על הספר ״נגד הזרם, דפי חיי״ של שרה שטרסברג-דיין

חגי קמרט, סופר משורר וצייר

הוצאת פיוטית

שרה שטרסברג-דיין, נגד הזרם, דפי חיי: (מונטווידאו, בואנוס איירס, ירושלים) עורכת: דבורה שיץ, הוצאת פיוטית , נתניה תשפ״א 2021, 352 עמודים

א. מבוא

באחד הערבים של ירושלים שלנו, פגשתי באישה מדהימה שרה שטרסברג–דיין שמה. זה היה ערב בו התכנסנו אנחנו סופרים ומשוררים לעניין השקה של סיפרה ןשל ספרה של תפארת חקק. לאחר דיבורי הכירות הגישה לי שרה את ספרה כשי ואני אז אמרתי אקרא ואכתוב והנה באתי כאן למילוי התחייבותי הנעימה.

הספר הוא ספר ביוגרפי וכל שאומר מפרטי הספר אגרע מהנאת הקורא. אז איך אפשר לכתוב על ספר מבלי להוציא את לבבו ממנו? אז ככה:  המחברת היא אשת אשכולות שהפיקחות נובעת מעיניה והעדינות מפיה. מאוד ידידותית ואוהבת אנשים. כמה טוב וכמה נעים לפגוש באישה נעלה, שמדברת אתך כאילו שאתם חברים מזה שנים רבות. היש יפה מזה?

אז שרה הפילוסופית , הסופרת והמשוררת והציירת ומה לא עוד, נולדה במונטווידאו שבאורוגוואי. את ימי בחרותה עשתה בארגנטינה ובשנת 1975 עלתה לארץ ישראל. ומה עשתה בחייה? או או הרשימה ארוכה מאוד. אשת פעלים רבת תחומים. אך בלי כלום אי אפשר אז ככה:

בשנת 1988 קיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה מאת האוניברסיטה העברית בירושלים ושם גם לימדה בחוג למחשבת ישראל. בנוסף לימדה גם באוניברסיטת בן גוריון ובמכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. בשנת 1987 זכתה בפרס אקו"ם על המחזות שלה "בטן הלוויתן " ו“הגחלת“. בנוסף לספריה בעברית פירסמה גם שישה ספרים בספרדית ומאמרים רבים בעברית וספרדית.

הספר "נגד הזרם, דפי חיי" כשמו כן הוא, עוז ועוצמה שנמצאים בלבה הרך של שרה מאפשרים לה לגבור על מכשולים שונים בחייה ולהמשיך הלאה כשהיא עומדת על דעתה ומגשימה את מאווייה הלכה למעשה. שום דבר לא עוצר בעדה גם לא פלאגייט מכוער שנעשה בלא כל בושה על ידי סופר אחד מפורסם ולא קנאתם המכוערת של אנשים בתחום, שהציבו מהמורות בדרכה שהיו לגביה כצנינים. תמיד יכלה להם בביטחון העצמי שלה ובכוחות נפש חזקים.

שרה, אישה כישרונית רב תחומית שנראה לי שבכל אשר הייתה נוגעת הייתה מצליחה בו. כך במחזות, כך בפילוסופיה, בציור ומה לא עוד... כאמור לא אמשיך כדי לא לקלקל לקרוא את ההנאה מהקריאה עצמה.

ב. אלמנטים ספרותיים

ב1. הפתיחה

גדולתו של מספר הסיפורים היא לדעת להכניס את קוראיו אל הסיפור ולגרות את סקרנותו. וזה ניכר בפתיחת הספר "נגד הזרם": "נכנסתי לעולם בסערה, כך סיפרה לי אמי, זה קרה באמצע חודש יולי, באחד הימים הקרים והגשומים ביותר של החורף הקשה שפקד אז את מונטווידאו, עירי הקטנה. סערה קשה השתוללה בחוץ ונמשכה גם למוחרת לידתי, לא רק בחוץ, אלא גם בחדר היולדות בבית החולים פריירה רוסל. זה קרה כשאחר הצהרים התייצב שם אבי והתעקש לקחת את אימי ואותי הביתה בבלי לחכות לאישור הרופאים. הם לא היו במקום, כי יצאו לטפל במקרה חרום. יתירה מכך, לא נהוג היה לתת אישור זה לפני היום השלישי שלאחר הלידה״.

המילה הראשונה בספר היא "נכנסתי" מרמז אסוציאטיבי לקורא להיכנס לסיפור. המילה השניה " עולם" היינו למרחב הגדול אולי הבלתי ידוע. המילה השלישית " סערה" ביטוי למשהו רועש לא פשוט לא קל מסתורי-משהו. אלו דברים שהאם מספרת לבתה סביר שעד שלא סיפרה לא ידעה כשם שהקורא לא ידע ורק עכשיו הוא יודע. היינו שיתוף הקורא בסיפור! הלידה אכן התרחשה ביום הקר והגשום ביותר. משמעות הדבר לקורא שהמסלול העתידי יהיה לא קל בכלל.

ב2. הקיטוב

בתוך כאן נמצא את אלמנט הקיטוב או ההנגדה הקוטבית בין הדברים שמעצם טבעה מעלה את סף המתח הדרמתי. הסופרת מציינת את "עירי הקטנה" גם מלשון חיבה אהבה כמו לילדה הקטנה וגם פיסית קטנה זאת בניגוד לאימת איתני הטבע העצומים הגדולים במרחב השמים היינו הסערה הגדולה של העונה עם גשמי זעף. זעף לעומת אהבה, קטנה לעומת סערה גדולה. עיר קטנה עם קונוטציה לחמימות כנגד הסערה המשתוללת בחוץ, היינו במרחב הפתוח הגדול. הקישור פורס את הגשר בין הסערה שבחוץ לסערת האב במשפט אחד.

ב3. דו משמעות במילה

המילים "סערה משתוללת" מהווה מעין טון מוביל לתיאור האב המשתולל ומתעקש לקחת את האם ובתה מבית החולים. הסערה משתוללת "לא רק בחוץ, אלא גם בחדר היולדות". האב מרשה לעצמו לקחת את ההחלטה בעצמו ולצאת את בית החולים עם אשתו ובתו מחד גיסא בשל העדר הרופאים (הצדקת הרופאים: שיצאו לטפל במקרה חירום) ומאידך גיסא עבירה על חוק בית החולים שאין לצאת מבית החולים לפני היום השלישי. כלומר הם יצאו אחר הצהרים של היום השני. הפתיח מסתיים בשאלה ששואל עצמו הקורא: מה הסיכון שלקח על עצמו האב שהוציא את אשתו ובתו ביום גשום וסוער בלא אישור רופאים ונגד חוקי בית החולים. אם חו"ח יקרה אסון הרי כל חייו הוא יאשים את עצמו. איך יקבלו זאת הרופאים שהוא חמק עבר לו מבלי להתייחס אליהם? האם יגיעו הביתה בשלום?

זאת פתיחה כהלכה עם מילים מרמזות, משפטים מקשרים וגירוי סקרנות הקורא ומשיכתו אל תוך הסיפור.

ב4. השם שרה

חשוב לשרה להזכיר את ההחלטה למתן שמה: "בראש ובראשונה השם מהדהד בעומק ליבה ומזכיר לה רגעי חסד“ - קולה הערב של אימה ששרה לה "שלאף מיין קינד/ שלאף מיין פייגלה / שלאף מיין שורל‘ה׳ (עמ' 10). את שמה נתנה לה אימה על שם סבתה שהיא לא אהבה במיוחד. גם אחותה קראה לבתה על שם אותה סבתא סושל'ה. כשאמה הייתה נינוחה קראה לה שורל'ה או סושל'ה אך כשכעסה עליה קרא לה שרה ואם בדודים עסקינן, מזכירה לנו שהם ניספו שניהם בטרבלינקה גם דודה חנה וגם דודה אסתרה יחד עם יהודי אפטא. מכאן עוד גלגולו של שם. האם מספרת לאישה ( בעלה) שקראה לבתם שרה על שם הסבתא "הוא שמח ואמר ששרה היא גם שמה של אחת הסבתות שלו. כך ששמה של הסופרת שלנו שרה על שם שתי סבתות. והשם ממשיך בגלגולו: "שמי השתנה בהתאם לאנשים שסביבי. בשביל אבי הייתי תמיד "שריתה", בספרדית. בשביל אחי לואיס - ”שרי".

למה אני מאריך ומספר את כל זה? להראותכם איך באמצעות "שם" מגלה הסופרת טפח וטפחים מהיסטורית המשפחה שלה, לרבות הזכרת השואה ובני המשפחה שנספו בה.

ועוד אם ביופי ספרותי של תיאור פרטי היסטוריה משפחתית דרך שם אחד אפשר אולי לשייך לכאן את המקל והמנדולינה המקל הוא שהוביל את האב מטומושוב למונטווידאו. המנדולינה הביאה אותו לראות זוג עיניים מהפנטות שכמותן לא ראה מעולם במילים אחרות המנודלינה כאמצעי קישור בינו לבין אשתו לעתיד.

ב5. גורם ההפתעה

ההפתעה יוצרת מתח, עניין וסקרנות. גם בסיפור תיעודי כמו סיפורה של שרה ניתן להבחין בסופרת האמנית היודעת איך ליצור את ההפתעה בעיתוי הנכון במסגרת הסיפור השוטף. למשל אנו שומעים על האב שמאוד רצה להיות סופר וכתב את כתביו. מישהו מהקוראים היה מעלה על דעתו שבשל כוחה של אהבה ונישואין הוא יקבל החלטה דרסטית גורלית של וויתור על המקצוע בשל אהבת האישה שלו? " טיפס על הסלעים הגבוהים ...במקום האסור לרחצה.... הניח כמה אבנים בתוך המזוודה והשליך אותה למים״ (עמ' 31).

