יואב בר-חיים, סופר
ראובן (רובי) נמדר, הבית אשר נחרב, כנרת, זמורה-ביתן, 2013, 536 עמודים
אחת הסוגות של הרומן המודרני היא "הרומן האקדמי" או "האוניברסיטאי". דמויותיה לרוב אנשיי אוניברסיטה, מרצים או סטודנטים, וזירות התרחשותן בדרך כלל קמפוסים של אוניברסיטאות או מכללות. כמה מהספרים מסוגה זו, שיצאו לאור בארה"ב והיו בשעתן לרבי-מכר, מוכרים לקורא העברי בתירגומן, כדוגמת "פנין" (1957) מאת ולאדימיר נבוקוב, "הרצוג" (1964) של סול בלו, או "סטונר" (1965) מאת ג'ון ויליאמס.
המייחד את הספרים האלה הוא תיאורו של דמות אינטלקטואלית, אשר עיסוקיו עיוניים ורבות מחשבותיו בענייני רוח והגות. חלק מהמתרחש בספרים אלה, בנוסף למעשה העלילה, הוא הלך-מחשבותיה של הדמות, הגיגיה והתעניינותה בנושאים של ידע והשכלה. השקפת-עולמה הרוחנית מאפשרת לה לצפות בעיניים ביקורתיות ואובייקטיביות על החברה סביבה, החומרנית והטרודה בענייני-דיומא. כמסתכלת מהצד, בהשקפה רחבה יותר מאדם ממוצע, ורגישה במיוחד לעניינים שברוח, לעיתים חשה דמות האינטלקטואל מעין ניכור מהסובב אותה, בהוויתה כמין outsider (כפי הגדרתו של קולין וילסון). כבעלת מחשבה בלתי-תלויה ועצמאית יחסית, מסוגלת הדמות להביע ביקורת, לפעמים קשה ופוסלת, על החברה הסובבת אותה ועל ערכיה.
דמות כזו הינה הפרופסור היהודי ד"ר אנדרו כהן, גיבור ספרו של ראובן נמדר, "הבית אשר נחרב". הוא מתואר כ"איש בעל חשיבה מקורית, שתודעתו אינה נכנעת לדיקטטורה של הקיים, ומתעקשת לראות גם את המסתתר מאחוריו" (עמ' 17). ראובן נמדר, ירושלמי מלידה, מתגורר זה שנים בניו-יורק, וספרו זה ממוקם, בפירוט רב מאוד, בעיר ניו-יורק. כאשר זכה הספר בפרס ספיר ב-2014, התעורר פולמוס האם יש להעניק את הפרס הגבוה ביותר לספרות עברית גם למחבר שאינו מתגורר בישראל. בסוף הדיון, הוחלט שהפרס יוענק רק לתושב ישראל בפועל.
פרופסור אנדרו כהן מוצג תחילה כאיש מרשים גם בהופעתו וגם באורח חייו. הוא מגלם בשלמות את משאת-נפשם של ניו-יורקים לא מעטים, להיות a sophisticated urbane man-of-the-world, בלבוש אופנתי בטעם משובח, עם בקיאות רבה במשקאות ובמאכלים (הוא עצמו מיטיב לבשל ולארח), בהתנהגות אדיבה ומלוטשת ללא דופי, המתגורר בכתובת יוקרתית ואופנתית, והפוקד המתמיד של אירועי התרבות הרבים שניו-יורק מצטיינת בהם. הוא אמנם גרוש, אך נשים בחייו היו לו למכביר. אשת-חיקו הנוכחית, סטודנטית נאה ומושכת בת 26, אמנם בת מחצית מגילו, ואולם הוא רואה עצמו עדיין כמאהב נחשק שלא נס ליחו (כמשמעות שמו הפרטי ביוונית, "גברי").
