יום ראשון, 20 בינואר 2013

דוד מאחורי המסכה והדילמה החינוכית של המורים

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין  

קרוואג'יו, דוד עם ראש גולית
הפרשנות המודרנית עושה הערכה מחדש של דמותו של דוד המלך, ומנסה לקלף את העטיפה הצבעונית שבה עטפו אותו עורכי המקרא. [1] התמונה שמתגלה מטרידה ושונה לחלוטין מהתמונה שמצטיירת בסיפור המקראי
לדעת הפרשנות המודרנית, לא דוד "נעים זמירות ישראל" כתב את ספר תהלים. זהו ספר שנכתב לאורך תקופה של כאלף שנים על ידי משוררים רבים
בספר דברי-הימים ההערצה לדוד אינה יודעת גבול. סיפור דוד ובת שבע, למשל, נעלם בו, ואילו היה נשאר לנו רק מקור זה, לא היינו יודעים כלל על הסיפור. [2]
סופר מטעם חצר המלוכה של דוד כתב את ה"היסטוריה" של חלק מספרי שמואל ומלכים, וניסה באמצעותה להציג את שאול בצורה שלילית, ולכסות על חשדות כבדים שהסתובבו בעם לגבי מעשים מכוערים שנעשו על ידי דוד
סופר שהוא תועמלן פוליטי של המלך ומשכתב ההיסטוריה, היה דבר מקובל באותה תקופה. לדוגמא, סנחריב השמיד את בבל בשנת 689 לפני הספירה, ועשר שנים מאוחר יותר סופר מטעם חצר אסרחדון בנו כותב שבבל נהרסה בגלל מבול וזאת כדי לפאר את אסרחדון ששיקם את בבל. אם מתבוננים בתבליטים שהתגלו בארמון המלוכה האשורי, האויב נראה תמיד מובס, האשורים בדרך קבע מנצחים והמלכים אף פעם אינם נפצעים.

המלך הלגיטימי היה שאול, אולם שאול הוא האדם הלא מתאים למשרה שמלכתחילה לא הייתה צריכה להיווצר. שאול נכפה על אלהים על ידי העם [3], ולכן אלוהים מעולם לא יצר קשר ישיר עם שאול. לעומת  זאת דוד נמצא תמיד בקשר ישיר עם האל, ואף זוכה תמיד לתשובה חיובית. דוד היה איש כלבבו של ה' (שמואל א יג 14). דוד כשמו כן הוא: דוד=אהוב (שיר-השירים). כולם אהבו אותו, והראשון למרבה האירוניה הוא דווקא שאול (טז 21) ואחריו יהונתן (יח 1), מיכל (פס' 20), עבדי שאול (פס' 22) והעם ( פס' 16). שאלה מעניינת היא, את מי דוד באמת אוהב, את אבשלום שאולי מזכיר לו את עצמו
וורוקיו (1488-1435), דוד, מוזיאון מגדל דוד