גם בשירה שבספר "ספרי הנעלם" קיים אלמנט של הפתעה. הילדה הקטנה רוצה לכתוב ספר וברור שבראש ובראשונה היא מכינה טכנית את העטיפה לצרור דפים ריקים שבהם תכתוב. היא כותבת את שם הסיפור שטרם נכתב, את שם המחברת וגם מקשטת את הכותרת בצבעים. וההפתעה לקורא השיר היא שלמעשה שום דבר לא נכתב כי המחברת אובדת, הסיפור נשכח והשורה התחתונה היא, שאולי כל ספריה להיום " אינם אלא הדפים הריקים שהיו פעם בספרון הקטנטן הזה בספרי הראשון שנעלם". כמה חן ילדותי יש בשיר של האישה הבוגרת המחברת שרה!

ב6. אימרות כנף

אביה אימץ סיסמה שהגה אותה זאב ז'בוטינסקי: "אין דבר בלתי אפשרי שאינו אפשרי. לכן עלינו לעשות את הבלתי אפשרי". ואני מוסיף "אין דבר העומד בפני הרצון" במעין סינונים לאמירה הז‘בוטינסקית.

בסעיף " קולות מרחוק" (עמ' 116) ישנה אמרה הראויה לציון: " ....הרגשנו בימים האלה שכאשר נלחמים על משהו שהוא מעבר לעצמנו ולחיינו אין בעולם כח שלא נוכל להתגבר עליו“.

ובאותו סעיף אומר מוקי את הפרשנות שלו על המשפט " סליחה ניצחנו“: "מן הצד השני, יש גם בלבנו הזדהות מסוימת עם הקורבנות" (עמ׳ 116).

באחת ההזדמנויות אומרת שרה המלמדת כבר פילוסופיה למר אגרס, שלדעתה חשוב ללמד את הפילוסופיה היהודית שהיא אבן יסוד לפילוסופיה המערבית ומוסיפה ואומרת: איך אפשר להבין את מרטין בובר מבלי ללמוד מה היא הקבלה ומה היא החסידות?“. אגרס תקיף בדעתו ענה לה: "אדם איננו עץ. אין לו שורשים“ והיא נדהמה.

אימרה מפי פרופסור נתן רוטנשטרייך: "אי אפשר להיות יהודי לפי שעות… היהדות דורשת אותך בשלמותך, דורשת את כולך, את כל חייך, לא רק חלק“ (עמ׳ 123).

כאשר שרה נאבקה כמעין דון קישוט בטחנות הרוח היא נזכרה באימרתו של הרבי פנחס מקוריץ שאביה בהסכמת אמה היה מצטט: "אל תילחם(י) בחושך: הבא(י) את האור“.

במכתבו של לואיס לאחר מות האב הוא מזכיר את האמרה של אביו: "אנחנו לא בוכים, אנחנו נלחמים“ (עמ‘ 215).

בסיטואציה אחרת כאשר האם חולה ומצבה מתדרדר, ושרה אחרי פיטורים האם מנחמת אותה במילה אחת "גמזו" שפירושה "גם זו לטובה“! האם והאב לימדו את שני האחים לומר את המילה שהיא כעין סיסמה "גמז" במצבים קשים. ואומנם יש הרבה חכמה בכך שהרי העובדה קיימת אי אפשר לשנותה אז שווה לקחת אותה בצורה אופטימית. ולומר גם זו לטובה (יכול היה להיות גרוע יותר). כששרה עוזבת את מכון שכטר היא נזכרת במשפט שאמר גתה ושנחרט בזיכרונה: "עלינו לדעת להפסיד, אבל להפסיד באמת, כדי לאפשר מפגש חדש. התחלה חדשה".

ב7. אומנות התיאור

שרה יודעת לתאר בשום שכל ובצורה מדוייקת ומעניינת. שטף המילים יוצר תמונה מלאה מפורטת שאינה מפריעה לזרם ההתרחשויות בסיפור. למשל,  הם מגיעים לדירה בעיר החדשה בואנוס איירס. יכולה היה לכתוב שהדירה בקומה השלישית של הבניין אבל במקום זה היא כותבת: "הופתעתי כשנוכחתי לדעת שהדירה נמצאת בקומה השלישית, האחרונה בבניין מודרני ללא מעלית" (עמ׳ 67). שימו לב לעליה בתיאור ובסגנון: היא הופתעה! שואל הקורא למה? מדוע? נוכחה לדעת קיבלה זאת כעובדה מוגמרת שאין לשנותה. מה העובדה? שהדירה בקומה האחרונה בבניין ללא מעלית היינו לכו תעלו בכל המדרגות עד למעלה. עכשיו מבין הקורא למה היא הופתעה. כל זה סיפור בפני עצמו...

