"יוסף ואסנת" – רומאן יהודי הלניסטי

יוסף ואסנת, בזיליקת סן-מארקו

פרופ‘ דוד פלוסר, האוניברסיטה העברית

על אסנת ועל נישואיה ליוסף אנו קוראים בקצרה בספר בראשית: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כוהן און לאשה" (מא, מה), ובהמשך: "וליוסף יולד שני בנים... אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און..."(מא, נ). מחבר יהודי אלמוני שחי במצרים בתקופה הרומית חיבר סיפור ביוונית על נושא זה, שכותרתו "הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטי פרע הכהן", או, כפי שמקובל יותר לקרוא לחיבור זה: "יוסף ואסנת".

המניע הראשוני לחיבור הספר הזה מקורו בתמיהה: איך קרה שיוסף הצדיק נשא לו אישה נוכרייה, מצרית? על תמיהה זו מנסים גם חז"ל לענות, והם טוענים כי למעשה לא היתה אסנת בתו של כהן מצרי, אלה בתם של שכם בן חמור ושל דינה בת יעקב (ראו בראשית לד) אשר נתגלגלה בדרך פלא למצרים ואומצה בידי זוג מצרי חשוך ילדים. לפי זה אין באסנת כל פגם מבחינה הלכתית, שהרי אמה היא בת ישראל. הפתרון המוצע לבעיית נישואי יוסף לאישה נוכרייה על ידי מחבר הספר "יוסף ואסנת" הוא פשוט יותר: אסנת היתה מצרייה ועובדת עבודה זרה, אך היא עזבה את אליליה ונתגיירה. הסתפחותה של אסנת אל עם ישראל ואלהיו היא בעצם הנושא המרכזי של הספר. אסנת היא הדוגמא החיה המייצגת את האנשים הרבים שנתגיירו בעת העתיקה: היא הופכת לסמל לכל הגויים שנכנסו אל תחת כנפי השכינה, ומיוחס לה בספר זה תפקיד המוענק במסורתם של חז"ל לרות המואביה.

הדמות היחידה המתוארת בספר כעוסקת בפועל בעבודת אלילים היא דווקא אסנת, וזאת כדי להדגיש את גודל תשובתה. היא עוזבת את האלילים לאחר שראתה את הדר יופיו של יוסף. אסנת בזה תחילה ליוסף, רועה הצאן שבא מארץ כנען, אך כאשר היא רואה אותו מחלון ביתה בכל יפי הדרו, היא בושה על שלא העריכה נכונה את בן האלהים הזה. כשפוגש יוסף באסנת הוא נוהג בה באדיבות, אך דוחה כל מגע אתה משום שהיא עובדת עבודה זרה, ואף מתפלל לאלהים ומבקש שאסנת תעזוב את החושך, תעבור אל האור ותצא מתחום המוות אל תחום החיים. 

לאחר שיוסף הולך לדרכו עושה אסנת בחדרה מעשי תשובה חמורים במשך כמה ימים. בין היתר היא בוכה, צמה ומשליכה מחלונה את תכשיטיה לעניים וכן משליכה את שברי פסלי האלילים שנפצה. ביום השמיני היא פורשת את כפיה כלפי מזרח ומתוודה בתפילה נוגעת ללב על חטאיה בעבודה זרה (פרקים יב-יג). בהתנהגותה של אסנת כרוכות אפוא זו בזו התשובה, התפילה והצדקה, כפי שאנו גורסים בתלמוד הירושלמי (תענית ב, א): "אמר ר' לעזר [=אלעזר]: שלושה דברים מבטלים את הגזירה ואלו הן, תפילה וצדקה ותשובה". הסיפור על תשובתה של אסנת משקף אם כן מסורת יהודית פנימית שיש לה ביטויים רבים, כולל בפיוט המפורסם, "ונתנה תוקף", הנאמר בראש השנה וביום הכיפורים ובמרכזו המשפט: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".