עוד לפני ששאול עלה על בימת ההיסטוריה המספר הציג את "השכונה" שבה הוא גר, בצורה שלילית, וזאת באמצעות סיפור פילגש בגבעה. כל ניצחונותיו של המלך הראשון מכווצים בשני פסוקים (שמואל א יד 48-47). [4] אחד מתפקידיו החשובים של המלך במזרח הקדום היה לצאת לפני העם למלחמה. [5] שאול היה גבוה מכל העם, והוא היה המועמד הטבעי להתייצב מול הענק גלית. אולם הוא והעם חששו ממנו מאד, ומי שניצח את גלית הוא דווקא דוד הקטן. בהמשך ספר שמואל מתברר, שאולי מי שנלחם באמת נגד גלית וניצח אותו הוא יוחנן בן יערי אֹרגים (שמואל ב כא 19).
דוד הוא אוזורפטור, ו"חתרן בלתי נלאה".  הבעיה של דוד היתה שהוא היה צריך להראות כיורש החוקי של שאול והוא היה זקוק ללגיטימציה. לגיטימציה זו הוא קיבל על ידי כך ששאול ויורשו וויתרו מרצונם על המלוכה. דוד קורא לשאול "אבי" (שמואל א כד 12) ושאול קורא לדוד "בני" (כד 17; כו 17, 21 ,25). לפני הקרב עם גלית שאול נותן לדוד את מדיו ונשקו, ולאחר הקרב יונתן מתפשט ממדיו ונשקו, נותן אותם לדוד, ומיכל בתו של המלך נישאת לדוד תמורת מאה ערלות פלשתים. [6] 
מיד לאחר שמיכל מצילה את דוד ממוות בטוח, הוא נוטש אותה לאנחות, ומתחתן עם נשים אחרות. גם גורלה של תמר בתו, שנאנסת על ידי בנו אמנון אינו מעניין את דוד, [7] ובכך הוא מכין את הרקע למרד אבשלום. 
בספר שמואל יותר מדי ראשים "מתקצרים". אחת ההנחיות לשופטים בתקופה הרומית לזיהוי הפושע האמיתי, הייתה לשאול את השאלה: cui bono (בלטינית: מי מרוויח). כלומר, למי יש אינטרס לבצע את הפשע. בספר שמואל כל החיצים מובילים לדוד. הלפרן מרחיק לכת והפרק הרביעי בספרו נקרא:  king David, Serial Killer, לדעתו, דוד הוא גרסה עתיקה של סאדם חוסיין, רוצח בדם קר שהורג עבור אינטרס פוליטי חפים מפשע ללא שום נקיפות מצפון. לדעתו לדוד יש יד בהריגת שאול משום שבקרב המכריע נגד הפלשתים דוד נמצא במחנה האויב. [8] 
מקרה מעניין הוא מותו של אבנר. לדוד יש אינטרס מובהק במותו של שר הצבא של מחנה האויב. הסופר המקראי לא מייפה את דוד, אלא גם נותן לנו את החומר הנדרש כדי לשפוט אותו. אולם תגובתו הראשונה של דוד כשנודע לו על מות אבנר היא: "נקי אנכי וממלכתי מעם ה' עד עולם מדמי אבנר בן נר" (שמואל ב ג 28). מישהו שאל אותך? מישהו האשים אותך? מה אתה קופץ? "על ראש הגנב בוער הכובע", ולדוד תמיד יש מיד בכיס קינה מוכנה.
שמעי בן גרא מקלל את דוד במלים: "איש הדמים ואיש הבליעל" (טז 7). מדוע "דמים" בלשון רבים? יתכן ששמעי מכוון לסיפור הריגת שבעת בניו של שאול בידי דוד (אף על פי שסיפור זה מסופר בנספח של ספר שמואל בפרק כא). האם זה לא מוזר שלא שמענו מילה וחצי מילה על הרג גבעונים בתקופת שאול, על אף שהמספר שאיננו אוהד של המלך שאול בוודאי שלא היה נמנע מלספר סיפור שכזה. הנה הזדמנות חגיגית בהשראת אלוהים לחסל את היורשים הפוטנציאלים של המלך שאול.
דוד מוצג כאדם שנמנע משפיכות דמים. פעמיים יש לו הזדמנות להרוג את שאול, אולם הוא איננו מבצע זאת, ואף נוזף באבישי ובאנשיו שמשדלים אותו להיפטר משאול. לעומתו שאול עובר על הטאבו החמור ביותר כשהוא עושה טבח בכפר שלם של חפים מפשע, בכהני נב. שאול איננו מבצע את דבר ה' להחרים את עמלק, והוא חומד את השלל, לעומת זאת דוד יודע לחלק שלל בצורה נדיבה והוגנת (שמואל א ל 31-24).
פסל דוד של מיכלאנג'לו מצולם עם צלליו
הצוואה של דוד לשלמה שבה הוא מפר את השבועה שנתן לשמעי בן גרא, ובוגד ביואב, החייל הנאמן ביותר שלו שהלך אתו אורך כל הדרך, מראה באופן סופי למי שלא השתכנע עד עכשיו, את אופיו האמיתי של המלך דוד
מורה בבית ספר יסודי ותיכון ממלכתי נמצא בדילמה חינוכית: האם לרמוז על הדברים האלה ובכך לנפץ את הדימוי שיש לתלמידים ולכולנו על דמותו של המלך החשוב ביותר בתנ"ך, שיצר את השושלת הארוכה ביותר, שממנו לפי האמונה יבוא המשיח, או להתעלם מפירות החקירה המודרנית, כאלו שלא היתה ולא נבראה.

הערות
[1] ראו הביבליוגרפיה להלן
[2] משל להיסטוריון שכותב על מלחמת העולם השנייה בדרום מזרח אסיה, ואיננו מזכיר את פצצות האיום שהוטלו על יפן. 
[3] כפי שאומר הושע: "...אשר אמרת תנה לי מלך ושרים אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי" (הושע יג 11-10).
[4] אפילו בשני פסוקים אלה לא יכול היה העורך להתאפק ושינה את המילה “יושיע” (לפי תרגום השבעים  οὗ ἂν ἐστράφη, ἐσῴζετο) ל”ירשיע”.
[5] קו פרשת המים בנפילת שאול ודוד הוא אי יציאתם למלחמה: שאול נגד גלית, ודוד נגד רבת עמון.
[6] דוד כל כך להוט להיכנס לחצר המלוכה שהוא מביא מאתים ערלות.
[7] דבר זה הוא למד מיעקב שהתייחס באדישות גמורה לאונס בתו דינה (בראשית לד). 
[8] זה כאלו שנתאר לעצמנו את משה דיין ערב מלחמת יום הכיפורים נמצא במחנה המצרים.

ביבליוגרפיה
סטפן הים, דוח המלך דוד (תרגום: ברוריה בן-ברוך), ירושלים 2008
ג'וזף הלר, אלוהים יודע (תרגום: מאיר ויזלטיר), הדפסה טז, תל אביב 2003
Marc Zvi Brettler, The Creation of History in Ancient Israel, London  1995
David M. Gunn, The Story of King David, Sheffield 1978
David M. Gunn, The Fate of King Saul, Sheffield 1980
Baruch Halpern, David's Secret Demons, Grand Rapids 2001
Steven L. Mckenzie, King David, New York 2000



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה