על ספרו של אמנון יוגד: מקרצפים את רחוב האהבה

יונה גל

הוצאת דרך המילים

אמנון יוגד, מקרצפים את רחוב האהבה, הוצאת דרך המילים, 2023, 300 עמודים

מקרצפים את רחוב האהבה - השם כבר מפתיע ומזמין לפתוח את הספר ולקרוא בו. איך מקרצפים את רחוב האהבה? האם לאהבה יש רחוב? למה צריך לקרצף אותו?

יוגד כותב על ספרו: "אם קורא אחד בלבד יִקרא אותו - דייני." אני בטוחה שאינני היחידה שקראה והתפעלה מהכתיבה של יוגד.

כשצוללים לתוך הספר, הדבר הראשון שבולט הוא שזה אינו ספר שירה כפי שאנו רגילים לראות ספרי שירה. השירים שדומים יותר לפרוזה ("שירה מפורזת", כפי שמכנה אותה המשורר) והאמירות אינם לפי הקונבנציה הרגילה. הם אינם מסודרים בשורות מחורזות, מעט מנוקד וחלק גדול ללא ניקוד. יוגד אומר: "הדבר הינו בכוונת מכוון, כדי לתת לקורא מרחב נשימה ומימושם כאוות נפשו וכתבנית נפשה".

נדמה לי שצריך להמציא מילים חדשות בעברית כדי לתאר את הכתיבה של אמנון. אשתמש בינתיים במילים שיש לי. הספר הוא משב רוח רענן וחדשני. זהו ספר חכם, שנון, חדש ושונה ובו משחקי מילים וחידושי לשון שהם תוצאה של לִהטוט בשפה יפה ועשירה.

דוגמה ללהטוט בשפה - "על הוד ההד יש להודות למוזה הנוכחת." גם הכותרות מיוחדות. לדוגמה- מנעד ערפילית ההדמיה / בשבי היקסמות השִביה / להביט במביט הלועט בעלטה /

יוגד כותב על נושאים ארציים, כמו גם על רעיונות פילוסופיים שברומו של עולם: הנושא המרכזי בספר הוא האהבה לסוגיה השונים. האהבה בספר מגולמת בתשוקתו של חניבעל מקרתגו למלכה הרומית הנשואה והמושחזת אורורה. יחסיהם תורמים לציר המארגן שמסייע לרצף הקריאה, והם שאִפשרו לאמנון לשלב בספר הגיגים ותובנות על מהות הזוגיות.

מהו מקור היצירה? "השירה משולה לציד פרפרים". מעל לכל המעללים בספר שורה ברכת המוזה, המשוחחת, המנתבת ונותנת מילותיה בעט המשורר. לצידו פוסע מורהו הוותיק ארכיאס המעטיר עליו ועל הקורא משפע תבונתו. יוגד מספר "שאת דמותה של המוזה ינק מהשראתה של המשוררת המופלאה תלמה כנעני".

מה גורמת הכתיבה לאדם? יחסים בין אישיים, רעות, הוראה והורות.

יוגד מספר ששאב מחברו ומורהו משה ליפשיץ (בהשראת הספר " 17 נאומים של קיקרו" בהוצאת כרמל ובתרגומו של משה ליפשיץ ובהשראת הספר של ליפשיץ "תלמידי ואני" בהוצאת כרמל.)

"קיקרו מספר על מורהו ארכיאס ואומר שהספרות והקריאה ליווהו עת חזר מהשוק ומהסנאט והִשרו עליו שלווה ולימדו אותו על העולם. מאחר שבעוונותיי לא הכרתי את ארכיאס, שמתי בפי דמות המורה שבספרי את מילותיו של חברי, המורה משה ליפשיץ". יוגד שוחח עימו על הומניסטיקה וחינוך והביא בספרו את משנתו וגישתו החינוכית לאהבת הספרות והאדם.

הרהור על תהליכים גאו־פוליטיים ועל השבר הנִגלה בחברה: יוגד מעלה מחשבות, עמדות, דעות, הצעות, הגיגים ורגשות בנושאים אלו. הוא אינו חוסך ביקורת ולפעמים עושה זאת בהומור שגרם לי לעיתים לצחוק בקול רם. הכותב קורא לערכי ההומניסטיות הסוציאליסטית "משנה א־קפיטליסטית וא־משחית". הספר הוא קריאה ״לעם הטייקונאלי״ (תחדיש שטבע אמנון לתיאור "ממלכה הלומת ספין השוחרת טייקונים, מקדשת אלילים וסוגדת לשררה" כדבריו ) להתעשת ולקרצף את נתיב האהבה. המפתח בעיני אמנון הוא "אהבת חינם במישור הבין־אישי, החינוכי והלאומי שיאיין את הציאניד הנזרע בשיטת הפרד ומשול. למען לא ניבול".

חשוב ליוגד לציין את העורכת גלי צבי וייס מייסדת הוצאת 'דרך המילים' שעמלה על טווית ותווית העלילה השירית לכדי מארג מפעים, מותח ומפתיע. ואת המנקדת אורית מסינגר שניקדה והגיהה. וכן את המשוררים אשר דיין, רחל ורטה ושמואל שגב מקבוצת 'יוצרים בצוותא' שהקימה המשוררת ריקי לייבוביץ' אוסדון. על חברותם במסע והיותם כוכבי הצפון בחיים ובכתיבה.

לטעמי ראוי לקרוא את הספר במנות קטנות כדי ליהנות, להתרשם מייחודו ולהתפעל כמוני. השהיית הקריאה נדרשת שכן קו המחשבה העצמאי של הקורא מגויס תדיר להשלמתה על־פי ניסיונו האישי בשדה האהבה.