כהן התקדם יפה בקריירה האקדמית שלו. הוא מכהן כמרצה בכיר לתרבות השוואתית ונחשב למומחה עולמי לתחום זה, המפרסם רבות בכתבי-עת מקצועיים יוקרתיים (נמדר, בתור עדות, אפילו מביא בהערות-שוליים אקדמיות [עמ' 48, 143] הפניות למאמרים מלומדים שפרסם כביכול גיבור ספרו), בהתאם לעיקרון המוכר בעולם האקדמי, "publish or perish" (פרסם או היעלם). כהן מצטיין גם בהוראה, כזה "שמומחיות ההוראה שלו דמתה לזה של שחקן במה הקולט את המסרים הסמויים שמשדר הקהל ומנווט על פיהם את הופעתו" (עמ' 39). אמנם חייו הפרטיים לא ניחנו בשלמות דומה – כפי שאופייני גם לגיבורים אחרים של הרומן האקדמי – אבל מוצא ניחומים וסיפוק בחיי-חברה מלאים.
שם הרומן של נמדר הוא "הבית אשר נחרב" – ואכן, ביתו ואורח-חייו השלווים וההולכים למישרין עומדים לפתע בפני חורבן. עד אותו הרגע, יהדותו של כהן נותרה שולית למדי בחייו. הוא לא פקד כלל את בית-הכנסת, אם גם לא מסיבות נוסטלגיות או אפילו מרגשות אשם (עמ' 47). אולם בכל-זאת, בעקבות בתו הבכורה רייצ'ל, הלך ביום הכיפורים לבית-הכנסת "קהילת התפילה", שמייסדיה היו אינטלקטואלים אמנים ובוהמיים, שבו התפילות כולן היו באנגלית, ונשאו אופי "שיוויוני, רב-תרבותי ובעליי אוריינטציה הומניסטית, שמאלנית-רדיקלית" (עמ' 49). בתו רייצ'ל, שלאחר גירושיו חייה בניתוק ממנו, החלה מוצאת עניין ברָבָּה הצעירה והמשכילה אֲבִּי רוזנטל שעמדה בראש הקהילה, הדוגלת בצורת פולחן חדשנית, עם שיריי רוק וגיטרות וספר-תפילות באנגלית המותאם לזמנים המודרניים, אשר שילבה מיסטיקה ומדיטציה עם תובנות מדעיות שנחשבו לצעקה האחרונה של עולם המחקר (עמ' 50).
הפעם, בדרשתה של הרָבָּה רוזנטל, נשאה עמה סידור ישן מדור קודם, אשר בו הוזכר עדיין בית המקדש בירושלים, לדבריה, "בית שנחרב לפני אלפיים שנה". הסידור נשא תיאור שהושמט מהסידורים היותר מודרניים, קטע נשכח כמעט, שאותו גילתה לאחרונה מחדש, ומרגש אותה מאוד לחלוק כעת עם קהילתה את התיאור, שבו "האסתטיקה שלו, הטקסטורה הטקסטואלית מרתקת לא פחות מהתוכן ... הוא נקרא 'סדר העבודה'." (עמ' 52). וכאן מביא נמדר עותק פקסימילי של התיאור, כפי שמופיע היה בסידורים ישנים, מוקף בהערות ותוספות שהתלוו אליו במשך הדורות (עמ' 54).
כהן, שבעצם לא היה Yuppie בגיל העמידה, כי אם BoBo, "בורגני בוהמי" על פי הגדרתו של דיוויד ברוקס: כזה הרודף פחות אחר הישגים חומריים ונוטה יותר לערכים רוחניים ולחיפוש משמעות. גם אם היה מתבולל, ומאהבותיו היו כולן גויות, החל מפנה דעתו למורשת היהודית של משפחתו. בהיותו מזרע כוהנים, החל מתעניין בעבודתם של הכוהנים בבית המקדש בימי קדם. ואז, לפתע, החלו פורצים לתודעתו מחשבות על בית המקדש, הבית אשר נחרב אלפיים שנים קודם, וחזיונות מיסטיים, חלומות והזיות על פרטיי עבודתו של הכהן הגדול במשכן ובקודש הקודשים ביום כיפור החלו מציפים את תודעתו. (נמדר מביא בסוף כל פרק פקסימיליה על תיאור עבודת הקודש מתוך מסכת יומא, אשר משמש מעין קונטרפונקט לפרק עצמו). חייו השלווים והמרוצים-מעצמם עוברים לפתע מהפך. כל ביתו הקודם כאילו נחרב. הוא עובר משבר רוחני, המוצא את ביטויו גם בהתערערות בריאותו הגופנית. אין הוא מצליח לכתוב מאמר שהוזמן, החל סובל מבעיות של בלוטת הערמונית עם חשש לכוח אונו. בעקבות התקף עצבים, הוא חווה קריסה גופנית ורוחנית, פסיכולוגית, פילוסופית ותיאולוגית כאחד.