את דלת הדירה פותח האב. ומיד מרפסת גדולה וההפתעה. לכאורה היא ריקה... שוב האב פותח את דלת הדירה ו..." שוב הופתעתי" שוב הקורא שואל עצמו מה הוא שהפתיע את הקטנה הזאת? ומתפתח סיפור בתוך סיפור!

ב8. אופי וזרימת העלילה

אין ספק שהספר מאלף, מושך, מותח ומסקרן. לא רק מבחינת העלילה, אלא גם מבחינת צורת ההגשה. אירוע רודף אירוע, עלילה רודפת עלילה, אין מרווחים או פסקי זמן לכן הספר כל כך רבגוני מרתק ומסקרן. הכתיבה בגובה העיניים, מסקרנת ומעניינת מאוד. וצורת ההגשה של הדברים עשויה ביד אומן.

ג. פילוסופית חיים

במכתבה של שרה לאלחנדרה ישנו קטע המדבר על פילוסופית חיים:

" .... שהורי צדקו כשאמרו לאחי ולי שהאומנות היא העולם האמיתי, שהיצירה שמטיבה עם החיים, היא הדבר החשוב ביותר, ומי שהחיים העניקו לו את החסד להיות יוצר, אחראי למסור לאחרים את כל היופי שהוא קולט, לטובת כולם, ולשיפור החיים בכלל, ולהיות כן עם עצמו ועם האחרים… (עמ' 89). ועוד: “סופר יהודי אינו סתם סופר, לסופר היהודי יש אחריות מיוחדת, לא רק לאמת, כמו לכל סופר, גם כלפי עמו. זה עול כבד וקשה מאוד, וגם כבוד גדול, הכי גדול שאפשר לקבל בחיים“ (עמ' 92).

ד. המשאלה הכמוסה

אחד מסממניה של המעשייה העממית היא המשאלה הכמוסה. המשאלה הכמוסה עוברת כחוט השני בהיסטורית החיים של המחברת שרה. מאז ומתמיד חלמה להגיע לארץ ואמנם הגיעה לתקופה של לימוד ולאחר מכן היה עליה לחזור לבואנוס איירס אך היא לא מסוגלת להינתק מהארץ הזאת ונשארת עוד שנה.

קטע מרגש המעלה את המשאלה הכמוסה על נס הוא שיחתה עם ד"ר רינות. הוא שואל אותה: " למה לא התייעצת אתנו לפני שנסעת?"

".... הסברתי לו כשהייתי שם, במציאות כל כך מוערת שפתאום הרגשתי שהיא זרה ומחניקה, וחשתי שאני מתגעגעת בגוף ובנפש לאוויר, לצלילים ולצבעים של ירושלים. הרגשתי שלבי בישראל, שזהו מקומי ושלא אוכל לגור שוב במקום אחר., ורק אז הודעתי להוריי על החלטתי ” ( עמ' 190). ועוד: " אני מקווה שגם הוריי וגם אחי ומשפחתו יעלו בעקבותיי כי זה היה החלום שכולנו גדלנו עליו וחונכנו לאורו... וכדי לממש את החלום אני מוכנה להתחיל הכל מחדש. להתחיל מאפס".

כאשר ביקרה בביתה במונטווידאו ומשם נסעה לבואנוס איירס לתת הרצאה חזרו אליה הגעגועים לארץ ישראל וראו עד כמה היא מרגשת בקטע הזה: "ניסיתי לחשוב על מבנה ההרצאה שעמדתי להרצות, אך לא הצלחתי. במקום זה נפרשה לפניי ירושלים, המראות שלה, כאילו היה מדובר בסרט איטי מאוד… ירושלים של אבן ושמים… אמרתי לעצמי: ׳הכל בסדר... עוד שבוע אני מסיימת את הקורס באוניברסיטה הלאומית של בואנוס איירס וחוזרת לירושלים, הביתה׳ “ ( עמ‘ 219).

קטע מרגש נוסף המעיד על הערגה והאהבה לארץ ישראל. כל לילה לפני שהאם הלכה לישון הסתכלה בלוח השנה הקטן שלה וספרה את הימים שנותרו עד לחזרתנו לירושלים, ולמרות כאב הפרידה מיקיריה, שמחתה בדרך חזרה לארץ הייתה אדירה… כששמעה את הדיילות מדברות עברית היא בכתה משמחה. גם אני בכיתי. שתינו הרגשנו... שאנחנו חוזרות לביתנו האמיתי (עמ' 225).