו אותה לתקופת הנעורים?
האם יהא זה מופרך להניח שסיפור לידת יצחק הוא רק ההתחלה של סיפור התקרבות מתמשך בין האל המיטיב לאם המתאמצת בחינוך בנה?
אשאיר את השאלה הזו פתוחה לשיקולכם.                                   

הערות
[1] הנכחה= לגרום לנוכחות; לגרום לכך שדבר יהיה נוכח.
[2] כך לפי גרשום שלום, ראשית הקבלה וספר הבהיר, ירושלים תשכב, עמ' 24-23. הגעתי לכך לאור משה חלמיש, מבוא לקבלה, הוצאת ספרית אלינר, ההסתדרות הציונית, 1992, עמ' 150, ושם הערה 19 (עמ' 278) ועמ' 297. לאור ספר יצירה והסברו של שלום, חלמיש מבהיר שהעולם נברא מצירוף של אותיות ומספרים.

2 comments:

  1. מאמר מאלף, אך לדעתי זו לא שירה. הייתי אומר שיש כאן שפה חגיגית עם חזרות שנועדה להקראה בפני קהל.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך.
      במזרח הקדום חזרתיות היא מאפיין מובהק של שירה.
      יוספה רחמן

      מחק