על ספרו של אלי עמיר, מחרוזת ענבר

חגי קמרט, משורר, סופר וצייר

עם עובד

אלי עמיר, מחרוזת ענבר: פרקי חיים, תל אביב עם עובד, תשפ״ג 2023, 223 עמודים

מבוא

את יכולותיו הספרותיות, כישרונו ואומנות הסיפורת של אלי עמיר, כולנו מכירים, מוקירים ואוהבים. כך שהרבה אין להוסיף על כך. עם זאת אינני יודע עד כמה הקוראים מודעים למפעל החשוב והגדול שאפשר לברך עליו שיצר אלי עמיר במו ידיו. העלאת ההיסטוריה היהודית העירקית אל המודעות הארצישראלית והנצחתה לדורות. מפעל מבורך שהייתי קורא לו במפורש " מפעל חיים". ישנם ילדים שבאו מבגדד עם הוריהם, שטרם סופר להם מתרבות והוואי, מנהגים, חיי דת וגינונים שונים, שהיו נחלת אבותיהם בנכר. וידוע לי, אישית, על מקרים כאלו. אולי בשל חבלי קליטה קשים וצורת הסתגלות לא קלה לדרך החיים החדשה כאן בארץ, אולי בשל שההורים לא מצאו לנכון לספר או שהילדים לא שאלו. אך את החסר להם משלים אלי בספריו. את ההיסטוריה של ימי יהודים בבגדד.

אלי מקיף שנות היסטורי חשובות בכל אחד מספריו אם " בנער האופניים" "תרנגול כפרות" "מפריח היונים״ ואחרים. למרות זאת ועל אף הכל, חשב אלי עמיר שיהיה זה נכון לרכז סיפורים קצרים מעין אנקדוטות קצרות מימי חייו. הן בבגדד והן מהקורות אותו בארץ ישראל. ושערי הספר מדברים בעד עצמם כמו "בגדד", "מהקיבוץ עד כפר העיוורים", "קליטה עליה", "תרבות", "משפחה" וכו'.

האהבה הזאת לנכסי היהדות העירקית, להווי, למנהגים, למוסיקה ולתרבות בכללותה, זורמים בעורקיו של אלי עמיר. הוא חי את התקופה הזו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. והנה הוא מגיש לנו מעין ספר מסכם המזכיר את האווירה התרבותית העירקית–בגדדית המופיע בספריו ועוד מוסיף עליהם. למשל, מספריו לא ידעתי שסלימה מורד הייתה כל כך אהובה עליו, ודהוד חלאסצ'י דודו של אלי, אחי אביו, הוצע לה כמורה, ויותר מזה - כל עניין הרומן שהיה ביניהם.

מעבר לסיפור זה ישנם עוד לא מעט סיפורים קצרים המשלימים את התמונה בכללותה של ההיסטוריה של הקהילה היהודית העירקית באותם הזמנים טרם העלייה לארץ.

בגדד

מה נאמר ומה נספר שהרי בגדד היא כמעין כלה טהורה צחורה לאלי. כזו שתמיד עומדת אל נגד עיניו והגעגועים אליה אומרים דרשני

אז ככה,

דיברנו על סלימה מורד, היהודייה במקור, שאלי מכנה אותה בשם "אום כולת'ום של החידקל". סיפרנו על הרומן שהיה לה, ולא אגלה מה היה בסופו. אך חשוב לי לציין דרכה את אהבתו של אלי לצלילי המוסיקה העירקית, לשירים שהושמעו חדשות לבקרים על גלי האתר והוא עוד ילד צעיר. וכך אלי אומר: "סלימה לא עזבה אותנו״. לרבות לא עזבה את אלי לעולם... ואם במוסיקה עסקינן, נרשה לעצמנו להזכיר את הזמר האהוב על אלי - מוחמד עבד אל-מוטלב שגם עליו הוא מדבר ואלי מסים וכותב: " אבא רמז לחבריו שהגיע העת לתת לזמר לחזור וללכת לישון, ואילו אני יכולתי להאזין לו עד הבוקר". צא ולמד עד כמה המוסיקה המזרחית עירקית או מצרית, הייתה כחלק ממנו מאז ועד היום.

אלי מספר גם על סבא ליאהו; דמות שחרוטה בזיכרונו והוא היה בכור נכדיו. הסבא שידע פרקים שלמים בעל פה מהתנ"ך, מהקוראן ומהברית החדשה. סבא ליאהו שכל ימיו היה איש עמל, ובארץ עבד "במריטת נוצות מתרנגולות שחוטות" ובלבד שלא יזדקק לאיש. סבא ליאהו מסמל בכך את הגאווה והעצמאות בקהילה היהודית העירקית; כל עוד אני יכול אני אעשה ולא אטריח ציבור.

אלי לא שוכח את אהבתו לילדה פלורנטין ומספר סיפור קצר אך מרתק עם הפתעה פנימית בתוכו.

אם בעיר בגדד עסקינן אז המחבר אינו שוכח לרגע את הדופק של בגדד אותו אפשר להרגיש בשווקים. למשל בסוק ( שוק) אל שורג'ה,  שוק הומה אדם. לפעמים נגנים מנגנים שם וסביבם הסקרנים השומעים מוסיקה כך גם שוק חרשי הנחושת, שבמרכז בגדאד, שמתאפיין בעיניי הקהל בהלמות פטישים, מסורי חיתך ופצירות גדולות "חרשי נחושת ישבו בסמטאות עמלים מבוקר עד לילה".

אחת מחוויות הילדות היפות ביותר היה בית הספר העממי. השיעורים, ההפסקות, המורים, הילדים, משחקי חצר ובית ומה לא? יצוין כי בית הספר של אלי בבגדד עירק לא היה יוצא דופן גם שם היה המקל, עוזרו הנאמן של המלמד, אלא שטובי הלב ויתרו עליו ומסתבר שגם בלעדיו השליטו מרות. סיפור מרתק למה שאקלקל לקורא. צא וקרא! (עמוד 42) וכן באותו עניין קרא גם על אסתאד' עזרא חדאד שלפי תיאורו של אלי את מנהל בית הספר הוא היה עילוי של ממש. גם עליו מומלץ לקרוא. ולימים על יחסו עם המחבר.

מכאן עוברים הסיפורים הקצרים על החוויות בחטיבת הביניים, שחיה בנהר החידקל, שלנו הקוראים נראה כאיזה נהר אוטופי דמיוני ואלמותי מספר בראשית, ולאלי היה קיים וממשי. האיש של החידקל, ולקינוח סיפורי בגדד: החותם הנצחי של סטירת הלחי.

ההגירה

בפרק על ההגירה מזכיר אלי שלא אחת עולה השאלה התמוהה איך זה שבתוך שנה אחת בלבד עזבה כמעט כל יהדות עיראק את המדינה ועלתה לישראל. וברור שאינו פוסח על טבח הפרהוד שהתחולל בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, אז נרצחו מאה ושמונים יהודים ונפצעו כאלפיים. הקמת התנועה הציונית בהנהגת שלמה הלל מרדכי בן פורת ואחרים.

יפה לקרוא את תיאור היום היפה ביותר בחיי הסופר יום לפני הנסיעה לארץ ישראל. נישוק אדמת קפריסין מתוך טעות שזו אדמת ארץ ישראל וטלטלת הדרך עד לארץ. הסיפור מהול בהומור תמים ודק למשל אטריות כתולעים דג מלוח כדג טרי שיש לצלות אותו ועוד.

מהקיבוץ אל כפר העיוורים

התיאור המקיף בנער האופניים, מוצא לו גם כאן פינת חמד קטנה אלי נשלח מכפר העיוורים למשמר העמק, חוזר לכפר העיוורים, ובעצת הדוד מאיר עובר לירושלים לבית מזמיל. וכאן סיפור מכאיב וטרגי שמסתיים במותו ללא עת של דודו מאיר.

כשאלי מדבר על חברת הנוער הוא כותב ברגש רב כך: " עד היום כעבור יותר משבעים שנה, אני שב במחשבותיי ובלבי לקיבוץ ורואה בעיני רוחי את האנשים הגדולים והצנועים ההם שנדמה שהתממש בהם חזונם של הנביאים: " עבוד כיכולתך וטול מה שאתה זקוק לו".

ואיך אפשר בלא אהבה? אז אלי מספר לנו על אהבתו הראשונה, אהבה תמימה צעירה השמורה היטב היטב בלב אדם כך גם אצל אלי. הוא לא שכח אותה ואפילו פגש בה אחרי שנים מה קרה? אפשר לקרוא בספר.

קאהיר ניו יורק

על ניצנה שמעתי, אני חגי, בשל צניחה בסדיר שצנחנו אל חולותיה. לא חשבתי שכעבור כל כך הרבה שנים אשמע שוב על ניצנה. והפעם, על פעולה חשובה שנעשתה באזור; בין כך ובין כך הוקם כפר נוער בניצנה על גבול מצרים וזו הייתה הצלחה גדולה. אך באמצעות הארת הדמות של סוזאן כמאל נציגת השר המצרי יוסוף ואלי לומדים אנו עד כמה התרבות הערבית עירקית-מצרית טבועה הייתה באלי מימי ילדות ועד היום הזה.

אלי כותב: " סיפרתי על אהבתי לתרבות המצרית, לספרות ולשירה, ולקולנוע וכמובן לאום כולת'ום, זמרת המאה, ככל הנראה יצאתי מגדרי להוכיח לסוזן כאמל שאנחנו בני ערב בישראל, מכירים ומוקירים את התרבות המצרית ואיננו כמו הקולוניאליסטים שזלזלו בה".

בהמשך הפרק כתוב על שונא ישראל חסנין הייכל והמנוגד לו נגיב מחפוז, סופר אינטלקטואל ובעל פרס נובל לספרות 1988 ועל הפגישה הנרגשת בינו לבין אלי עמיר. איש רודף שלום היה הוא, בסיכום תקופת שהייתו בניו יורק יש קטע מרגש שראוי להזכירו.  המדובר בנאומו של דוד לוי באנגלית והזלזול בו. וכך אלי כותב: " קשה לכם לקבל שר בממשלה עם מבטא מרוקאי? איש מבית שאן בעל משפחה מרובת ילדים שגר בשיכון עולים? עוד לא הבנתם שקרה שינוי במדינה ושבמקום בן גוריון ואשכול יש עכשיו בגין ובדר. ויש גם דוד לוי, מעירה נידחת בצפון. הכול ישתנה!".

את " הסוכריה" שבפרק זה השארתי לסוף. המדובר בשליחות של שמעון פרס למצרים אל הנשיא מובארכ כאשר אלי התבקש על ידי אפרת דובדבני מנהלת לשכתו של מר פרס, שר החוץ לאותם הימים, להילוות לשר. ארוחה, פגישה עם אינטלקטואליים ועיתונאים מצריים, ומה לא? עולם ומלואו. שוב, לא אגלה דבר אשאיר לקורא להתרשם בעצמו.

קליטת עליה

הפרק מתחיל בהחלטה גורפת מחייבת לשלוח את כל הנערים והנערות של יהודי אתיופיה לכפרים דתיים. ועדה שהתכנסה בראשות אריק שרון מאזינה להתנגדות המוחצת של אלי ומקבלת את דעתו! מה דעתו? כדאי לקרוא.

בהמשך מדבר על תופעה ידועה, אכזרית משהו, אפורה ולא כל כך קליטה בקהל, של אדם אינטלקטואל שהיה מהנדס מטוסים ברוסיה והפך כאן בארץ למטאטא רחובות ולו רק כדי לקיים עצמו. שמענו גם על רופאים שעבדו באוטו זבל. כל פעם שאלי ראה אותו נצבט לבו והשאלה מדוע לא נצבט גם לבה של האומה? סיפור מעניין בפרק זה הוא בהיותו מנהל משרד הקליטה, ושם מתואר איך טיפל בעניין עולי גרוזיה.

פוליטיקה

קצת לפני שראש ממשלת ישראל - אריק שרון - שקע בתרדמת,  יצא למר עמיר לפגוש בו כדי לתת לו כתשורה את הספר ״יסמין״. השיחה ביניהם קלחה והיתה מעניינת מאוד.  הסתבר שאריק עזר בהקמת מורשת יהודי בבל באור יהודה. הוא שיבח והילל את המרכז וציין כי " עזרתי הרבה למרכז". גזרה שווה לגבי שיחותיו של אלי, בבית רבין ועם הגברת לאה רבין בעיקר בדבר חומר הלימודים הלא פרופורציוני בין יהודי יוצאי אירופה ליוצאי ארצות המזרח. בהמשך אלי עמיר כמנכ"ל עליית הנוער מוזמן לבית רבין, ומוצעת לו נסיעה לברית המועצות. ההצעה מתקבלת ואלי מוזמן לטיסה. בהמשך אחרי הסכמי אוסלו ותסיסת הימין קול קורא של אלי " שמרו על רבין! . שימרו על רבין!" אך לשווא. המציאות עשתה את שלה. ישנן עוד אנקדוטות בהמשך וסיפורים נאים אך בשל קוצר היריעה נמשיך לפרק הבא.

תרבות

מה אין בה? שואל אלי עמיר במי שליוותה אותו כל חייו, מילדות ועד היום; אום כולת'ום או בשמה המקורי פאטמה אבראהים אל–בלתאג'י. את הדואליות בהרגשה ובהצגת האני שלו כלפי חוץ מתאר אלי כשכותב: " כדי להיראות כמו כולם הלכנו לקונצרטים מערביים, האזנו לצ'ייקובסקי ולרחמנינוב ובסתר ליבנו שרנו " אַרוּח למִין" – "למי אלך" של אום כולת'ום.

אלי מנציח בספרו שחקני עבר שהעריץ, בתור נער מתבגר, כמו רובינא, ברטונוב, בוכמן, אשרוב, ודגש מיוחד את אהרון מסקין עליו הוא כותב: " וזעקתו של אהרון מסקין, ששיחק את הכומר, הדהדה אז בכל רחבי העמק, ועדיין היא מהדהדת בי. מסקין הדביק בו את חיידק אהבת ההצגות, ולא היה מחמיץ ואף לא הצגה אחת. הוא מספר גם על ההצגות בכפר העיוורים (ראה גם בנער האופניים). על "תרנגול כפרות " אמר יעקב חזן בטקס הסיום של השומריייה: " הספר הזה כולו אמת.... הוא מספר לנו כי העם היהודי הוא אקליפטוס בעל שני ענפים גדולים הענף המזרח אירופי והענף של יוצאי ארצות האסלאם... לא זו בלבד שהספר לא יזיק לתנועה הקיבוצית, אלא הוא יביא לנו גאווה. תראו מי גדל אצלנו סופר שמבטא דור". בהמשך מתוארת פגישה פוריה בין בעל " תרנגול כפרות" אלי עמיר לעמוס עוז. מן הראוי לציין כי " עמוס עוז כמו לובה אליאב, ולימים גם יצחק נבון, לא חדלו להפציר בי לכתב את הסיפור על בגדאד. אם אתה לא תכתוב אותו איש לא יכתוב אותו במקומך" כך אמרו. בהמשך סיפורי המפגש עם חיים גורי ואפרים קישון בפרנקפורט, עמוס קינן ודליה רביקוביץ, משה שמיר ועוד. קטע קצר מדבר על פגישת מוסא אל עלמי ובן גוריון.

משפחה

משפחה זה הפרק האחרון בספר בבחינת אחרון אחרון חביב. ואשאיר זאת לקורא בלבד.

אומנות הסיפורת או הסיפור הקצר

הספר מאוד ידידותי. הוא בנוי מסיפורים סיפורים קצרים בדרך כלל שממצאים את הנושא שעליו הם נכתבו. הסגנון עממי מדבר בגובה העיניים ולא גבוהה גבוהה. לפעמים יש גם פואנטה או הפתעה של סוף הסיפור וזה יפה ונעים לעין. הספר מלא בסקירות קצרות, ענייניות, פרקי חיים מעניינים של אלי עמיר.