סמדר שיר, שירת מרים: סיפורה של מרים פרץ, משכל, תל אביב 2011
"עין במר בוכה ולב שמח", מתארת מרים פרץ את תחושתה בטקס סיום קורס הקצינים של בנה אלירז, והציטוט הזה מגדיר את חוויית הקריאה שלי בספר שירת מרים.
שני בנים שכלה מרים פרץ. הראשון הוא בכורה סגן אוריאל פרץ, שחלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון ונהרג ביום הולדתו ה-22 מאש חיזבאללה. כעבור 12 שנים איבדה את אלירז, בנה השני. בן 32 היה כאשר נהרג בתקרית אש ברצועת עזה, נשוי ואב לארבעה, הקטנה בהם תינוקת בת חודשיים. הוא נהרג ב-2010 בערב פסח. שניהם היו קצינים בסיירת גולני.
זמן מה לאחר נפילת אוריאל איבדה את אישהּ אליעזר. לדבריה לא עמד ליבו בכאב נפילת אוריאל. מרים נאלצה להתמודד עם מות בנה השני אלירז ללא תמיכתו של אליעזר.
מרים הפכה סמל להתמודדות עם שכוֹל; רבים מעריצים את בחירתה לתעל את הכאב לעשייה ציבורית משמעותית. אולם לאורך הספר אין היא מנסה להציג את עצמה כגיבורה. כך למשל היא מספרת על פגישה עם קומונריות של תנועת "עזרא", שביקשו לשמוע ממנה מנין שואבים כוחות בעִתות משבר: "מוזר לי שדווקא אלַי מפנים את השאלה הזאת ושדווקא אני מבקשת לספר. מי אמר שיש לו כוח? מי החליט שאני חזקה?" (עמ׳ 313). ובדומה לכך מובאים דבריה המתקוממים בהקדמה לספר: "אנשים מבקשים שאבוא לחזק אותם, ואני רוצה לשאול אותם: מה זה לחזק? למה אני, שעברתי כל כך הרבה טרגדיות, נתפסת כמחזקת? [..] תיגעו בי, אני בשר ודם. אני בסך הכול אומרת את מה שאני חושבת ומרגישה ומאמינה. איך אפשר לאבחן נפש חזקה? בזה שאני ממשיכה לחיות? בעל כורחנו אנחנו חיים. בכל בוקר אתה קם, והשאלה היא מה אתה עושה עם החיים שלך, איזו משמעות אתה יוצק לתוכם" (עמ' 13).
נראה לי שבדברים הללו טמונה התשובה לכוחה של מרים. היא השׂכילה להציג לעצמה שאלה מקדמת – איזו משמעות לצקת לחייה. היטיב להגדיר זאת בנה אליסף בפרק המביא את קולו ואת זווית ראייתו בנוגע לאימו: "המציאות היא שכפתה עצמה עליה, אבל אִמא – בדרכה המיוחדת, יודעת לקבל גם את הדברים הטרגיים ביותר ולהעניק להם משמעות" (עמ' 278).
