על ספר הילדים של חווה צוטרין נתן: הסיפור על וירוס ופאפירוס

 חגי קמרט, סופר משורר וצייר

חווה צוטרין נתן, הסיפור על וירוס ופאפירוס, הוצאת "צור אות", ירושלים 2020

מפי עוללים ויונקים יסדת עֹז

"מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ-עֹז" נאמר בתהילים ח ג ואמנם הילדים הקטנים שלנו הם הטוהר האנושי בהתגלמותו. שאין לך דבר טהור יותר, ישר יותר וכן יותר מהטף. ההתפעלות וההנאה מהם גורמת לנו המשוררים לתת להם משהו מנשמתנו, וזאת מעבר להרעפת האהבה הפיסית והמתנות לנכדים. ומה נכון ויפה יותר למשורר מלכתוב משהו מעומק לבו לילדיו לנכדיו, לילדי העולם ? וכך אכן באים ספרי הילדים לעולם התרבותי והאומנותי שלנו.

כך גם עשתה צוטרין נתן המשוררת לנכדיה. ישבה וכתבה בשום שכל, ספר מקסים לעולמם של ילדים עם סקירה על יפי ארצם-ארצנו ותובנות מסוימות גם לנו. המבוגרים.

להלן אסקור במעט את הספר החמוד הזה על הדגשיו היפים.

לקרב נושא דחוי

הרעיון היפה הוא לקחת נושא שהוא לכאורה דחוי, אך חלק מהמציאות שלנו, ולקרב אותו אל לב הילד ולהראות את הצד היפה שבו. ונעשו דברים מעולם למשל הספר ״קריוס ובקטוס׳ של תורביורן אגנר או הסיפור שלי ״על צחי המקק וחברים אחרים״ בספרי: הסיפורים של תמר ונירה : סיפורי אגדה מהשלולית המכושפת, תשס״ט.

צוטרין נתן בחרה לכתוב על הוירוס שתוקף אותנו חדשות לבקרים, גם ילדים וגם מבוגרים, ולקרב אותו אלינו ולהראות ש"השד לא כל כך נורא" ואפילו יכול להיות נחמד. חבר מקרוב (פיסית בגוף) וחבר מרחוק, כשהוא מביט בילדים וחווה חוויות משל עצמו.

האנשה

אחד האמצעים הספרותיים לקרוב הדמות אלינו הקוראים היא ההאנשה (פרסוניפיקציה). במקרה שלנו לייחס לוירוס תכונות אנושיות כמו יציאה לטיול או חשיבה.

בתחילת הסיפור הוירוס יוצא לארץ מארץ ממצרים. הוא מטייל ומחליט לנוח על הגומא (יש כאן הומור דק שהווירוס התעייף...). למחרת הוירוס מתעורר משנתו רבת השעות ורואה את ארצנו היפה. הוא טס לצפון ומשחק משחק וירוסים באור וצל. אחר כך הולך לישון וחולם חלום. הווירוס יודע לטפס על עץ גבוה ורואה הרים בצפון, שומע את קולות הציפורים. לא אספר כאן את כל הסיפור אך אומר שההאנשה עוברת כחוט השני לכל אורכו.

פאפירוס שהוא נייר שהשתמשו בו המצרים בעולם הקדמון וייצרו אותו מצמח הגומא. וזה הקשר בין הוירוס שנח על הגומא ומתחלק מאוחר יותר לשנים שהם אחד: וירוס וחברו פאפירוס.

יצויין שגם בתחילת הספר וגם בסופו הוירוס נח על הגומא.

סממני המעשייה העממית 

אל-זמן: כבר בפתיחת הסיפור יש אלמנט אופייני למעשיה העממית והוא "האל-זמן" ואולי גם "אל-מקום". לא נאמר מתי הווירוס הגיע. באיזו שנה באיזה יום אלא פשוט הגיע. גם לא צוין מקום ספציפי אלא מהנילוס לישראל. שני מרחבים ענקיים אך לא מנקודה ספציפית מסוימת.

דמיון: למשל הוירוס יודע לשיר ושר לעצמו שיר מרוב התפעלות מיופייה של ארץ ישראל.

שלשות: הרים,עמקים ובקעה; ערים, הרים, יערות; אשב ,אבלה, אטייל.

אנונימיות: אין לו שם לוירוס הוא סתם מעין גוף ייצוגי. גם העצים סתם עצים, הציפורים ציפורים כל שהן.

סיום טוב: הסיפור מסתיים בטוב הווירוס חוזר למצרים לארצו, מספר בהתלהבות את חוויותיו לבני משפחתו וחבריו והכל טוב ונעים.

עימותים: העימות הבלתי נמנע הוא בין וירוס ופאפירוס לבין הכדוריות האדומות; בין תום הלב של הווירוס והפפירוס שרצו כביכול להכיר את הילדים פיסית מבפנים, לבין הכעס ורוח הלחימה של הכדוריות האדומות היוצאות למלחמת הגנה על בעליהן הילדים.

אהבת הארץ

דרך מסעו של הווירוס, המשוררת לוקחת את הילד/ים לאורכה של ארץ ישראל אל הצפון: כרמל, גליל וגולן, אל הנגב והמדבר, ומסיימת בירושלים, וממנה אל נקודת מסוימת כמו מעלה האדומים רחוב פרי מגדים. כאן יש כוונת מכוון של המשוררת לקרב את הסיפור אל נכדיה שלה. לכן יש חריגה מאלמנט המעשייה והגעה אל נקודה מסוימת הוא מקום מגוריהם של נכדיה. אך זו חריגה טבעית יחידה מהאלמנטים המאפיינים את המעשייה העממית.

רובד למבוגרים

זוכרים את סיפור שמשון המקראי, "מעז יצא מתוק?" אז כאן הוירוס לכאורה הרע מוציא את הטוב מתוכו. יום צח ובהיר שמש מאירה את ארצנו באופק זוהר. לאמור: אל תיראו את הרע תסתכלו קדימה אל האור הזורח אל ארצנו היפה הזוהרת.

וגם, אם בתנ"ך קראנו כי מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א, יד) הרי שכאן הווירוס מתחיל את מסעו דווקא מצפון; מהר הכרמל, שם הכל יפה. יער אור וצל עצי אורן ים שמש .

מכאן המעבר לגליל ולגולן, דרך ובאמצעות ציוץ הציפורים. נופי הארץ עוצרי נשימה גם לוירוס הקטן. וישנה גם הזכרת עצי הארץ ולימודם לילדים הקטנים: אורנים, דקלים בנווה מדבר, עצי זית, אלון, גפנים.

שיר הלל לירושלים

המשוררת מרבה לתאר ולפרט את חוויות הווירוס בירושלים, וזאת מעצם היות ירושלים מרכז העולם ובירת ארצנו ומעצם היותה של צוטרין נתן תושבת העיר. 

אווירה של ירושלים מיוחד. הוא צלול פריחה, צבעוני בשדות והטל מרענן. הכל כה אדיר! כאן בירושלים הוירוס חג לו באוויר ימים רבים. דומה כי מאוהב הוא בעיר הזאת.

מבנה הפעמון

לפנינו מעין ציור של פעמון. תחתית הפעמון, מעין מישור תעופה: הוא הגעת הוירוס לארץ. מכאן תחילת העלייה בפעמון, והוא הריחוף בארץ צפון; גליל, גולן. שיא מסעו של הווירוס היא העיר ירושלים. ברגע שהוירוס מתגעגע לחברים מתחילה הירידה מהשיא לכיוון השני. הארץ אומנם יפה זבת חלב ודבש אך הוא מרגיש עצמו בודד! כדי להכיר את הילדים הוא נכנס לתוכם ועשה מה שעשה ונגדו יצאו הכדוריות הלבנות במערכה. ויש מהר לקצר את הביקור של החברים הזרים האלו. העזיבה של הוירוס נעשית ברוח חברית וטובה עם כוונה טובה. הווירוס מתגעגע. יa ירידה במורד הפעמון וטיסה במישור למצרים.

והסיום הפי-אנד/ הווירוס מגיע בשלום אל משפחתו וחבריו. ושם נישוקים וחיבוקים והכל טוב.

וכאן לא הילדים הם שמספרים לחברים את חוויותיהם הקשות. מכך הסיפור מתעלם. אך לעומתם הווירוס הוא שמספר לחבריו ולבני משפחתו את סיפור חוויותיו.

שפת הילדים החמה והמתוקה

במקום אחד יש אזכור לשפת הילדים המתוקה: "כשקמו אמרי ונדב משנתם, הרגישו חמסין כבד בכל גופם. חם לו חם, אמרו לאמא אילת".

המשוררת נוקטת במילה "חמסין" ולא שרב, במכוון. להזכיר את התקופה. כשהיינו ילדים נהגו הורינו להזכיר את המילה חמסין ולא שרב וזה מה שנקלט אצל הילדים: חמסין. המתיקות היא בכך שהילדים אומרים שחם להם והסבתא כאילו מדברת בשפת הילדים ואומרת שהם הרגישו חמסין. היינו אמירה שכולה חן וחיוך של שימוש המבוגר בשפת הילדים המיוחדת.

סיכום

הסיפור של חווה צוטרין נתן על "וירוס ופאפירוס" הוא סיפור ילדים מתקתק. כולו חן ילדות רוגע.

עולם הילדות המיוחד כל כך. הראייה והתפיסה הילדותית את העולם ויצוריו. והבט על עולם זה מצד הסבתא הבוגרת.

ייחודו של הספר הוא נתינת זווית מבט אחרת על היצורים הרעים בעולמנו כמו הווירוסים, למיניהם שגורמים לנו למחלות שונות. אך מעבר לכך, יש בספר מעין מפתח לדלת החיים היפים והטובים. לראות כל תופעת טבע, כל אירוע בחיינו, בצד הטוב שלו, אפילו אם הוא נתפס כרע ומחולל רע. האופטימיות היא הדרך היפה להסתכל על עולמנו.

בסיפור השוטף ישנם מאפיינים של המעשייה העממית, והראנו אותם. ישנו הקיטוב והעימות המעלה את סף המתח הדרמטי (הכדוריות האדומות כנגד הווירוסים) והסיום הטוב שבסוף הספר.

חשוב לציין את האיורים היפים של צוטרין נתן שתואמים כל כך לסיפור העלילה ולתום והפשטות הנאיבית הילדותית. יתירה מזו, בעצם הציורים הנאיביים ישנה מעין הזדהות של המבוגר עם עולמם של הילדים.

חווה צוטרין נתן

והנכדים? גם הם שבעי נחת עד כדי כך שמבקשים מסבתא לספר עוד על הוירוס.