על הרומנים של רעיה טילינגר: עתידה וליאורה

פרופ׳ אבינועם מן, האוניברסיטה העברית

רעיה טילינגר, עתידה, הוצאת מטר, תל אביב תשע״ז 2017, 196 עמודים
רעיה טילינגר, ליאורה, הוצאת מטר, תל אביב תשע״ט 2019, 204 עמודים

נאמר שהייתה רעידת אדמה. הרהיטים הזדעזעו קצת, לא נורא, אף ארון לא נפל על אף אחד, רק איזו קופסה חלודה שהייתה שכוחה מזה עידן ועידנים בראש אחד מהם נחבטה ברצפה בהפריחה ענני אבק סביבה. פתחו את הקופסה, החלודה נמרחה על הידיים, היה בה אקדח עתיק, ניירות ישנים כלשהם, מתפוררים למגע, אבל הסקרנות הייתה חזקה, קראו איכשהו. אז התחוללה רעידת האדמה האמיתית.


זה מה שקורה בעיתות משבר. דברים נחשפים, זכרונות מובלעים ועמומים לפתע מקבלים משמעות אחרת, מסתדרים בתבנית הגיונית -- או לא? אולי התעלומה רק מתגברת, ופתאום נעשה לנו חשוב לפענחה. אולי.
    המשבר שאני מדבר עליו הוא מלחמת לבנון השנייה, כפי שחווה אותה עתידה, גיבורת הספר הקרוי על שמה. ולא רק היא. אשה אחת, שלא רק שאיננו יודעים את שמה, לעולם איננו פוגשים בה, לא יכלה להגיע לעבודה מסיבה כלשהי, מן הסתם סיבה הקשורה למצב, למלחמה. וזוהי נפילת הקופסה. זקן בודד וערירי תלוי בה, היא מטפלת בו, והוא מתחיל לצלצל לכל מי שרשום אצלו, ואין עוזר. ובין המספרים הרשומים בפנקסיו גם הארגון שבו עתידה מתנדבת, 'למענכם', הרי בשמו רמוז מענה, ולמרות שאין זה כלל בין תפקידיה, היא מבטיחה לסייע לזקן חסר האונים, רק ימסור לה את שמו וכתובתו. השם נמסר, ועולמה של עתידה מתהפך עליה. מחר בבוקר תופיע אצל הזקן, כמלאך השומר עליו. ואולי זה מלאך אפל?

אני ניגש לכתיבה על 'עתידה' ו'ליאורה', שני ספריה (לפי שעה) של רעיה טילינגר, בהיסוס מה. לא בגלל הספרים עצמם, שאין לי שום היסוס לגביהם, אלא כי המחברת היא בת-דודי, וממילא אני עלול להיחשד במשוא פנים. למזלי, סופק לי אליבי על ידי וועדת פרס ברנר, שהעניקה ל'עתידה' את הפרס לספר ביכורים בשנת 2017, יחד עם 'ארבעה אבות' של אמיר זיו (שנכלל אף ברשימה הקצרה של פרס ספיר לאותה שנה). מסתבר שהחלטה זו של וועדת הפרס גרמה מבוכת מה למארגנים, שלא ציפו שפרס על ספר ביכורים יינתן לגמלאית, סבתא שעברה את השבעים. בשנה שלאחר מכן שינו את השם ל'פרס לספר ביכורים של סופרים צעירים', והגבילו את המועמדיות לספר למחברים עד גיל ארבעים (לא רק רעיה, גם אמיר זיו לא היה עומד במבחן זה). וכך, בעוד שב-2017 הוגשו מעל חמישים ספרים מועמדים לפרס, שמביניהם, כאמור, זכו שניים, ואף ניתנו כמה ציונים לשבח, בשנת 2018 הוגשו רק כעשרה ספרים, ואף אחד מהם לא נמצא ראוי לפרס, רק לאחד מהם ניתן ציון לשבח. אבל נחזור לספר.

