יום חמישי, 12 בינואר 2012

תרגום התנ"ך לעברית? לא זו הדרך!

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


אברהם אהוביה, תנ“ך רם: הטקסט המקראי בעברית בת ימינו. כל פסוק ותרגומו מולו, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, העתיק מלשון המקרא ללשון ימינו: אברהם אהוביה. רם הוצאה לאור וידיעות ספרים, תשע“א

ספרות המקרא נתחברה לפני אלפי שנים ולית מאן דפליג שהעברית בת ימינו שונה מהעברית המקראית ושלרבים יש קשיים בהבנתה. הפתרון שמציע אברהם אהוביה הוא תרגום המקרא לעברית בת ימינו, במטרתה לקרב תלמידים, עולים ובוגרים לתנ“ך. אלה אמורים, כך נאמר בפירסום לספר, להפיק "תועלת והנאה מהתרגום מאיר העיניים והקולח". הופעת תרגום התורה בשלמותו בכרך אחד והפצתו לקהל הרחב מעוררות שלוש שאלות: האם המוצר הוא בכלל תרגום, האם הוא מהימן, והאם ראוי בכלל לתרגם את התנ“ך לעברית בת ימינו.

לפני הופעת הכרך הזה, הופיע תנ"ך רם (להלן: ת"ר) בפורמט אחר: 14 חוברות שכוונו לבתי הספר הממלכתיים. המעיין בהן מתרשם שת"ר קרוב יותר לפירוש לקוני מאשר לתרגום. . הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמ' לד 26) מיוצג בת"ר כך: "לא תבשל גדי בחלב אמו בחג הסכות". התוספת על לשון התורה, ”בחג הסוכות“, מצמצמת את תחולת האיסור לבשל גדי בחלב אמו לחג הסוכות, ומתירה את הבישול הזה בשאר ימות השנה, בניגוד מפורש לכתוב בתורה. מאחר שטעם התוספת ”בחג הסוכות“ עלום, ומאחר שאין בה כדי לפתור קושי לשוני כלשהו, לא ברורה תרומתה ל“תרגום התורה ללשון ימינו“. החיבור מלא שגיאות. למשל, "ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים-עשר אלף פרשים" (מל"א י 26) מיוצג בת“ר כך: "400,000 רכב ו-12,000 פרשים היו לו". אבל "אלף וארבע מאות" הוא 1,400 ולא 400,000! בת“ר יש שגיאות בדקדוק. למשל, "וְיִגַּל כמים משפט וצדקה כנחל איתן" (עמ' ה 24). ת"ר: "שיתגלה משפט צדק כמו מים בנחל איתן!" "וְיִגַּל" הוא נפעל של ג-ל-ל, והוראתו יתגלגל ולא "שיתגלה". המשפט והצדק יתגלגלו (יזרמו) כמו מים בנחל איתן. 
שגיאה מסוג אחר היא אי רגישות לעובדה שבתרבות היעד עשויות להיות למילה קונוטציות שונות מאלו שהיו לה בתרבות המקור, ועל כן גם חזרה על מילה מקראית כלשונה, עלולה לשנות מכוונת המקור. למשל, יואב מנע מאחימעץ בן צדוק לבשר לדוד על מות אבשלום ושלח אחד מחייליו, ”הכושי“, לעשות זאת תחתיו. "כושי" במקרא הוא בן לארץ כוש (למשל, במ' יב 1; עמ' ט 7). ת"ר מייצג את מילת ”הכושי“ כלשונה בלי להיות רגיש לכך שבלשון ימינו מילת "כושי" נחשבת "למילה הגזענית הבוטה והמקוממת ביותר באוצר ביטויי הגזענות בשפה. היא מכוונת כמעט אך ורק כלפי אתיופים" (רוביק רוזנטל). הקוראים בת“ר עלולים להסיק מת"ר שבתנ“ך מעדיפים לשלוח ”כושי“ למשימות מסוכנות ובלתי נעימות.
הפירוש-שכתוב של ת“ר הוא לפעמים טועה ומטעה, לפעמים בלתי מובן ולפעמים מציע טקסט בנאלי ורדוד המרושש ממשמעויותיו העמוקות של המקור.
זאת ועוד, ביצירה ספרותית אין להפריד בין התוכן לבין גילומו במילים. השניים שלובים זה בזה לבלתי הפרד ויוצרים ישות לכידה אחת. בת“ר הולכים לאיבוד חלקים חשובים מהמקור: המבנים הספרותיים, התקבולות, אורך השורות, המקצב, המצלול, משנה ההוראה, צורות לשון ארכאיות, מילים פיוטיות ועוד. ת“ר אינו מבחין בין שירה לפרוזה, בין לשון החוק ללשון הנבואה, החכמה, המזמורים וההסטוריוגרפיה. הוא אינו מאפשר להבחין בין רבדים שונים של הלשון המקראית: בין העברית המקראית הקלאסית לעברית המקראית המאוחרת או למשל בין לשונה הקדומה של שירת דבורה לבין לשונה עתירת ההשפעות הפרסיות של מגילת אסתר.
במסורת ישראל ישנה התנגדות עקרונית לתרגום המקרא בגלל התפיסה שמקורו של המקרא הוא אלוהי ובטקסט המקורי צפונות משמעויות רבות שאין אפשרות להביען בתרגום. במסכת קידושין (מט ע"א) נאמר: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף" ובמסכת סופרים נאמר על תרגום השבעים: "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" (פרק א הלכה ז).  
התנ"ך הוא כתבי הקודש של עם ישראל, והמכנה המשותף של כל הזרמים ביהדות לדורותיהם. זה הספר שמעצב את "תודעת העם" של ישראל, את תפיסת עברו ואת שאיפותיו לעתיד. הוא הבסיס לזיקתו אל הארץ והחיבור התודעתי, ההיסטורי והרגשי-רוחני אליה. הכינוי "ספר הספרים" משקף את ההערכה העילאית אליו: התנ"ך הוא החשוב מכל הספרים שבעולם. עליו מושתת קיומה של היהדות כדת של ספר וזהותם של היהודים כ"עם הספר". יש קשיים בהוראתו, והלשון הוא אחד מהם, אך ניתן וצריך לפתור אותם באמצעות הוראה משובחת. בחינוך אין פתרונות קסם, ומצב הוראת המקרא אינו שונה עקרונית ממצב הוראת שאר המקצועות הבית ספריים.

בלי הכרה בלתי אמצעית של המקרא כלשונו, תפגם אנושות יכולתו של הדור הבא להבין אותו ואת הספרות העברית לדורותיה ולרבדיה שהמקרא היה והינו עבורה מקור השראה בלתי נדלה. התנ"ך הוא היסוד לתרבותנו הדתית והחילונית, ללשוננו, לספרותנו, להגותנו, ליצירתנו, ולזהותנו כעם. הנחלתו לדורות הבאים בחזקת "והגדת לבנך" היא בנפשנו, ועל איכותה אין להתפשר. 

על "תנ"ך רם" לבתי הספר ראו בהרחבה: לאה מזור, "על תרגום התנ"ך לעברית בת ימינו", בית מקרא נד,א (תשס"ט), עמודים 126-166

אין תגובות:

פרסום תגובה