שמחת צבעי המים על הקוים השבורים - על שירתה של טל איפרגן

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל

שִׂמְחַת צִבְעֵי הַמַּיִם עַל הַקַּוִּים הַשְּׁבוּרִים

קַלּוּת, תנועה, זרימה, אור ושקיפות בשירת טל איפרגן

אמנם בשנות ה-70, כשהייתי בת 6 או 7, פגשתי בשיעורי ציור בבית הספר בעיקר צבעי גואש מִשְׁחָתִיים ומכחולים עבי כרס ושמנים, שאיתם הייתי מורחת בקבלנות שטחים גדולים על דף לבן וחשבתי, אולי גם קראתי לזה, אמנות. מצד אחד, כמו כל ילד אחר בן גילי אהבתי, אולי אפילו קצת יותר, לערבב בתבניות ביצים דמויות פלסטיק המון המון צבעים, שאותם הברשתי על הנייר בתשוקה רבה לאחר מכן, כי כך לימדו אותי שמציירים. מצד שני, במקביל, בבית, הכרתי דבר שונה לגמרי. הכרתי את הדבר האמתי, את ציוריו של אבי-מולידי, שהיה בזמנו החופשי, אירוע שלא התרחש בכל יום, מאייר בעיפרון ומקנח בצבעי מים.

יש מילים שלא נאמרו, אבל שמעתי אותן. כאלה היו מילותיו של אבי. עטופות בשתיקה. אמר הרבה במעט מאד מילים. תיכף שהייתי מסיימת לצבוע את הציור שלי בגסות רוח בכחול, אדום, צהוב וירוק זרחניים, הייתי יוצאת מחדרי הקט ורצה להראות לו. הוא נהג לשבח בחיוך: יפה ציירת, בתי, ורגע אחרי זה כבר היה מניף אותי אל על בזרועותיו החסונות, מושיבני לידו על כיסא, כשכפות רגליי היחפות בצבצו והתנדנדו ממנו בשובבות, ומצייר לי ציור.

שֶׁקֶט. הס מלהפריע.

צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, העולם שתק והחריש כשאבא צייר לי ציור.

ראשית, היה נוטל בידיו עיפרון. מרים אותו בעדינות כמו שרביט של מנצח ומשרטט ביד מרחפת קו שחור שבור, ועוד קו שחור שבור, ועוד הרבה מאד קווים שבורים ושחורים, שהתחברו לקו אחד ארוך. לא תמיד מיד הבנתי מה חָפַץ אבי הטוב לצייר. פעמים יותר, פעמים פחות, תמיד לקח לי זמן להבין, והנה כי, דקות אחדות חלפו מרגע שהחל לשרבט, לחבר בין נקודות ולהחליק את ראשו של העיפרון על הנייר, עד לרגע שהיכה בי הרעיון הכללי. פעם היה זה חתלתול סקרן ופעם סוס בדהרה, פעם היתה זו ג'ירף ארוכת צוואר, ופעם פרפר קל כנפיים. אשוב ואגיד: לא תמיד מיד הבנתי.

וכמו בריטואל שחזר על עצמו, בכל פעם שאבי צייר למעני, תוך כדי תנועותיו המכניות, הייתי מנסה לנחש מה מצייר הוא הפעם. היו פעמים שעקבתי ממש מקרוב אחר הקווים וכיצד התחברו זה לזה, אלו גם הפעמים שבהן יכולתי לחשוב קדימה ולהבין לאן הוא חותר. אני מודה שלא תמיד הצלחתי. בואו נאמר, שלילדה בת 6 זה הרגיש כחוויה קסומה כשעולם שלם הלך ונחשף בפניה בהדרגה. כמו חידה, כמו אניגמה.

לאחר שהיה מסיים עם העיפרון, היה מניח אותו בזהירות על השולחן, קם, הולך ומביא קופסת מתכת צרה וארוכה, מַנִּיחָהּ לפניו ופותח אותה אט אט ולא, חלילה וחס, בבת אחת.

אלו היו רגעי השיא. ידעתי שהחלק הטוב והיפה הגיע. כמו מערת אלאדין מאגדות אלף לילה ולילה, כך היתה פוערת פיה קופסת צבעי המים של אבא: אור גדול ניתז ממנה בעוצמה כגייזר עצום של נצנוצים וזהרורי שמש שהשתקפו בעיניו. מה אמרו לי באותו הרגע עיניו של אבא? שצבעי מים הם הדבר המופלא ביותר. הם כח החיים. נקודה.

ולמן הרגע מעורר ההתפעלות הזה נהג אבי לקחת את אחד ממכחוליו השחורים והדקים, להרטיב במעט מים זכים את סיביו הרכים, ולהעבירם מעדנות על הנייר הלבן. רק מים. לאחר מכן, היה טובל את המכחול בצבעי המים ומושח בשכבה ראשונה של גוון התחלתי את קווי העיפרון השחורים והשבורים ששרטט קודם לכן.

פתאום קסם גדול נגלה לעיני. יצירת מוֹפֵת ומעשׁה כשׁפים בו זמנית באו והגיעו עד אליי. הקווים השחורים והשבורים החלו לחיות. נולדה להם נשמה, והם קיבלו שמחה.

זאת ועוד, לאחר שהיה אבא ממתין דקה קלה, היה טובל בשנית את המכחול בצבעי המים ומוסיף גוון שני. לא תמיד הגוון הראשוני נותר בעינו, למעשה, תמיד שינה את נִרְאוּתו. יש ולעיתים, וחלקים מהגוון הקודם נעלמו כלא היו כשאבא מרח את הגוון הבא אחריו, ואת זה שבא אחריו, אבל, אני ידעתי. אני ידעתי שמשהו אחר היה שם קודם.

וכך היה אבי מהלך קסם במכחולו על הקווים השבורים השחורים, מכניס בהם תנועות אוויר, יוצק חדוות צבע לתוכם ומלמד אותי שכדי לראות דברים אחרת, אני חייבת להביט בהם ולהסתכל עליהם.

נודע לי שהאמנות שלי ניצבת לפני אבא כאמנות לכל דבר ועניין. הוא ראה בה יופי אך, לא בזאת נסתיים תפקידו ההורי. מעבר ליופי שהוא ראה באמנות שלי, הוא ראה גם את חכמת העיניים שלי, וידע והאמין, שביום מן הימים מ-מביטות, הן תהפוכנה לעיניים שפותחות כל בריח של כל תיבת אמנות אפשרית. יתר על כן, זימן לי אבי את האפשרות לִצְפּוֹת בו בשעה שרפרף על קוויו השבורים והשחורים במכחולו העדין הטבול צבעי מים כדי להעניק להם במתנה קַלּוּת, תנועה, זרימה, אור ושקיפות.

מאותו רגע ואילך נוכחתי להבין שהעולם מציע גם וגם. שיש את האמנות שלי, שהיתה כזו, ויש את האמנות של אבא, שהיתה אחרת. שיש אפשרות להשאיר את הקווים ככה, שחורים ושבורים, וישנה גם אפשרות אחרת, לתת להם חיים, לעוטפם ולהרטיבם בשמחת צבעי המים.

כך זה הרגיש לי כשפגשתי את האמנות של איפרגן: מיד עם נבירתי בשירתה, מצאתי שאפשר לכתוב את החיים ככה, ואפשר לכתוב אותם גם אחרת. כמו שטל כותבת. כמו שאבא שלי צייר, כי בדיוק כמוהו, גם היא זימנה לי חוויה רוחנית אסתטית במיוחד, וכדי לדעת איך היא עושה את זה תצטרכו להישאר איתי עד הסוף.

טל איפרגן

ראשית, מעט פרטים על טל איפרגן. היא משוררת ועורכת ספרותית, שנולדה בשנת 1983, בחיפה. עד כה ראו אור ארבעה ספרי שירה פרי עטה, רומן ביכורים אחד, נובלה אחת ומחזה קצר אחד.

בשנים 2013 ו-2014 כיהנה כיושבת ראש סניף חיפה והצפון של אגודת הסופרים. הפיקה את יריד הספרים "סופרים-יוצרים" בחיפה במסגרתו של שבוע הספר, ואת פרויקט "שירה על תחנות" ברעננה בשנים 2017–2021.

היא עבדה בבתי קפה שונים ועסקה בריקוד עד שנותחה ברגליה. כיום עוסקת בעריכת שירה וספרות ילדים.

בשנת 2019 נפגעה בשנית ברגלה הימנית, בעקבות ריקוד, במקביל לסיום לימודי פילאטיס שיקומי.

שיריה מתפרסמים בבמות שונות, והם מוקדשים להתמודדות עם כאב ודלות, להבנת הנפש, לאמונה בבורא ולרפואה.

איפרגן בוגרת הקורס לתקשורת ועיתונאות במכללת 'גורדון', בוגרת לימודי פסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, בוגרת לימודי עריכה לשונית במכללת "אורנים" וקורס הוראה. בנוסף, היא גם בוגרת קורס מדריכי פילאטיס מזרן (מרתה ענבר), פילאטיס שיקומי ודאנס פילאטיס.

ספריה: שירה: נגיעות - הוצאת גוונים, 2009, הפוך בלי קצף - הוצאת פיוטית, 2010, קינת הטל - הוצאת עיתון 77, 2015, הגדה אם תרצו - הוצאת עמדה (מהדורה מעודכנת), 2017, צבעים בירוק - הוצאת עמדה, 2020, פרוזה: לקרוא עיתון מול הרוח (רומן) - הוצאת עמדה, 2013, ברבוניות (נובלה) - הוצאת עמדה, 2016, ומחזה: מרי - הוצאת עמדה, 2019

לצורך כתיבת המאמר מונחים לפניי שניים מספרי שיריה שעשו פלאים לאמנות הכתיבה. "קינת הטל", ו-"צבעים בירוק", ולמי שטרם קרא, אני אומרת: אם ציור אחד משוח בצבעי מים עדינים, אווריריים ומעודנים שפגשת ב-"קינת הטל" הסב לך כזה עונג, חכה ותראה מה יקרה לך כשתפגוש בו בשנית ב-"צבעים בירוק".

כדי להבין מה עושות המילים של טל לשירה, צריך להבין מה עושים צבעי המים לקווים השבורים. מתוך החוויה האישית שלי משני המקרים להם נחשפתי ומהם למדתי דברים אדירים, אציג בפניכם ארבעה טיעונים: המילים של טל מְעַדְּנוֹת את כאבי החיים כשם שצבעי המים מרככים את הקווים השבורים.

המילים של טל מקדשות את הפשטות והענווה, בדיוק כמו שצבעי המים מברכים את הקווים השבורים.

המילים של טל מנחמות את הרגעים הקשים ממש כפי שצבעי המים מרווים את צמאונם של הקווים השבורים.

מה שצבעי המים לקווים השבורים, המילים של טל לנפש.

דבר ראשון, אני סבורה שהמילים של טל מְעַדְּנוֹת את כאבי החיים כשם שצבעי המים מרככים את הקווים השבורים. הביטו ביופי הזה:

חיוג חוזר

מְנַסָּה לְהִתְקַשֵּׁר.

שׁוֹכַחַת שֶׁנֻּתַּקְנוּ פַּעַם נוֹסֶפֶת.

אִמָּא יְשֵׁנָה עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן.

אוֹרְחִים לֹא מַגִּיעִים.

אֲנִי מִתְעַלֶּמֶת מִכְּאֵב הַגַּב,

מֵהַרַעַב

לִמְצִיאוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קַו.

(קינת הטל, עמ' 13)

הוצאת עתון 77

יכולתה של הדוברת בשיר לזהות את הכאב בולטת מבין המילים כיהלום זוהר בדשא, יחד עם זאת, זיהוי הכאב אינו די, כי אם בחירת המילים, אמנות בפני עצמה שיש בה כדי לטשטש את גבולות הכאב, אם לא למעלה מזה, גם להעלים אותם. מה חזק מכל דמיון, אם לא החיים עצמם?

אהובי

גֶּבֶר אָהַב אוֹתִי.

בְּאוֹקְטוֹבֶּר שָׁלַח לִי

פְּרָחִים שֶׁאִי

אֶפְשָׁר לְיַבֵּשׁ.

הָיוּ צָהֳרֵי שִׁשִּׁי,

אֶת הָאֹכֶל שָׂם בְּפִי

וְשַׂמְתִּי עָלָיו רֹאשִׁי

הַנִּשְׁעָן.

אֶת כָּל אֲשֶׁר הֶחֱרַבְתִּי

תִּקֵּן בִּי בַּזְּמַן.

(צבעים בירוק, עמ' 11)

גם בשיר זה, מה שקופץ מיד לעין הוא יכולתה של הדוברת להחזיק כשור את הכאב בקרניו. ומה הלאה? לאפשר לו ללכת. להבין שזה קרה. היה. ונגמר. אלו הם החיים.

והיא עושה זאת שוב ושוב בשיריה, יוצרת מן דפוס שכזה, אשר חוזר על מאפייניו ומוכיח עצמו כנרטיב, כמו קו של תפיסת עולם שלמה הנמתח לנגד עינינו, מתחילתו ועד סופו. המילים שלה מעגלות את הפינות הקשות, בדיוק כשם שצבעי המים מחלישים את כהותם של הקווים הנוקשים. הביטו בשתי הדוגמאות הנוספות שאביא:

רציתי שתדע

לַשָּׁוְא פָּחַדְתָּ מֵהַלֹּא נוֹדָע.

תֵּדַע,

לוּ הָיִיתָ רָץ אַחֲרַי בַּנַּחֲלָה

שֶׁל בִּנְיָמִין, הָיִיתִי עוֹצֶרֶת וּמְחַכָּה.

(קינת הטל, עמ' 21)

עמידתה של הדוברת בשיר אל מול סיטואציה שאירעה וקרתה לעולם אינה נגמרת, כל עוד היא הופכת בה. אז מה אם נסתיימה? אין זה אומר שצריך להפסיק לדמיין ולראות אותה אחרת. כשהיא מביטה לאחור מעבר לכתפיה, ישנה אופציה, כמובן, שהיא תראה כמה רע היה לה שם, אבל זה לא מה שהדוברת בוחרת לעשות. היא בוחרת לראות את כברת הדרך שעשתה מאז.

מֵעֵבֶר

כַּמָּה טוֹבָה הָיְתָה

הַדֶּרֶךְ אִתְּךָ

לְאֵילַת.

כַּמָּה טוֹב הָיָה מִבַּעַד

אֵלֶיהָ.

לֹא רָאִינוּ יָם

לֹא רָאִיתִי אוֹתְךָ

לֹא רָאִיתָ אוֹתִי.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ

(צבעים בירוק, עמ' 20)

גם בשיר זה הדוברת מפליאה בדרכה לראות את הדברים מזווית אחרת. מתוך כל ה-"לא", בוקע "יש" אחד, שעולה בגודלו על כל דבר אחר שמצוי בקרבתו, ואי אפשר שלא לראות את כולו.

דבר שני, אני טוענת שהמילים של טל מקדשות את הפשטות והענווה, בדיוק כמו שצבעי המים מברכים את הקווים השבורים. קראו איתי את שני השירים הנפלאים הבאים:

תור ארוך

מַגִּיעָה לִזְרוֹעוֹת הַמַּדְרֵגוֹת,

קַבְּצָנִית בְּמוֹסָד לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי.

אִמִּי הִזְהִירָה אוֹתִי מִפָּנָיו

שֶׁל הַמּוֹסָד.

שׁוֹמֵר בַּקֵּשׁ שֶׁאֶזְדַּהֶה

שֶׁאֶפְתַּח אֶת תִּיקִי

שֶׁאַמְתִּין לְתוֹרִי.

כֻּלָּם מְחַכִּים לְתוֹרָם.

בְּקוֹל כָּבֵד הָרוֹפֵא קָבַע

שֶׁאֵינֶנִּי שׁוֹקֶלֶת.

סִפַּרְתִּי לְמַזְכִּיר שֶׁנָּכַח בַּוַּעֲדָה

שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת

כְּשֶׁהַתַּנִּים אֵינָם עֵרִים.

שֶׁאָבִי מֵת לְנֶגֶד אֱלֹהִים.

אוֹתוֹ זֶה לֹא עִנְיֵן.

(קינת הטל, עמ' 46)

יש לה בטן מלאה, לדוברת בשיר, על המוסד לביטוח לאומי. למי לא? אבל, תראו באיזו חכמה איך היא עושה את זה. לשפנים בכובע הקסמים של איפרגן יש חיים משלהם. אף אחד לא שולף אותם, הם פשוט קופצים. מתי שהם רוצים.

תמיד

תָּמִיד יֵשׁ אוֹר בַּקָּצֶה.

הַלְּוַאי וְיָכֹלְתִּי

לִהְיוֹת הָאוֹר שֶׁלְּךָ.

שֶׁתִּרְאֶה.

(צבעים בירוק, עמ' 23)

מתוך המקום בו אתה עומד, לא תמיד אתה מסוגל להבין איך בדיוק הגעת לשם. אתה מביט סביבך ותוהה: מה אני עושה פה בכלל? מתוך מילותיה של הדוברת בשיר ברי ונהיר לי שלא תמיד אנחנו מסוגלים לקחת את עצמנו למקומות מסוימים, לכן היקום לוקח אותנו אליהם. שנלמד מזה. שתמיד יש השגחה עלינו, של כח גדול יותר מאיתנו, הוא כח החיים.

דבר שלישי, אני חושבת שהמילים של טל מנחמות את הרגעים הקשים ממש כפי שצבעי המים מרווים את צמאונם של הקווים השבורים. הבה נעיין בצמד השירים הבאים:

דברי אלי

יָפֶה מִצַּד אֱלֹהִים

שֶׁהוּא זֶה שֶׁיָּזַם אֶת הַדִּבּוּר בֵּינֵינוּ,

הִצִּיל מִתְּאוּנָה.

זֶה קָרָה.

מֵאָז אֱלֹהִים

וַאֲנִי

מְדַבְּרִים.

(קינת הטל, עמ' 69)

הקול הפנימי הזה, שבוקע ממעמקי נפשה של הדוברת בשיר, נשמע כקול האלהים, ולא כקולה עצמה. יחד עם זאת, התחושה שעולה וצפה היא כי נשגבותו של הכח העליון אינו עומד בניגוד לדמותה של הגיבורה, כי אם משלים אותה. מרחיב את מחוזותיה.

לעשות

אַרְעִיד עוֹלָם בִּתְפֵלוֹתַי

בַּחֲשָׁקַי

אַרְעִיד עוֹלָם

לְמַעֲנִי

עֲשִׂי

שָׁלוֹם בִּמְרוֹמַיִךְ

שָׁלוֹם עָלַיִךְ

וְעַל כָּל מִלְחֲמוֹתַיִךְ

וְאִמְרִי:

אָ מֵ ן

(צבעים בירוק, עמ' 47)

הדוברת שומעת את עצמה מדברת מתוכה. היא גם מקשיבה. המילים שלה הן עמקים וגבעות, עולות ויורדות כאדווה המלטפת את הגלים. זוכרת היא היטב שדרכים רבות ראתה בחייה, אבל זו שיצרה בעצמה היא המשמעותית מכולן.

ודבר רביעי ואחרון, בעיניי מה שצבעי המים לקווים השבורים, המילים של טל לנפש.

קינתי

צַר לִי עָלֶיךָ, אֵלִיָּהוּ, אָבִי.

נַעֲמַת לִי

מְעַט.

רָצִיתִי לְהַכִּיר בְּךָ.

סִפְּרוּ לִי כִּי נִפְלָאָה אַהֲבָתְךָ.

וְלֹא אֵיךְ

נָפְלוּ

נְבִיאִים.

(קינת הטל, עמ' 77)

בניגוד לטל, את היַתְמוּת האישית שלי הכרתי בגיל מבוגר, יחסית. אבי נלקח לבית עולמו כשמלאו לי 33 שנים, ואמי נאספה אל אבותיה בדיוק בשנת ה-50 לחיי. אמנם עמוק הוא הבור שנפער בנפשי מאז, אך איני רוצה לדמיין, כמה עמוק יותר הוא יכול היה להיות, אם היה מתרחש שנים רבות לפני שבאמת קרה. זה מה שקרה לטל. אבל, טל כמו שרק טל יכולה להיות, כותבת על זה שירים. יוצרת מזה אמנות. המוות של אביה לא נעלם מעיניה, היא רואה אותו. אפילו מנהלת איתו שיח.

כל פציעותיי

הֵן הֵבִיאוּ אֵלַי

כְּאֵב

וְלִמְּדוּנִי דָּבָר:

מָה שֶׁשֶּׁלָּךְ הַיּוֹם

אֵינוֹ בְּהֶכְרֵחַ שֶׁלָּךְ

מָחָר

(צבעים בירוק, עמ' 56)

יש לה כל כך הרבה סבלנות ואורך רוח, לאיפרגן, ליצור אמנות. כקונדיטורית מומחית היא ניצבת בפנינו בצחור סינרה, ומקדישה לנו מזמנה, כדי להראות לנו איך מכינים את עוגיות הלב הפועם. ראשית, בקערה גדולה היא תשים שמן, ביצים, סוכר, קמח ואבקת אפייה, ותלוש לבצק אחיד, שלאחר מכן, בעזרת מערוך העץ שלה, תרדד לעלה דק וישר. היא תיטול חוֹתְכַן עוגיות בידיה ותקרוץ מן העלה עוגיות בצורת לבבות, שעשר דקות מאוחר יותר תשבנה בתנור, את לובן גופן לשזוף.

יוצא אפוא, שאיפרגן לא רק משחקת לפנינו את משחק החיים, אלא גם מסבירה לנו שלמשחק הזה אמנם יש כלל אחד, אבל הוא רציני: לא משחקים את החיים כך סתם, ולא אופים את עוגיות הלב הפועם, אלא רק אם מתכוונים לעטוף בצלופן ולתת במתנה למי שבאמת באמת אוהבים.