אנה שומלו רואה אל הנסתר, מחפשת משמעות

בלפור חקק, משורר

הוצאת פיוטית

אנה שומלו, דווקא פתאום - קובץ סיפורים, הוצאת פיוטית, 2013, 130 עמודים

אנה שומלו רואה אל הנסתר, מחפשת משמעות

קראתי את הספר "דווקא פתאום" לפני שנים. בהיותי אחד מעורכי "מאסף ירושלים" פרסמנו בעבר כמה מסיפורי הקובץ במאסף השנתי של ירושלים. קראתי שוב את הקובץ עתה כדי לנסח דברים, כמחווה ליוצרת גדולה שנמצאת כאן איתנו ואינה זוכה לכָּבוד הראוי לה.

היכּרתי את הסופרת אנה שומלו ב'קונגרס השירה בבלגרד' בשנת 1991 כנציג של אגודת הסופרים העברים, בתמיכת משרד החוץ. אנה שומלו התגוררה אז ביוגוסלביה, וזה היה בראשיתה של המלחמה, שפּוררה את יוגוסלביה לשש מדינות. אנה נותרה במדינה המרכזית, סרביה, ממנה התפצלו כל המדינות האחרות. החיבור של המדינות, תוך גירוש בית המלוכה נעשה על ידי גיבור צבאי סרבי בשלהי מלחמת העולם השנייה (1945): יוסיפּ בּרוֹז טיטוֹ. עם מותו, קרס האיחוד הזה.

כנציג ישראלי בקונגרס, היה זה קשר אמיץ שנוצר בין אנה ובינינו: הגעתי לקונגרס עם רעייתי תפארת. היא הייתה במעמד בכיר של סגנית נשיא הקונגרס אלכסנדר (סאשה) פטרוב. הגחנו מן המלון שבו שהו הסופרים מרחבי העולם אל ביתה בבלגרד. היא הייתה אז בשׂיא מעמדה הספרותי, והייתה לה גם תכנית ראיונות של תרבות ורוח בטלוויזיה הלאומית.

הרצל ובלפור חקק עם אנה שומלו בדירתה בנתניה
צילום: תפארת חקק

ספרה הידוע "מכתבי מילנה לקפקא" נחשב אז להיט, ואף הומחז לבמה. המכתבים שאנה כתבה בשמה של מילֶנה אהובתו של קפקא היו כה משכנעים שהיו אנשים שחשבו שהיא פשוט ליקטה את מכתביה של מילנה, אך אנה עשתה מפעל מיוחד במינו: היא שחזרה מן הדמיון את המכתבים שאבדו בבלגרד, 1991, היא הייתה כוכבת ממש.

רקע

אנה היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית. עלתה ארצה ב-1992. בהשכלתה היא מזרחנית: סיימה בלשנות מזרחית וספרות באוניברסיטת בלגראד ובשנים 1959-1957 שהתה בירושלים ולמדה עברית וערבית. מ-1960 עבדה בטלוויזיה של בלגרד, תחילה במערכת מדור התרבות ולאחר מכן בביטאון "RTV Teorija i praksa", שאותו ערכה במשך עשרים שנה.

בלפור חקק ואנה שומלו בקונגרס השירה בבלגרד 1991
צילמה תפארת חקק

ב-1993 פרסמה בהוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה מילון עברי-סרבו-קרואטי ובו כ-5,000 מלים. ערכה ותרגמה אנתולוגיה של סיפורים ישראליים קצרים (1995); מבחר שירה ופרוזה ישראלית (1995). זכתה בשנת 1996 בפרס משרד הקליטה. הייתי אז בטקס זה שהתקיים ב'גן העיר' בתל אביב. מבחר מסיפוריה ראה אור ב-2002. סיפוריה פורסמו בכתבי העת מאזניים, 'עיתון 77׳ ומאסף ירושלים. נבחרה ל'כלת האור' בשנת 2012.

היא תרגמה סיפורים רבים מעברית לסרבית. קובץ סיפוריה "דווקא פתאום" נכתב במקור בסרבית, ותורגם לעברית על ידיה. יש לזכור, שבהיותי בבלגרד התוודעתי לכך שהיא מורָה לעברית, והיא מילאה תפקיד אז ב'ברית עברית עולמית' סניף בלגרד, בראשות הסופר היהודי דויד אלבחרי.

רואה את הצד הנסתר של המציאות

קובץ הסיפורים של אנה שומלו מעיד על יוצרת שיש לה מבט אישי מיוחד על המציאות, והקורא נשבּה בקסם כתיבתה. היא אמנית הסיפור הקצר: הכתיבה שלה תמציתית מאוד. היא בוחרת בקפידה את הפרטים שהיא מספרת על הדמויות, כדי לא לגלוש לסוגה של הרומן. לכן, היא בוחרת לספר מינימום של עלילה, דחוסה בזמן. הסיפורים מרוכזים מאוד, והיא יודעת לשמור על המתח העלילתי ועל ההפתעה (הפואנטה). יש לה תמיד מבט שחושף את הצד הנסתר של המציאות.

אנה שומלו בביתה בנתניה צילמה תפארת חקק
צילום: תפארת חקק

כך הדבר בסיפור "טבָּעת הסֵפר". המספרת אוהבת ספרים ישנים ונוברת בחנויות של ספרים ישנים אחר 'מציאוֹת'. בראשית דרכה היא מחפשת ספרים עם 'אקס ליבריס' של משפחות יהודיות ממגורשי ספרד. היא נקלעת למציאות נעלמה, שבה הספרים שהיא בוחרת בחנות נכללים גם בתא של לקוח אחר בחנות, שאינה יודעת את זהותו. המוכר מסרב לחשוף זהויות. ביוצאה מן החנות, היא רואה בכיכר הפרחים דירה, ודרך חלון הדירה היא צופה מן החלון בספרייה של בית, והיא יודעת בתובנה מיסטית שזו דירתו של הביבליופיל שטעמו קרוב לטעמה, והוא זה שקונה אותם ספרים. היא בודקת את השם על דלת דירתו "ולדימיר גיא".

היא לא מצליחה להיפגש עם האיש. ואז גם חנות הספרים נסגרת. יש במקום בּור: החנות נעלמה. במקום אחר במרתף ספרים עתיקים, היא מגלה שיר שנפתח בשירו של רובּרט בּראונינג "טבּעת הספר". ספר הקטיפה נרכש מיד. כשהיא קמה משנתה, תוך כדי דפדוף היא מגלה את ה'אקס ליבריס' של ולדימיר גיא.

היא חוזרת לבית הדירות שם גר לתפיסתה ולדימיר גיא, ודרך החלון מתברר לה שהבית השתנה, יש בו דיירים אחרים, וכוננית הספרים נעלמה.

המספרת לא מצליחה לאתר את שמו של הדייר הקודם בדירה זו. כשהיא מגיעה לביקור בירושלים במאה שערים, עם חברתה מרים, הן פוגשות יהודי עם חזות חרדית. הוא שואל אותה אם היא עדיין גרה ליד כיכר הפרחים בבלגרד. הדבר מעורר את תימהונה. לאחר צאתו החפוזה, מתברר לה מחבֶרתה, שהוא הגיע לארץ ולאחר גיור נעשה חרדי. למרות שהיה בעבר פרופסור להיסטוריה, הפך כאן ללומד תורה בלבד. את כל ספרייתו בבלגרד פיזר, והשאיר ארגז ספרים אחד. אימו שלחה לו זאת לירושלים. המספרת משאירה לחברתה את הספר עם 'אקס ליבריס' ולדימיר גיא, ומבקשת למסור לו.

זה סיפור מסתורי, שבהמשכו נחשפת המספרת לאימו של אדם מסתורי זה, ומתברר שהיא גרה בבלגרד, ולמעשה היא יהודייה שהסתירה יהדותה וגם הסתירה זאת ממנו, כדי שיגדל כגוי. היא חיה כל חייה כגוֹיה, וכל משפחתה היהודייה נלקחה לברגן בלזן. הסיפור מסתיים באורח לא צפוי בכנס באוקספורד, שם אחד המרצים הוא ....ולדימיר...

בקצה הסיפור, נותנת המספרת נוסחה לעלילה שלה: "סיפור אף פעם לא מתחיל במקום שהסופר בוחר להתחיל בו, פחות מזה הוא מסתיים במקום שהסופר מחליט להועיד לו“... המיסטיקה מתעצמת במשפט המסיים: "טבָּעת הספר הזה נשארת פתוחה, ואני מאמינה שפעם מישהו אחר יסגור אותה".

סיפור דמות אניגמטית, מר גאון

באורח דומה מופיע סיפור על דמות אניגמטית בבניין דיירים בשם מר גאון. לאורך הסיפור נפרשת עלילה של דיירים המנסים להתחקות אחר דייר בבניין רב קומות, שאינם מצליחים לפענח את זהותו. ידוע להם רק שהוא מקבל כל בוקר את העיתון "הקומוניסט":

"פעם אחת כשפגשתי אותו במעלית, ביקשתי ממנו את הגיליון האחרון של 'הקומוניסט'. הוא הסכים בחיוך. רציתי לצאת איתו מהמעלית כדי לקחת את העיתון, והוא הסיר את המגבעת בחיוך וקד קידה קטנה. הבנתי את הרמז. הוא יצא לבדו וסגר אחריו את הדלת בשקט בשקט. לא כמונו, שאר הדיירים, שהתרגלנו לטרוק אותה ברעם. אחרי כמה דקות הוא צלצל בדלת והגיש לי את העיתון..." (עמ׳ 15)

היעלמותו מאלצת את הדיירים להזמין מסגר שיפרוץ את מנעול הבית. התנור הדלוק בדירה עורר את חששם. היה אבק רב בדירה. מתברר שהוא שכב מת על הרצפה. המשטרה הגיעה ורשמה עדויות של הדיירים. הקהילה היהודית התלבטה אם ראוי לקברו קבורה יהודית, כי לא שילם מעולם לקהילה. בכל זאת, הוחלט לקיים קבורה יהודית.

בהספדים מתבררת דמותו: "גבריאל גאון היה איש טוב. אני זוכר במלחמה, גבי התנדב להעביר כסף לחבר פצוע שלנו, קצין סרבּי, שחטף מכות מהגרמנים"... בהדרגה מתבררת דמותו. הדמות המפתיעה בהספדים הוא נציג משפחת גאון: "הדוד גבריאל הוא הנצר האחרון של משפחת גאון... קיוויתי להיפגש אבל לצערי לא הצלחתי". הדרמה נגלית רק במותו של גאון. אדם גר בבדידותו, והמשפחה שלו עד יום מותו לא יוצרת קשר איתו. רק במותו נחשף לדיירי הבית הסיפור המשפחתי.

המספרת אומרת לקרוב המשפחה: "אני חושבת שהוא חיכה למכתב ממךָ“... (עמ׳ 19)

הסיפורים כתובים מתוך עמדה אנושית של חיפוש אחַר האדם ואחַר משמעות חייו. רוח אנושית גדולה נושבת בין דפי הספר הזה, שבא לתת תשובה לקורא לחפש את משמעות חייו.

שבוע הספר לפנינו, ותמיד אני נזכר מחדש באמירה של ש"י עגנון בספר 'סיפור פשוט'. בסיפור אומר אביה של בלומה למה חשוב לה כל כך לקרוא סיפורים:

"[…] משהגיעה בּלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עִמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בּתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדךְ לקרוֹת בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוךְ בַּעדו קורא בספר ורואה עולם אחֵר."

וכך בדפדוף בספר, למֵד הקורא עד כמה ספרים נועדו להפיג את הבדידות. הנה ציטוט מתוך סיפור:

"המפתח של החדר שֶלי טָבע, ושכחתי את מספר החדר. אני לא יודעת למי להתקשר כי החוף וגם הפרוזדור של המלון ריקים מאדם. אני נורא בודדה וחסרת ישע, אבל אני מתמזגת עם הבדידות שנראית לי אינסופית ואבוּדה" (129).

סיפורים מרתקים, הישג של הוצאת "פיוטית", יצירה מונומנטלית של הסופרת אנה שומלו.

ספר מומלץ !