לאחר שתורגם הספר לאנגלית, היו מבקרים ופרשנים אמריקנים שהתמקדו במה שראו בספר בעיקר את הבעיה של היהודים באמריקה בעידן החדש, של התאמת העבר ההיסטורי והדתי לחיי המאה העשרים ואחת. אין ספק שנושא זה משתקף היטב בספר. אולם "הבית אשר נחרב" אינו מתאר רק את גורלו האישי של פרופסור כהן, או את יהדות הגולה, אלא אפשר שהבית החרב היא מטפורה לחברה המודרנית כולה.
כמשקיף וכשותף, יכול היה אנדרו כהן להיות עד לשינויים שחלו בהשכלה הגבוהה בשנות השישים ולאחריהן, תמורות שעליהן כתב אלאן בלום בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה", 1987. החל עדיין משנות החמישים, ניכרת הפחתת דגש על לימודים קלאסיים והומניים, והאופנה הפכה ללימודים פוסט-מודרניים, לפוסט-קולוניאליזם, ליחסיות תרבותית. אופנת השיח של קיפוח, נישול ואפלייה נראה שהשתלטה על כל דיון אקדמי או ציבורי. האוניברסיטאות כאילו נפלו בשבי האופנות החדשות, ורוחות חדשות החלו מרנינן. ביקורת זו על השינויים בשיח ועל הכניעה לאופנה שעברה האוניברסיטה נחשפת, במלוא כאבה, בפרק החמישי של הספר השישי.
כאשר הוזמן פרופסור כהן ללשכת נשיא האוניברסיטה בכדיי לדון במינויו כראש החוג, מצא שם להפתעתו גם את עמיתתו הצעירה, ההודית שירין זמינדאר, זו אשר המליץ עליה לפוסט-דוקטוראט, גם אם את התיזה שלה, "קולוניאליזם בתוך קולוניאליזם: מעגלים של הגמוניה וכפיפות ומקום האשה בקרב המעמדות הגבוהים בהודו", החשיב ל"בנאלית למדיי, שמיחזרה, פחות או יותר, את קלישאות-היסוד של החשיבה האופנתית" (וכפי שלי נראה, היתה זו אך ורק העלאת-גירה ולעיסה של הטיעונים המוכרים מאת הפרופסורית המפורסמת גאיאטרי צ'אקראווֹרטי ספיבאק). למרות זאת, ברוחב-ליבו המליץ עליה "לא משיקולים של כוח, לא משיקולים של אפלייה מתקנת, ואפילו לא משיקולים של נכונות-פוליטית, של האופנתיות, האימפרטיבית כמעט באופייה, של רעיון הרבגוניות התרבותית שהפך בסוף שנות התשעים לאובססיה לכל דבר – הוא המליץ עליה בגלל אמונתו, אינטואיציית-היסוד שלו, העמוקה והברורה, שהאמת נמצאת לא בהאחדת הקולות, אלא בריבויים" (עמ' 347).
והנה, להפתעתו כי רבה, אותה מרצה צעירה ללימודים פוסט-קולוניאליאליים, בבגדיה הצבעוניים האתנים-לכאורה, ובהתנהגותה הפטרונית-מתנשאת, הביעה את דעתה "בזעם צדקני עצור", שהרצאותיו, מחקריו ופירסומיו של כהן אינם אלא תוצרים ישירים של היותו חלק מקבוצה הגמונית של גברים לבנים מערביים פטריארכאליים בעליי זכויות, ושעל כן זהות זו מכתיבה, בין אם ערים הם לכך ובין אם לאו, את השיח של אי-השוויון ואפלייה כלפי הקבוצות הכפופות לאותה הגמוניה, אשר דוכאו ונרמסו ושקולם לא נשמע. על כן, בשיח של זהויות, אין איש שמוצאו מההגמוניה השלטת ראוי להשמיע קולו, עם כל הצדקנות שבכך, בשמם של המופלים המוכפפים. כי אך ורק מי שבא מתוכם ועבר בעליל את השפלותיהם, רשאי לייצג אותם ולדבר בשמם. כדבריה, "איוּשו של צומת חשוב ורגיש, כמו מנהל התוכנית הבינתחומית ללימודיי תרבות עכשוויים, חייב להתבצע על ידי חוקרים שהרקע השיוכי שלהם משמש גורם מקדם, ולא מעכב, לאופייה הפרוגרסיבי של התוכנית" (עמ' 349). כלומר – היא עצמה.
כהן נדהם מדבריה, גם אם ארסיותם הוסתרה בכסות של נימוס צונן, ואז תפש שהכל למעשה היה מכור מראש. לא הוא היה שעמד להתמנות כראש החוג לתרבות השוואתית, כי אם היא - אם גם היה זה בעיקר למען התירוץ של תיקון העוול ההיסטורי של הקולוניאליזם והנישול, שסבלו המוכפפים מידיי אנשיי ההגמוניה בעליי הפריבלגיות.
בצאתו, הסביר לו ידיד שחזה גם הוא בהשפלתו, שאין מה לעשות, ש"זה נחתך גבוה מאד מעל שנינו, בחבר המנהלים," ושעליו להבין, אם לא ידע זאת קודם, שמשפחתה ההודית של שירין בעלת נכסים והון רב מאוד (עמ' 353).
יצא המרצע מן השק.
לאחר שהחלים מקדחת מחלתו ומועקתו, ולאחר שניו יורק סבלה את חורבן מגדליי התאומים בתשיעי בספטמבר, חזר כהן לאט למצבו הקודם: עצוב, אך אולי גם חכם יותר. הוא שיפר את קשריו עם בתו רייצ'ל, שסעדה אותו. היה מודע ש"שום דבר לא נפתר עדיין. לא באמת. התהליך התיקון שלו רק מתחיל. הוא היה מודע לכל זה, ובכל זאת, למרות הכל, הוא הרשה לעצמו לראשונה מזה זמן רב לחוש, במינון קל ובלתי מזיק, קצת נחמה" (עמ' 532). "נכון, היתה לו שנה קשה, קשה מאוד. אבל הדברים התחילו איכשהו לחזור למסלולם: הוא חזר ללמד בתחילת סמסטר הסתיו ואפילו קלט פה ושם רמזים מצד ההנהלה שניבאו לו, שמתישהו בעתיד הלא-רחוק, מינוי חדש לתפקיד נחשק. רייצ'ל תסיים השנה את הדוקטורט שלה ותעבור לגור בניו יורק עם אֲבִּי רוזנטל, בת-זוגתה" (עמ' 534). אמנם החברה שפעם הייתה כבית, שבו התקיימו "ספקות ואהבות", הפכה עתה לצדקנית, דוקטרינרית, שבה הכל נהיה "רמוס וקשה" (יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"). אולם הייתכן ש"הכל ישוב לקדמותו, הכל ישוב להיות כמו שהיה, כמעט. רק לחישה תישמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב" (סוף. עמ' 535). וכך מסתיים הספר, בנימה, שאפשר שהבית אשר נחרב ייתכן שעוד ייבנה ויתוקן. אולי.
בנוסף לפרופסור אנדרו כהן, גיבור "הבית אשר נחרב", לספר זה יש עוד שני גיבורים, כאלה שאינם מוצהרים. אחד הוא "השפה העברית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה, היא גיבור נוסף ברומן" (חיים וייס). ואכן, כתיבתו של רובי נמדר עשירה ומגוונת מאוד, ושופעת תיאורים נפלאים. ואולם גיבורה נוספת בספר היא גם עצם העיר ניו יורק, על חייה התוססים והעשירים של ה"תפוח הגדול".
חובבי ספרות טובה ורצינית ימצאו בספר מומלץ זה הנאה רבה, יחושו אמפתיה רבה לגיבור ולקורות אותו, וחבל יהיה להם להיאלץ להיפרד ממנו.
יואב, תודה על הסקירה. החזרת אותי לימים ההם כשקראתי את הספר ובעצמי עברתי טלטלה כי שום דבר לא הכין אותי לספר כזה עוצמתי. אני מסכימה איתך מאוד לגבי צפקידה של השפה כגיבורה בספר. האמת אני מחכה לספר הבא של רובי נמדר.
השבמחק