מסתבר, ש"יוסף ואסנת" נתחבר בקרב חוגי היהודים דוברי יוונית אשר ישבו במצרים. לא ניתן להוכיח בוודאות שמחבר הספר ידע עברית. לשונו וסגנונו מבוססים בעיקר על התרגום היווני של המקרא, תרגום השבעים. יש להניח כי "יוסף ואסנת" נתחבר לפני שנת 115 לספירה, שהרי אז נשמדה רוב יהדות מצרים כחלק ממרד התפוצות של אותן שנים, אך לא ברור בכמה שנים ניתן להקדים את זמן חיבורו. עולה מן החיבור גם אווירה מיסטית המוכרת מכתביו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (20 לפנה"ס – 50 לסה"נ לערך), ואולי ניתן להשתמש בנתון זה כדי לקבוע את זמן חיבור "יוסף ואסנת".

"יוסף ואסנת" היה ספר מפורסם מאד בימי הביניים, והוא השפיע השפעה רבה הן על ספרות העולם והן על אגדות הקדושים הנוצריים, אך דווקא בעולם היהודי אין הוא מוכר כמעט, וזאת למרות מקורו היהודי ונושאו המקראי. יוצא מן הכלל הוא חיבור היסטורי בשם "ספר יוספון", שנתחבר בדרום איטליה בשנת 953 לספירה, אשר הכיר כנראה את ספר "יוסף ואסנת" בתרגום לטיני.

הסיפור היווני על יוסף ואסנת הושפע מן הרומאנים היוונים של אותם ימים. רבים מרומאנים אלה מספרים על אהבה בין איש לאישה, שניהם דמויות טהורות ומוסריות ובעלות תכונות עילאיות, וזה מה שתמצא גם ב"יוסף ואסנת". חלקו השני של הסיפור דומה לרומאנים היוונים גם מבחינה נוספת. לאחר שיוסף נושא את אסנת לאישה, מנסה בנו של פרעה מלך מצרים לחטוף את אסנת מיוסף. כיוון שלא הצליח לרכוש את שמעון ואת לוי כבעלי ברית למשימה זו, הוא משכנע את דן ואת גד (בכוריהן של השפחות שאת דיבתם הביא יוסף לאביו [בראשית לז, ב]) לסייע בידו, אך כל המעשה הזה נדון לכישלון, בין השאר הודות לגבורתו של בנימין הנער. בן פרעה נפצע ומת לבסוף, ואסנת מצילה את דן ואת גד מזעמם של שמעון לוי. גם ברומאנים היווניים הקדומים אנו קוראים רבות על הרפתקאות בני הזוג לאחר שנישאו, על מזימות נפשעות שזממו נגדם אויביהם, ועל קרבות גבורה שניהלו גיבורי הסיפור במבקשי רעתם.

מעניין שדווקא חלקו השני של הספר, המספר סיפורי גוזמה על קרבות בנוסח הרומאן היווני, הוא שמבטא את ההומניזם היהודי של המחבר, אותו הומניזם שמצא את ביטויו בדעה הקובעת שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) הוא "כלל גדול בתורה" (תלמוד ירושלמי, נדרים ט, א). כאשר מבקש שמעון להכות את בן פרעה, אומר לו לוי אחיו, הנביא: "למה זה תאנף בו [=תכעס עליו]? כי אנו בני איש ירא אלהים, ולא יאה לאיש ירא אלהים להשיב רעה תחת רעה לרעהו" (כג 9).

נכון הוא שהספר אינו דומה לרומאנים שהקרוא העברי בן ימינו מורגל אליהם, אך יתכן שדווקא אופיו המיוחד של הספר ידבר אל לבם של אוהבי הספרות המודרנית ביותר, וזאת משום הפנטאסטיוּת והריחוק מן הראליזם הבאים בו לידי ביטוי. הדמויות החיוביות שבספר הן דמויות אידיאליות, ויחד עם זאת הן אינן חסרות חיות, כאשר היסודות העל טבעיים והשירה משתלבים יפה בסיפור. האווירה האידיאלית והמיסתורית השוררת בספר מבליטה בצורה נאה את המסר הדתי שלו. מעבר לרמתו הספרותית הגבוהה של הספר – שטעמו לא פג, כאמור, גם היום – נודעת לו חשיבות רבה גם כעדות לאמונות ודעות שהתהלכו בקרב עם ישראל בתקופה העתיקה, ופרט בקרב היהודים שישבו במצרים.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, מקץ, (תשס"א 2000)

תמונה: יוסף ואסנת, בזיליקת סן-מארקו, מוזאיקה, המאה ה-13

Joseph and Asenath, San Marco