יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

חוק המלך, שלמה המלך והנביא זכריה


שלמה המלך
פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

בין החוקים המצוות השונים הנדונים בפרשתנו נמצא גם את חוק המלך (דברים יז, יד-כ). חוק זה הוא החוק היחיד בתורה כולה הנזקק למוסד המלוכה, וזו עדות לחוסר הנחת שיש למקרא נוכח מוסד זה, המעמעם את זוהרה של מלכות שמים. כבר ראשיתו של החוק מעידה כי מוסד המלוכה הוא, במקרה הטוב רע הכרחי, מוסד חברתי יחיד שהוא פרי יוזמתם של בני ישראל ולא פרי רצונו של האלהים: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי" (פסוק יד). הכתוב מבטא כפיות טובת של ישראל: ה' הוא שנתן להם את הארץ, אך הם פונים לו עורף ומבקשים לחקות את דרכי הגויים ולהמליך עליהם מלך. אכן כבר ספר בראשית יודע לספר כי המלוכה רווחת בקרב העמים: נמרוד מולך בארץ שנער (י, י), פרעה מולך על מצרים (יב, טו ואילך), אבימלך הוא מלך גרר (כ, ב) ועל מלכי אדום אומר כתוב "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" (לו, לא). רק בני ישראל היו פטורים לאורך ימים ושנים מעונשו של מוסד המלוכה, עד שימיטו צרה זו על עצמם.
ה' מעמיד לפני ישראל מנהיגים מסוג שונה - נביאים (משה ויהושע). וכשהעם כפוי טובה ושוכח את חסדי ה' לאחר מות יהושע ופונה לעבודת אלילים (שופטים ב, י-יא), נותן אותם ה' ביד אויביהם אך כשהם זועקים אליו הוא מקים להם שופטים להושיעם (שם, פסוקים יד-יט). כיוון שבני ישראל אינם פוסקים מלחטוא, הולכים מעמדם ורמתם המוסרית של השופטים ופוחתים, עד שבסוף ספר שופטים שומעים אנו את קולות החפצים בשינוי, במוסד המלוכה אשר ישים קץ לתוהו ובוהו החברתי השורר בארץ: ”בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה“ (שופטים יז, ו ועוד). מן הזרעים הללו שבסוף ספר שופטים נוצרת דרישתם של בני ישראל משמואל כי יקים להם מלך, דרישה שלשונה כלשון פתיחת חוק המלך בספר דברים: "שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגוים" (שמואל-א ח, ה). שמואל איננו רואה את דרישת העם בעין טובה, שכן מלך בשר ודם ומלכות שמים אינם עולים, לדעתו, בקנה אחד. גם ה' עצמו יודע כי המלכות עלולה לדחוק את רגלי כס מלכותו (שם ח, ז).

חוק המלך בספר דברים בא להתמודד עם האיום שמאיימת מלכות אדם על מלכות אלהים, ולפיכך מציב החוק סייגים למלך, תוחם את סמכויותיו ומלמד כי חובותיו רבות מזכויותיו וכי הוא כבול בשלשלאות של איסורים: "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'. ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" (פסוקים טז-יז). חובת החובות המוטלת על המלך היא ציות גמור לחוקי התורה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר זה מלפני הכהנים הלויים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם, לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל...” (פסוקים יח-כ). על פי חוק זה אין המלך מחוקק: החוקים כולם חקוקים בספר התורה והמלך כפוף להם ממש ככל אדם אחר מבני ישראל. ראוי לציין כי המקרא כולו שותף לתפיסתו של חוק המלך, שהרי אין לך מלך ומנהיג בישראל המוסיף חוקים על חוקי התורה.
חוק המלך באיסוריו צופה מודל שלילי של מלך שיש להתרחק ממנו כמפני האש, והוא המלך שלמה שהרבה לו כסף וזהב (ראו למשל מלכים-א י, יד), נשים (שם יא, א-ג) וסוסים ממצרים (שם י, כח-כט). תחושת הזיקה בין חוק המלך לבין מלכות שלמה מפעמת גם בתלמוד: "כתיב ’ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו’. אמר שלמה אני ארבה ולא אסוּר, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו' (מלכים-א יא, ד), וכתיב ’ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים' (שם, י, כט והשוו שם כח: ‘ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים‘") (בבלי, סנהדרין כא עב).
חוק המלך מבטא אמנם סלידה וחשש מפני מוסד המלוכה, אך מאות השנים שבהן התרגל העם לצורת שלטון זו עשו את שלהן, ולפיכך לחזונות הנביאים לימים יבואו ניכרת השאיפה להשבת המלוכה על כנה. עם זאת ניכרת בדברי הנביאים זהירות גדולה ורצון לפשרה בין החשש מן המלוכה מחד גיסא לבין חיבת המלוכה (ובית דוד) מאידך גיסא. בנבואת זכריה על מלכה של ירושלים לעתיד לבוא מהדהדים הן חוק המלך והן זכר מלכותו של שלמה אשר רחק מתביעות החוק: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים ונכרתה קשת מלחמה, ודיבר שלום לגויים ומושלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (ט, ט-י). מלכה של ירושלים ”נושע“ ואינו מושיע; הכוח הוא כוחו של אלהיו. המלך הוא ”עני“, שפירושו בלשון המקרא הוא הן ענו, כדרישת החוק "לבלתי רום לבבו מאחיו", והן דל, רש, מי שאין לו כסף וזהב. המלך לעתיד לבוא רוכב על חמור ולא על סוס, שהוא רכב מלחמה. לאחר שהקורא מבין שה' הוא השם קץ למלחמה ומשכין שלום בארץ, וכי המלך אך מבשר את בוא השלום האלהי, "ודיבר שלום לגוים", מציין הכתוב כי מלכותו של המלך משתרעת על פני תבל ומלואה, "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". סיומה זה של הנבואה מעורר את זכר המזמור לשלמה (תהילים עב), שבו נאמר על המלך: "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (פסוק ח), אך תנו דעתכם להבדל שבין המזמור לנבואה. במזמור מאופיין שלטונו של המלך בפועל כוחני "וירד", והשוו האמור על שלמה: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר..." (מלכים-א, ה, ד), ואילו הנבואה מעדיפה לנקוט בשם עצם שאינו נושא בחובו קונוטציות אלימות: "ומושלו...".
במלכות שלעתיד לבוא לא ייזכרו עוד הרעות שאפיינו את ימי שלמה ואת החששות שבחוק המלך. רק הטוב שבימי שלמה, השלום ("כי שלמה יהי שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו" [דברי הימים-א כב, ט]) ישרור בימות הגאולה: "ודיבר שלום לגוים".

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, שופטים (תשס“א 2001)

תמונה:
'The Visit of the Queen of Sheba to King Solomon', oil on canvas painting by Edward Poynter, 1890, Art Gallery of New South Wales.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה