 |
חוברט פלינק, יצחק מברך את יעקב, 1639, 117141X ס"מ, שמן על בד, רייקסמוזיאון, אמסטרדם
|
הנבואה רומזת מפורשות ליחסיהם של התאומים, יעקב ועשו, בספר בראשית. זה גם הטעם לשימוש שעושה הנביא בראש הנבואה בשמות האחים (’הלוא אח עשו ליעקב... ואוהב את יעקב, ואת עשו שנאתי‘), בעוד שבהמשכה נוקט הוא בשמות האומות-הארצות אדום וישראל (פסוקים ד-ה).
בסיפורי ספר בראשית אין היחס כלפי עשו שלילי באורח חד-משמעי, ויש והקורא נוטה להזדהות עם הבכור המרומה. נבואת מלאכי, לעומת זאת, מציגה תמונה חד-משמעית, ממנה עולה בבירור אהבתו הבלתי מותנית של ה‘ ליעקב ושנאתו לעשו. בבראשית כה, כח נאמר, ’ורבקה אוהבת את יעקב‘, ואילו בנבואת מלאכי ה‘ הוא האוהב את יעקב. שנאת ה‘ לעשו היא על דרך מידה כנגד מידה לשנאה ששנא עשו את יעקב: ’וישטם עשו את יעקב‘ (בראשית כז, מא). גם כעסו של ה‘ על אדום בנבואת מלאכי, ’והעם אשר זעם ה‘’ (פסוק ד), הוא גמול לעשו על כעסו על אחיו (כז, מד-מה). לשורש זע“ם נודעת גם משמעות נוספת - אר“ר (ראה, למשל, במדבר כג, ח), ואם בבראשית ביקש עשו מיצחק כי יברכנו (כז, לח), ואביו אכן מוצא דרך להעניק אף לו ברכה (שם, פסוקים לט-מ), הרי שהנבואה מבטלת מכל וכל את ברכת האב ומציינת שעשו מקולל לנצח, ‘עד עולם‘.
בראש הנבואה מציין ה‘ את אהבתו לישראל, ואלו מבקשים ראיה להעדפתם (פסוק ב). אף שעשו הוא אחי יעקב, מבהיר ה‘, העדפתו ליעקב ברורה: אותו יאהב ואילו את עשו ישנא. שנאתו לעשו מתבטאת בהפיכת נחלתו מארץ נושבת למדבר שממה: ’ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר‘ (פסוק ג), היינו ארץ שרק תנים יהלכו בין חורבותיה (וראה לדוגמה ישעיה לד, יג; לה, ז).
סיום הנבואה עוסק בתגובתם של ישראל נוכח ישועתם שלהם, היא מפלת אדום: ’ועינכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה‘ מעל לגבול ישראל‘ (פסוק ה): כוחו של ה‘ וישועתו, אומר מלאכי, אינם מוגבלים לנחלת ישראל והוא מראה את גבורתו בהענשת אויבי ישראל הסובבים אותם.
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תולדות, (תשס"א 2000)
ראו עוד: אדום בנבואת עובדיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.