הספר צולל עד ילדותה של איטו, אימה של מרים, בכפר סוס שבהרי האטלס. היא התגוררה בצריף בבית העלמין לאחר שהתייתמה מאימה בגיל שלוש ומצאה את עצמה מטפלת באביה העיוור ובשתי אחיותיה הקטנות. הוא ממשיך בילדותה של מרים בקזבלנקה, בעלייה לארץ ישראל בהיותה כבת עשר, הילדות במעברת חצרים, המעבר לבאר שבע, נישואיה לאליעזר, החיים לצידו בשארם אל-שייח', הפינוי הכואב מגן העדן שבסיני, המעבר לגבעת זאב – שם שימשה מורה ולאחר מכן מנהלת בבית ספר ממלכתי, והמעבר לחינוך הלא פורמלי במִנהל חברה ונוער במחוז ירושלים של משרד החינוך. במסגרת זו נפגשת מרים עם בני נוער, מספרת להם את סיפורה האישי ומשוחחת איתם על התמודדות בעת משברים ועל ערכים כמו אהבת הארץ, אהבת אדם, מחויבות ונתינה. מרים חדורה בתחושת שליחות ומבקשת להיות "מצבה חיה" ליקיריה, ובייחוד לבנה אוריאל, שלא הספיק להקים משפחה ולהוליד ילדים שימשיכו אותו. במרחבי סיני נולדו אוריאל ואלירז, שני ילדיה שנפלו חלל. בגבעת זאב נולדו עוד ארבעה ילדים: הדס, אביחי, אליסף ובתאל. מטבע הדברים מסופר בספר בעיקר על הנופלים – אוריאל ואלירז – אך קולם של הדס, אביחי, אליסף ובתאל נוכח בו. לכל אחד מהם הוקדש פרק, ובפרקים הללו הם מספרים בקולם ומנקודת מבטם על אחיהם שנפלו, על הוריהם ועל עצמם. פרק אחר מוקדש לקולה העוצמתי של שלומית, אשת אלירז, שהכירה אותו בעקבות פרויקט שיזמה להנצחת אחיו אוריאל.
ילדים ערכיים גידלו אליעזר ומרים. אוריאל, כך התברר למרים לאחר נפילתו, היה מפקד קשוב ורגיש למצוקותיהם של חייליו, בין שסבלו מכאב שיניים ובין שממצב כלכלי קשה, ועשה כמיטב יכולתו לסייע להם (עמ' 123). סיפורים דומים שמעה מרים על בנה אלירז מפי פקודיו (עמ' 205).
אביא סיפור קטן ששבה את ליבי על מנהיגות ויושרה: אחד מחייליו של אלירז שביקר בשבעה סיפר על עצמו שהוא היה חייל בעייתי ושעשה כל שביכולתו כדי שיעיפו אותו מהצבא. באחד הימים הודיע אלירז לחיילים, "השבת אחד מאיתנו יישאר מקורקע. מישהו מאיתנו טעה טעות חמורה". החייל היה בטוח שהכוונה אליו, משום שנרדם בשמירה, אך אלירז הפתיע כאשר אמר: "אני מרתק את אלירז פרץ. השארתי את הנשק שתי דקות בנגמ"ש". הסצנה הזו של דוגמה אישית עוררה בחייל רושם עצום, ובאותו רגע החליט: "אני, בשביל אלירז פרץ, אשרת בצבא שלוש שנים, שלוש שנים איכותיות" (עמ' 204).
מרים נולדה לאיטו וליעקב וגדלה בסמטה צרה בגטו היהודי בקזבלנקה. שם המשפחה – אוחיון – לא התנוסס על הדלת, מפני שהוריה לא ידעו קרוא וכתוב. בהערכה רבה מספרת מרים על אימה איטו, שהעזה להימלט ביום שאמור היה להיות יום כלולותיה לגבר שמשפחתה בחרה עבורה. אך היא לא רצתה בו ובמשפחתו, ובלא כל סיוע הגיעה לבסוף לקזבלנקה, שם הכירה את יעקב ונישאה לו. האומץ והכוח של איטו עוררו השראה בבתה מרים.
איטו הייתה משרתת בבית אחד הרבנים הגדולים. מרים מספרת שכשהייתה ילדה לא התרעמה על הפליה ועל מעמדות. להפך, היא ראתה עצמה בת מזל: "מאז ומתמיד האמנתי שזה עניין של השקפה, של זווית הראייה. אתה הוא זה שמחליט אם להתמקד בחצי הכוס הריקה או המלאה. אמנם אמא עובדת כמשרתת, אבל היא משרתת בבית הרב, וזו זכות גדולה. ובזכות עבודתה אנחנו הופכים לבני בית אצל הרב, שמחבק אותנו כאילו היינו ילדיו" (עמ' 19).
מאז שקראתי את הספר אני משתמשת באחת הסצנות המתוארות בו כאשר אני מלמדת את סיפור אלישע והשונמית (מל"ב ד 8–37), משום שלדעתי יש בה כדי להבהיר את תגובת האישה השונמית ואת השתלשלות האירועים בסיפור. כאשר מת בנה של השונמית, שנולד בברכת אלישע הנביא, הסתירה השונמית את עובדת מותו מכולם – מאישהּ, מגיחזי, ואפילו לאלישע לא גילתה שהילד מת – אלא רק הבהירה שהצרה שהביאה אותה אליו קשורה בבנה. לדעתי, זו הסיבה לכישלון ההחייאה הראשון של אלישע באמצעות גיחזי. אלישע לא הבין שנדרש ממנו נס החייאה ממוות. הוא חשב שכל שהוא מתבקש לעשות הוא נס ריפוי, ולשם כך די בשיגור גיחזי עם משענתו של אלישע.
מדוע עשתה זאת? לדעתי, עולה מכאן חשיבה מיסטית, שאם נדבר על המוות ונכיר בו, הוא יהפוך לעובדה בלתי הפיכה. כל עוד הוא נותר באזור הדמדומים ולא הודינו בו, הוא עדיין לא קנה לו אחיזה של ממש.
אישוש לדעתי אפשר להביא מתגובת מרים, עת הגיעו "שלושת המלאכים" לבשר לה על מות בנה (כפי שהיא מציינת, בניגוד להתייצבות שלושת המלאכים בפני אברהם כדי לבשר את בשורת לידת בנו יצחק): "עוד לפני שראיתי אותם הבנתי. סגרתי את הדלת, נעלתי את הבריח, הגפתי את כל התריסים, טרקתי את הדלת האחורית ואמרתי: 'לבית הזה אף אחד לא נכנס!' [...] כשנכנסו, הם מצאו את הבית נקי לחג הפסח ואת השולחן ערוך לכניסת השבת. אחד מהם ניסה לדבר אלַי ואני לא נתתי לו. 'חכה דקה,' ביקשתי, 'עוד רגע, עוד מעט.' והוא נבוך, מתפתל. 'מרים,' אמר לי, 'אני חייב.' ואני התחננתי על נפשי: 'עוד קצת. כל זמן שלא השלמת את המשפט, הבן שלי עדיין בין החיים,' עד שהוא גבר עלַי ואמר את מה שהיה עליו להגיד" (עמ' 9).
תגובתה מזכירה גם את בחירתה של אורה, גיבורת הספר אישה בורחת מבשורה של דויד גרוסמן (שאגב, מוזכר בספר שירת מרים). היא הגדירה את עצמה "סרבנית הבשורה הראשונה" ויצאה לסיור ברחבי ישראל בעת מבצע צבאי שאיים על חיי בנה עופר, כך שלא תוכל להגיע אליה בשורה רעה בנוגע אליו.
בפרק "לרקוד עם אלוקים: אמונה בצל המוות" מתארת מרים את מקום האמונה בחייה: "מערכת היחסים שלי עם הקדוש ברוך הוא דומה לזו של בני זוג שרוקדים טנגו או סלואו, רגע אחד מתקרבים ובמשנהו מתרחקים. רגע אחד הנשמה שלי חשה קרבה עזה ומשתוקקת להישען עליו, וברגע אחר הוא מתרחק ומותיר אותי לנפשי" (עמ' 318). איזה תיאור כן ונפלא למערכת היחסים האינטימית שבין אדם לאלוהיו, שאינה סטטית, אלא דינמית, משתנה, ולדעתי זקוקה לתחזוקה מתמדת.
אני מבקשת לסיים באיחולים למרים, שתזכה לרקוד עם אלוהים ועם אנשים ריקודים רבים של שמחה, וששירת חייה תמשיך להישמע בעוז, לחדור לנפשות ולעודד נדכאים, ושיהיה בכך גם נוחם לנפשה שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה