על ספרו של אנטוניו איטורבה, הספרנית מאושוויץ

יונה גל

על: אנטוניו איטורבה, הספרנית מאושוויץ, תרגום: יוסי טל, הוצאת כתר, 2021, 449 עמודים

הוצאת כתר

מעבודתי ב״יד ושם״ הכרתי את סיפורו של פרדי הירש ואת סיפורה של דיטה שנולדה ב 1929 בצ'כיה התחתנה לאחר המלחמה עם אוטו קראוס ושניהם היו מורים ב"הדסים". 

*** 

אני מעריכה מאוד אנשים שמוכנים לעוף על כנפי הדמיון למחוזות שאינם מציאותיים ולקרוא ספרים בסוגת המדע הבדיוני. אבל אני אוהבת מאוד לקרוא סיפורי חיים או ספרים המבוססים על סיפורים אמיתיים.

עבדתי כמה שנים ביד ושם והתוודעתי שם לסיפורי עדות של שורדי שואה בגטו, במחנות עבודה ובמחנות המוות, במסתור ובבריחה מתמדת.

תקופת השואה יצרה "מעבדה אנושית" בה חיו אנשים אכזריים, אנשים חומלים, אנשים שהשלימו עם מצבם, אנשים שנקטו יוזמה, אנשים שסייעו לאחר, אנשים שהסתכנו.

איך אנשים נוהגים במצבים קשים? מהם המנגנונים הנפשיים שהם נעזרים בהם? איך אדם יכול היה לחיות בתקופה זו ולשרוד את התופת? מהם המשקעים והטראומות המלווים את חייו? אלה נושאים שאני מתעניינת בהם. לכן כשהגעתי להחליף ספר בספרייה, נתקלתי בספר שהכריכה "קראה" לי להרימו מעגלת הספרים. על הכריכה תצלום של ספרים העומדים במדף ועליהם ציור של חתיכת גדר תיל ועליו פרפר. לרגע עלתה בי המחשבה שרק הספר יכול לתת חופש לקורא במקום הסגור שבו הוא נמצא ובעזרת הקריאה בו ניתנת לו היכולת לחוש חופשי כמו פרפר.

שם הספר הוא  "הספרנית מאושוויץ." ציפיתי שהסופר יהיה יהודי או ישראלי והתברר שהוא ספרדי. מעולם לא נתקלתי בשמו. ד"ר גוגל סיפר לי שהוא כותב כבר 15 שנים ספרי ילדים וספרי מבוגרים. החלטתי לשאול את הספר ולא התחרטתי. צללתי לתוך הסיפור ורותקתי אליו. הכתיבה מיוחדת וקולחת והיא נאמנה לסיפור האמיתי עם תוספות שהסופר בוחר להוסיף.

זהו סיפור על שני גיבורים ראשיים: דיטה פולאכובה נערה בת 14 ששולחה עם הוריה מגטו טרזין לאושוויץ בדצמבר 1943. אביה נפטר לאחר כמה חודשים והיא נותרה עם אימה; ואלפרד הירש (שנודע בכינויו פרדי) יהודי גרמני צעיר, ספורטיבי, שהגרמנים העריכו בשל מראהו, ביטחונו וידיעת השפה הגרמנית ולכן היו מוכנים להיענות לבקשותיו.

זהו סיפור על "מחנה המשפחות" ובלוק הילדים מספר 31, זה סיפור על חיי הילדים, האימהות, האבות, המדריכים והמורים במקום הנוראי ביותר, בצל המוות. סיפור על הפחדים, הטלטלה בין ייאוש לתקווה, הקשרים בין היהודים עצמם, תגובות של אנשים שונים למצב והתנהגות הקאפו והאס־אס לאסירי המחנה. סיפור על הרצון לתת לילדים חיים מעט טובים יותר, בזכות פרדי. הם ארגנו לילדים מעין בית ספר. הוא ארגן פעילות ספורט, דאג שהילדים יתרחצו גם אם המים היו קרים מאוד, המורים שרו איתם שירים, המורים היו "ספרים חיים" כל אחד לימד את הילדים בעל פה את מה שידע. הייתה מורה שסיפרה בעל פה מזיכרונה את הסיפור "מסע הפלאים של נילס אולגרסון" ואִפשרה לילדים לדמיין שהם עפים ואוחזים באווזים בשמי שוודיה.

דיטה הייתה הספרנית ששמרה על מעט הספרים שפרדי השיג תמורת מנת לחם ממי שמיין את חפצי היהודים שהגיעו למחנה ומצא ספר שהסתירו והעבירו לפרדי. בין הספרים היו אטלס, ספר בצרפתית וספר דקדוק רוסי. בסיום "הלימודים" הייתה דיטה מסתירה את הספרים מתחת לחולצתה ומחביאה אותם במסתור, בחדרו של פרדי. היה זה סיכון גדול. אם היו תופסים אותה עם ספר דינה היה מוות. ילדה אמיצה שאהבה לקרוא, שתיקנה את הספרים, שמרה עליהם והם עזרו לה לשרוד.

סיפור על המשמעות של כוח הקריאה בא לידי ביטוי כאשר שוּלח מחנה המשפחות להשמדה והילדים היו מבוהלים, עצובים ושפופי רוח, דיטה נכנסה לבלוק 31 וקראה מהספר "החייל האמיץ שווייק" לאט־לאט התקבצו הילדים סביבה והאזינו לסיפור ואז כמה ילדים צחקו.

יש בספר משפטים המעלים חיוך עצוב כמו:" מציאת האמת באושוויץ דומה לתפיסת פתותי שלג במלכודת הפרפרים של המורה מורגנשטרן."

כיצד התנהלו החיים בבלוק הילדים? מה קרה בסופו של דבר לילדים מבלוק הילדים? מה עלה בגורלם של דיטה ואימהּ, פרדי הירש, המורים והמדריכים שדאגו לרווחת הילדים? את זה תגלו כשתקראו את הספר הזה שאני ממליצה בחום לקרוא אותו.