ספר על פרופסור כורדי דובר ארמית החי בלוס אנג׳לס - גן העדן של אבי

ד"ר צביה רחימי שפרן, מחנכת וחוקרת חינוך

הוצאת שוקן

אריאל צבר, גן העדן של אבי: מסעו של בן בעקבות עברו היהודי בכורדיסטן, מאנגלית: יואב כ”ץ, הוצאת שוקן, ירושלים תש״ע  2009

הספר עטור הפרסים, גן העדן של אבי, הוא ספרו של העתונאי אריאל צבר, בנו של פרופסור יונה צבר ונכדו של אפרים בי צבאע'א. הסב היה צובע בדים ידוע בזאכו, עיירה בכורדיסטן. האב, יונה, נולד שם, עלה עם משפחתו לישראל, לירושלים, והנכד אריאל נולד בלוס אנג'לס, שם הפך יונה למרצה בכיר בנושא ייחודי: ארמית מדוברת. למה? כי בזאכו יהודיה דיברו בארמית, תופעה ייחודית בעולם היהודי.

הספר נסב סביב התהפוכות התרבותיות, החברתיות והלשוניות של המשפחה הזאת.

הדמות המרכזית היא יונה האב, הגדל בסביבה הכורדית היהודית, חי במציאות הישראלית וחווה את קשיי ההתאקלמות בישראל. האמירה הלא מחמיאה בעגה הישראלית, "אני כורדי”, מקבלת אצלו משמעות של גאווה ושל ייחודיות, ההופכת אותו לחוקר הארמית המדוברת. מקצועו זה מייחד אותו בקהיליה האקדמית בארץ ובלוס אנג'לס אשר בארצות הברית, אבל שונותו ומוזרותו האישיות מייחדות אותו הן מהוריו, מאחיו ומאחיותיו והן מילדיו.

דווקא מצב זה גורם לבנו בכורו, אריאל, לעבור טלטלה חזקה ורצון עז לחקור את עבר המשפחה.

אריאל מתוודה במבוא לספר: " ...מיהו אבי? איך התגלגל רחוק כל כך מביתו? כתבתי את הספר הזה, בין השאר על מנת לענות על השאלות הללו. רציתי להעלות באוב את התהומות הגיאוגרפיים ואת תהומות השפה שחצה בדרכו מגבעות כורדיסטן אל הכבישים המהירים של לוס-אנג’לס, אבל היו לי גם שאלות אחרות, גדולות יותר: מהו ערכו של העבר שלנו? מה בדיוק אנחנו מרוויחים, כשאנחנו נושאים את שפתנו ואת סיפורינו מדור לדור? ( עמ' 17 ).

הספר הוא אנדרטה לעבר, מסע להווה והרהורים לעתיד לגבי כל משפחה יהודית, אשר נסיבות הזמן טלטלו אותה ביבשות שונות, בשפות שונות, באורחות חיים שונים.

ספר זה הוא מכלול של קולינריה, סיפורים משפחתיים, הנצחת דמויות משפחתיות: הורים, אחים, ילדים. סיפור האחות הקטנה שאולי נפטרה (!), נופים נצחיים,  נדודים פיזיים ובעיקר נפשיים. אריאל הנכד מתוודע לחשיבות הכרת העבר ושימורו, כשבנו האמריקאי נולד. ההימצאות בין העבר לעתיד, באמצעות חקירת התופעה הלשונית המיוחדת של הארמית המדוברת, הימצאות זו מאפשרת לכותב ודרכו לקוראים לקרא, ללמוד ולחשוף רבדים פנימיים בנפש כולנו או רובנו, כיוון ששורשי חלק מאיתנו נטועים בניכר, אבל ההווה שלנו מכוון אל עבר מציאות מורכבת בעיקר תרבותית. ילדינו קולטים את אשר אנו מעבירים להם. אחד המסרים מכוון אל היכולת שלנו להטמיע בהם גם את עברנו הרחוק והקרוב גם יחד.

ראו גם: ד״ר לאה מזור מראיינת את פרופ׳ יונה צבר