מתן חי אזולאי, רפואה, הדסה עין כרם
השולמית משביעה את בנות ירושלים לחפש את דודה ולומר לו שהיא "חוֹלַת אַהֲבָה" (ב 5; ה 8) מדוע היא מציגה את אהבתה אליו כחולי? במה מתבטא החולי הזה? על-מנת לענות על השאלות הללו, שהינן מורכבות ועם זאת טריוויאליות לכאורה, ננסה להגדיר מהי מחלה. הומיאוסטזיס היא מילה יוונית שפרושה המילולי הינו "מצב דומה", ומשמעותה שמירה של מצב איזון גופני (ונפשי, בין היתר מתוך ההכרה בכך שתהליכים נפשיים הינם תוצאה של תהליכים ביולוגיים), על-ידי יצירת חיץ בין האורגניזם לסביבתו, ויכולת של האורגניזם להגיב לשינויים חיצוניים ופנימיים על-מנת לשמור על איזון זה. הומאוסטזיס מאפיינת את כלל היצורים החיים, ולמעשה מהווה את אחד הגורמים שמבחינים בין החי והדומם.
מחלה, היא למעשה תוצאה של פגיעה בהומיאוסטזיס, כתוצאה מפעילותו של פתוגן (גורם מחולל מחלה), או של כשל פנימי באחת או יותר ממערכות הגוף או מנגנוניו השונים. במצב זה, מופר האיזון העדין המאפיין את האורגניזם.
הצימוד בין המילים "מחלה" ו"אהבה" יוצר סתירה פנימית, ומהווה אוקסימורון. כיצד אם כן ניתן לשלב בין רגש חיובי עילאי של אהבה לבין מצב מעיק כמחלה? ניתן להסתכל על הנושא משתי נקודות מבט שונות ומרוחקות זו מזו. גישה אחת תהא גישה פתוגנית, קיומה של האהבה מפר את איזונה של הגיבורה במקרא. הגישה השנייה היא גישה אינטרינזית, האהבה נדרשת לקיום הומאוסטזיס והיעדרה מחולל ומעורר את המחלה.
נקודת המבט הראשונה היא של אהבה חסרה, אהבה שאינה ממומשת. תהא זאת אהבת האישה אל אהובה שיצא לשדה הקרב, תהיה זאת אהבתה של אישה ששכלה את בעלה, או של זו המחפשת את אהובה ש"חמק עבר" ממנה. האהבה דרושה לקיום הומאוסטזיס ולשמירה על איזון פנימי. לפי התיאור במקרא אדם שלם הוא אדם שחווה את האהבה ומממש אותה במישור הפיזי ("דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין" א 13), שכן האהבה המתקיימת ממרחק משמרת את מצב המחלה ולא מביאה לריפוי.
נקודת המבט השנייה היא של האישה אשר חווה את האהבה. האהבה קיימת ומתבטאת במישור הפיזי "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" ב 6. האהבה מפרה את שלוותה של האישה ומבעירה בה תחושות שבהיעדרן תהא מאוזנת אך "כבויה". במקרה זה ניתן לדמות את האהבה לסם ממכר, לו מעולם לא נחשפת לתוצאותיו המשכרות לא יחסר לך הדבר, אך מרגע שהתנסית ונוכחת להשפעתו הממכרת, לא תוכל להרפות ממנו, על אף הנזק שיגרום לך, מכורח הכמיהה התמידית להיזון מתמשך ממנו. תיאור האישה התרה אחר אהובה בעיר בשעות הלילה והיחס לו היא זוכה "
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי" ה 7, מזכירים תיאור של מכורה המשוטטת אחר הסם.
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי" ה 7, מזכירים תיאור של מכורה המשוטטת אחר הסם.
העוצמה בספר "שיר השירים", נשאבת מכך שניתן להשתמש באהבת האישה לגבר כאנלוגיה לאהבה ולצימאון לדברי התורה ועבודת השם, שכן גם הם נחוצים לשמירה על הומאוסטזיס, בכך שמוסיפים לחיים נופך רוחני המאזן את הפאן הגשמי של חיינו כבני תמותה. בעוד שהשירים בספר זה שזורים בתיאורי גוף מפורטים של שני המינים: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי" ו 4, "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" ב 9, ניכר כי תיאור האהבה כמחלה מאפיין אך ורק את השולמית. דודה איננו חולה, על אף שהינו מאוהב, וייתכן שיש בכך לחזק את הסברה כי מדובר באלגוריה לאהבה שבין עם ישראל לאלוהיו, שכן תיאור החולי המאפיין בני תמותה אינו נכלל בתיאורי הגבר, הנמשל לאל, בטקסט זה.
מצבו הנפשי אינו מתואר כי הוא כאן גוף שלישי.הדוברת היא הרעיה ולכן רק היא יודעת מה קורה לה.הוא מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות.מחפשים אותו,הוא מחוץ לדלת.לוא הוא היה דובר,היינו אולי " שומעים" על פנימיותו.גם כשהוא דובר,הוא מדבר עליה ולא על עצמו" הינך יפה רעיתי..."
השבמחק