'עתידה' כתוב היטב, מאוד קריא, כבר מהעמודים הראשונים אנו חולקים עם הגיבורה את המתח, אולי סוף סוף, לאחר עשרות שנים, יתפענחו סודות ילדותה, אותה ילדות בשנים האחרונות לפני קום המדינה, בת לאיש אצ"ל שאינה יודעת מאומה על המאבק המר בין המחתרות. ישנו גם המתח, אפילו הפחד, של החיים בעיר חיפה הנתונה במלחמה וסופגת מטר טילים מפעם לפעם, אך ככל שהסיפור נמשך גם אנו, שוב כמו הגיבורה, כמעט שוכחים את ההווה בתורנו אחר העבר, זה אשר, בסופו של יום, מסביר את ההווה. ההפתעות נמשכות אפילו לאחר שאנחנו חושבים שכבר התגלו כל הסודות. ואל תחשבו שזהו סתם עוד ספר מתח, עניינו הוא להבין כיצד התעצבו חייהם ואופיים של הגיבורים בשל אותם אירועי עבר, ובאמת על כך היינו רוצים לשמוע יותר, ישנו הטעם של עוד. 'עתידה' הוא שם אירוני למי שכל חייה הייתה רדופה על ידי ארוע טראומטי מהעבר. נכון שהספר מתאר כיצד מתח זה נפתר לבסוף, ונראה בעליל שמכאן ואילך המצב ישתפר בהרבה, עדיין אנו תוהים אם אין זה מאוחר מדי, האם באמת אפשר לכפר על כל ההחמצות, שכנראה ליוו את רוב שנות חייה של 'עתידה'. חקירה זו כיצד ארוע יחיד, או שרשרת ארועים קשורים זה בזה, משפיעה באופן מכריע על העתיד, מופיעה בספרים רבים. ובמקרה שלנו, לא רק חייה של עתידה מושפעים, גם, בפרט, של אותו זקן בודד וערירי. אמנם נמצא מישהו, כנראה אחד בעיר, הזוכר לו את ימי גדולתו, אך היום עיקר דאגתו היא להיקבר במקום הראוי לו, לפי דעתו, וגם לזאת יימצא פתרון רק עם פתרון התעלומה כולה, הדברים שזורים ואין להפרידם. 

על הספר השני של רעיה, 'ליאורה' (שני הספרים הופיעו בהוצאת מטר) כתבתי בשעתו: מזמן לא קרה לי דבר כזה, קראתי ספר ולא הלכתי לישון עד שסיימתיו. היה עלי לדעת מה אירע לליאורה, בני משפחתה, חבריה מילדות, כיצד פתרו את התסבוכת, ואולי לא.

'עתידה' ו'ליאורה' דומים בכך, שאירוע מעברה של הגיבורה, אירוע שהיה קיים כל הזמן בצללי הרקע של חייה, לפתע פרץ לחזיתם והוא מערער את האיזון העדין, שיווי המשקל הרופף, שהנחה חיים אלה עד עתה. 

אך אם ב'עתידה' מדובר באירוע טראומטי מאוד בילדותה של הגיבורה, שיום אחד קרה לה, ונגרם על ידי כוחות מן החוץ, הרי ליאורה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, מספרת לנו, כעת כשהיא כבר גמלאית, על מה שחוותה ומה שהיא עצמה בחרה כאשה צעירה, בשנות העשרים המוקדמות שלה, וכיצד בחירות אלו קבעו את המשך חייה. לא שאין כאן ילדות, ואין כוחות מן החוץ, כן אלה נוכחים מאוד. אולי יותר מדי? 

כמו בעלילות רבות אחרות, המשבר הפתאומי נגרם על ידי אירוע לא צפוי, פגישה מפתיעה המקימה את העבר לתחייה. ויש לומר, שכמה פגישות כאלה מופיעות לאורך העלילה, ותוך כדי קריאה אף עלה בדעתי ההרהור, שמא מספרן מוגזם. אך לא, אין אלו תחבולות שנועדו ליצור תפניות בעלילה, אלה הם אירועים העשויים לקרות (כמתימטיקאי אני יכול להעיד שאירועים בעלי הסתברות אפסית מתרחשים כל הזמן), והיתכנות זו נמצאת כל הזמן ברקע חיי כולנו ואף משפיעה עליהם ומעצבת אותם. והשאלה הגדולה היא, עכשיו כשהרקע הנסתר והמוסתר, האירועים שתמיד השארנום באזור הצללים והדמדומים, פרצו לעין השמש, מה אנחנו עושים עכשיו??

אף שהסיפור מתרכז בחיים האישיים של גיבוריו, הרי ההווי החברתי, המציאות הישראלית, מצויים אף הם כל הזמן ברקע. והם משפיעים על בחירותיה של ליאורה, בחירות שבשעתן נראות כהגיוניות ביותר, כמעט היחידות האפשריות, ההמשך הטבעי לכל חייה מילדות ועד הנה, ורק שנים לאחר מכן מתברר שלא היו פשוטות כלל וכלל. בחירה שברור מיד שאינה פשוטה היא דווקא אחת שאמנם מתוארת בספר, אך מניעיה רק נרמזים, ומושארים לנו לנחשם ולדמותם, וזו בחירתה של יעל, הבת הבכורה של עתידה, שמתברר לה פתאום שאף בעברה קיים סוד שלא הייתה מודעת לו כלל. היינו רוצים לדעת עוד על יעל, כיצד החליטה היא מה שהחליטה, וכיצד בחירתה זו תשפיע על המשך חייה. כמעט שמתבקשת פה סאגה משפחתית. איני בקי מספיק בספרות העברית, האם יש לנו סאגות כאלה? אחת מהשנים האחרונות היא 'קו המלח' של יובל שמעוני, השונה מאוד מהסאגות של דורות קודמים.