על מאיר שלו ועל ספרו: גינת בר

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

מאיר שלו, גינת בר, רישומים וציורים רפאלה שיר, ייעוץ מדעי: פרופ' אמוץ דפני, עם עובד, 2017

מֵאִיר שָׁלֵו (1948 - 2023) כתב את ספר הרשימות המקסים "גינת בר", שראה אור בהוצאת עם עובד, בלוויית רישומים וציורים יפהפיים של אחותו הציירת, רפאלה שיר ז"ל, בעשור הקודם, שכן הספר ראה אור בשנת 2017, בעשור שבו עזב את חייו כעיתונאי וסופר ירושלמי עירוני, ועבר לגור באלוני אבא, שבצפון עמק יזרעאל, כאדם ששב אל הטבע והפך לגנן חובב מסור, הנהנה מעבודת האדמה, מחקלאות הגינה וממעקב הזריעה, הצמיחה, הפריחה וההבשלה סביב עונות השנה המשתנות, לצד עבודתו כסופר מקצועי וותיק, שממנה היה צריך מפעם לפעם לקחת הפסקה.

בין 1988, שאז פרסם את הרומן הראשון שכתב, 'רומן רוסי', ועד לרומן האחרון, 'אל תספר לאחיך', שראה אור ב-2022, מאיר שלו פרסם תשעה רומנים לבד מכמה וכמה ספרי עיון מרתקים, שישה-עשר ספרי ילדים וכמה ספרי הומור. כלומר, בחלק הארי של 34 השנים האחרונות הקדיש את כל עתותיו לעבודתו הספרותית המגוונת, שראתה אור בהוצאת 'עם עובד', בעריכתו של ידידו המבוגר, אברהם יבין, שאותו הוא מתמיד להזכיר לשבח.

לבד מאהבת הקריאה והכתיבה, שבה הצטיין, היו לו, כידוע לכל קוראיו הנאמנים, כמה אהבות מובהקות ביניהן: אהבת המקרא, אהבת הטבע, אהבת הארץ, אהבת טיולים, אהבת ספרים, אהבת השנינות, ההומור והאירוניה, ואהבה עמוקה לשפה העברית ולאדמת ארץ ישראל ולכל הצומח בה.

בספר 'גינת בר' סיפר לקוראיו הנאמנים - שהיו שותפים לרבות מאהבותיו ולהתפעלות מכישרונו הבלתי מצוי להציג כל נושא שעסק בו מזווית ראייה בלתי צפויה, בלשון עברית יפהפייה, מהדהדת - אך לא היו מחוננים בכישרונו הייחודי לספר על אהבותיו היומיומיות באופן מקורי, שובה לב, מכאיב ומשעשע - על אהבה נוספת, אהבת החי והצומח בתחום ביתו וגינתו, ואהבת הגינון וחקלאות הגינה שהעניקו משמעות חדשה לחייו.

הוא בחר בגננות ייחודית, לא בזו התרבותית, הסימטרית, המסודרת והמטופחת, הישרה והמדודה, הקורנת במדשאות ירוקות, בגדרות חיות, במחשבי השקאה ודשן או בערוגות פרחים תרבותיים שאינם בני הארץ, הפורחות מבלי להתחשב בעונות השנה, אלא דווקא בגינת בר הצומחת על אדמת קוצים וחרולים, המשתרעת על מדרון הררי שנטועים בו כמה עצי פרי זקנים, לצד שרידי חורש עצי האלון והאלה, ששרדו את תמורות העתים, גינה הצומחת בחיק הטבע ובחסדי הבריאה, הכפופה רק לתמורות עונות השנה, לעינו הבוחנת והמשגיחה של הגנן ולאהבותיו של החקלאי הצנוע, המפזר זרעים או מוסיף פקעות ונוטע עצים, המסקל אבנים במריצה ומשקה בצינור, גינה אינדיבידואלית, אשר פטורה מכל ציפייה תרבותית או תועלת כלכלית או ממסורת מקובלת אצל השכנים.

מספריו הקודמים, הן בשישה עשר ספרי הילדים שכתב, הן בתריסר ומחצה ספרי המבוגרים, אנו יודעים שמאיר שלו מנהל דו-שיח מתמיד עם עצים וציפורים, עם פרחים, שיחים, זרעים או פקעות של צמחים, עם נחשים וחתולים, ולפעמים גם עם 'הצלחת שמתחת' או עם קטר ישן, הוא מאזין לחי, לצומח ולדומם, וכותב את דבריהם ומתאר את רגשותיהם וחלומותיהם, כשהוא קושר אותם בסיפורים, בשירים ובמיתוסים, בטיולים, בזירות פשע, בחקלאות או במסעות נקם ובחיפושים במילון. לא פעם הוא שמע את מה שיש להם לומר כגזעים, כעלים או כציפורים, כזוחלים או כדוממים, ולא פעם תיאר כיצד חלקם מודים לו על שהוא נחלץ להגנתם וחלקם נוטים לשטוח טענות, חששות וחלומות בפניו.

לצד "רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים", "בביתו במדבר", "פונטנלה" ו"יונה ונער", "הדבר היה ככה", "שתיים דובים" ו"אל תספר לאחיך", העוסקים כולם בגיבורים אנושיים בלתי נשכחים ובעוצמת רגשותיהם בעולם המעשה ובעולם הזיכרון, החשבון, האהבה, השנאה והנקמה, המלחמה, הפשיעה, התככים, הכאב, והפציעה, כתב שלו ספר אחד על גינת ביתו במורד גבעה מסולעת ביישוב אלוני אבא, ספר מלא תבונה מתבוננת, חכמה ספרותית, יופי מסירות עבודה ואהבה, על בוטניקה וזואולוגיה, על פלא המחזוריות של הטבע ומחזורי הפריחה והכמישה, הזריעה וההנצה הכרוכים בו.

בספר זה הצמחים הצומחים בגינה מפקעות וזרעים או מעצים ושיחים, הם הגיבורים העומדים בקדמת הבמה, בני האדם הם רק גיבורי משנה, והם, כל החי והצומח בגינה או מחוצה לה, זוכים להתבוננות בוטנית מרתקת ולהתבוננות היסטורית ובלשנית, המספרת לנו בקצירת האומר מנין באו ומנין להם שמותיהם והיכן הם נזכרים לראשונה ומה מקומם בסיפור המקראי או במיתוס. לצדם מתואר ברוב הומור עולם החי הרוחש בגינה, זוחל או מעופף, מסתתר או זומם, חלקו מיטיב, משמח, מאלף ומעורר השראה, וחלקו מרגיז, מקלקל, מזיק, מכעיס או מסוכן, הזוכה לתיאור זואולוגי והיסטורי מרתק ולתיאורים בנוסח 'הלנו אתה אם לצרינו?'.

זיכרונות ילדות על מורים אהובים לטבע בירושלים כמו אמוץ כהן או יהושע אביזוהר, על סופרים עבריים שכתבו על החי והצומח לפניו, ועל אמו בת נהלל, ממשפחת בן-ברק - שטיפחה את אהבת החי והצומח אצל בנה, ולימדה אותו שכל הסובב את האדם על פני האדמה הוא בבחינת יצור חי ונושם ושותה ואוכל ומרגיש ומגיב, בין אם הוא נטוע בשורשיו באדמה ובין אם הוא בעל כנפיים או זוחל - משתלבים בזיכרונות ספרותיים ובביקורת חברתית-היסטורית הקשורה בתולדות הציונות וההתיישבות, מזה, ובתולדות הרקפות והכלניות בגינת הבר שלו ובתולדות החצבים והנרקיסים והחוטמיות הצומחים ברחבי הארץ ובגינתו.

הספר היפה הזה, המצטיין בעין בוחנת ובידע רב על עולם הטבע הארץ ישראלי ועל מקומו המדויק בשפה העברית מהמקרא ועד ימינו, מלא וגדוש באהבת הארץ ובחיבה לחי ולצומח, באהבת גננות המשמרת את הטבע ורגישה למחזוריו ותמורותיו, ובהתבוננות נוקבת ביחסים שבין האדם הפועל להיטיב ('לעבדה ולשמרה'), לזרוע, לשתול, להציל ולנטוע, או להזיק לסביבתו הנפעלת (לעקור ולבער, לכרות ולסלול) ולהלביש את כל הארץ בסלמת בטון ומלט בלי להתחשב בעולם החי והצומח..

בגינת הבר של מאיר שלו היו שני עצי אלון ושלוש אלות ארץ ישראליות, שנותרו מהיער הטבעי ששגשג שם לפני שנבנו בתי היישוב אלוני אבא, אותן הוא מונה בין "אהובי לבי חסרי הישע", לצד המוני הרקפות שטמן למרגלות העצים, חצבים אהובים המאירים בלובן פריחתם את שדות הקוצים, עץ אגס זקן, עץ לימון גוסס ותאנה נוטה למות, אזדרכת וסיגלון ועץ חרוב ממין נקבה שנטע בגינתו. כשהוא מספר את סיפורם הנוגע ללב בפרקי הספר השונים לצד סיפורי הצלה ושיקום, יחד עם עשרות סיפורים על הפרחים והעצים בגינתו, כל אחד מגיבורי הסיפור הופך לאחד ממגוון יצורים מלאי חיים, אשר לגנן המחבר העובד את אדמתו ונוטע בגנו, המכין עציצים ושותל פקעות ומפזר ומלקט זרעים, יש שיג ושיח מתמשך איתם, לצד דיאלוג העומד בסימן התבוננות בוחנת בלב אוהב לצד האזנה של קשב דרוך לדברי אהוביו, התבוננות במחזורי חייהם ודאגה מתמדת לגורלם.

הסיפורים על האחירותם והזלזלת, היערה, התורמוס הכחול, הלבנה הרפואי, הסברס והכלניות, חבלבל השיח והפרגים, ועל בעלי החיים השונים החיים במחיצתם, השוזרים התבוננות, ידע, זיכרונות והומור, מהלכים קסם ביופיים, בשנינותם, בתמציותם ובמורכבותם.

אחתום את דבריי בציטוט של מֵאִיר שָׁלֵו על בעלי לב שראשיתו בציטוט מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי המספרים על תמר ותמרה, הנמנים עם עצי פרי שיש ביניהם זכרים ויש ביניהם נקבות:

"המשפט הזה, "תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה, הילך עלי קסם..."

"שלושה בעלי לבבות יש בסיפור הזה, ושלושת לבבותיהם פועמים בחזקה: התמרה, שאינה יכולה להתאחד עם התמר הרחוק שהיא מתאווה לו בלבה, ואולי גם התמר, אם לבו מרגיש מרחוק את אהבתה, והדקלי, בעל לב גם הוא, לב חכם וטוב, שיודע שצמחים חשים לא רק רעב וצמא וחום וקור, אור וחושך, יובש ולחות וחילופים של שעות ושל עונות, אלא גם אהבה ותשוקה, בדידות וגעגועים. ולשלושת אלה מצטרף גם לבו של הקורא, שנמלא התרגשות עם הקריאה".

חסד עשה עמנו מאיר שלו על שהאיר ימים קשים בעולמם של קוראיו בכתיבתו משמחת הלב ומרחיבת האופקים, ובחר להוסיף עליה את ציוריה היפים של אחותו, רפאלה שיר, שהעניקו לתבונת הכתוב, לעומק ההתבוננות בטבע וליפי השפה, גם יופי חזותי של ציור מדויק ומעודן.