 |
| הוצאת אדרא |
דורית קידר, מי כתבה קערת השבעה, הוצאת אדרא, תל אביב 2019, 202 עמודים
דורית קידר, חוקרת של כישוף יהודי קדום, כתבה ספר חדש ומקיף על הנשים ככותבות ומכשפות בעת העתיקה. קידר פירסמה כבר ספר מחקרי על השדה לילית: לילית השדה היהודית - 1000 שנים של הפרעת אישיות גבולית (2010) שהתבסס על עבודת מחקר קודמת שלה וחיברה רומן ספרותי על אחת מכותבות קערות ההשבעה: כומיש בת מחלפתא - ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית (2013). הקערות הן בעצם קמעות ענק עם לחשי כישוף שהיו נפוצים באזור מסופוטמיה ופרס בין המאה השלישית למאה השביעית לספירה, ואז הן נעלמות לפתע מסיבות לא ברורות (האם זה קשור לכיבוש המוסלמי שהתרחש באותה התקופה?).
קידר תוהה: האם ייתכן שכותבי קערות השבעה האלו היו (גם) ואולי אף בעיקר נשים ולא גברים דווקא כפי שהיה נהוג לחשוב במחקר? התזה של קידר, שהיא כאמור בניגוד לעמדת החוקרים האחרים בתחום, היא שחלק מקערות כישוף, ואולי רובן, נכתבו בידי נשים יהודיות יודעות קרוא וכתוב, דהיינו בידי נשים משכילות בכל קנה מידה של התקופה.המתנגדים לכך יצאו מההנחה המקובלת שהנשים בתקופה הזאת, המכונה התקופה הסאסאנית בפרס ובבבל, על שם השושלת השליטה באיזורים אלו בזמנים אלה כמו גם בתקופות קדומות יותר, לא היו מסוגלות לקרוא ולכתוב ולא היו מסוגלות לכתוב קערות כישוף מאין אלה.
אמנם יש הסכמה כללית שנשים אכן עסקו בכישוף בתקופות אלו (כמו בכל תקופה אחרת ובכל מקום אחר בעולם מימי התקופה הפרהיסטורית ועד היום) ועל כך יש לנו מידע נרחב ביותר. אבל לא בכשפים שדרשו כתיבה. ובהחלט לא בכתיבת קערות השבעה.
קידר מפריכה את התזה הזאת והיא עושה זאת בצורה הנרחבת ביותר האפשרית. היא אינה מתמקדת רק בעולם הצר יחסית שיצר את קערות ההשבעה במאות השלישית עד השביעית לספירה אלא הולכת אחורה יותר. הרבה יותר.
היא מראה בכמה פרקים מפורטים שבניגוד למה שהיה מקובל לחשוב עד לאחרונה, המחקרים ארכיאולוגיים מראים בצורה ברורה ביותר שנשים גם בתקופות קדומות ביותר במסופוטמיה ידעו לקרוא וידעו לכתוב והיו מסוגלות לחבר יצירות ספרות מורכבות ועשו זאת.
והיא מספקת לכך דוגמאות ששפע נשים כתבו במסופוטמיה הקדומה. אלו כללו קהילה גדולה של נשים מקוננות לאורך הדורות שחיברו קינות אותן הן הלחינו, שרו וליוו את עצמן בכלי מיתר.
בנוסף היו גם נשות הנידוטו, כוהנות אצולה שהקדישו את עצמן לאלים, שיש תיעוד למכתבים שהן כתבו למשפחותיהן. כרגע ידוע על שמונה מהן שהוגדרו כסופרות אבל מה שהן כתבו עדיין נחקר. לאלו ניתן להוסיף את כוהנות האוראקל החוזות שנהגו לשלוח למלכים של מסופוטמיה מכתבים בהם ניבואי עתידות. מכתבים שאולי כתבו בעצמן. והיו גם סופרות ממש שעסקו בחיבור יצירות ספרותיות שכתבו בשמן ואינו אנונימיות כלל.
הראשונה שבהן, והיא הסופר הראשון מכל מין שאנו יודעים את שמו, היא אהדואנא - בתו של המלך סרגון הגדול מלך אכד מהאלף השלישי לפנה“ס, הכובש הגדול הראשון הידוע בהיסטוריה (אם כי לפניו מן הסתם היו כובשים רבים מהתקופה הפרהיסטורית אבל עליהם לא נכתב דבר). ידוע שהיא כתבה פואמה לאל הירח לאלה אישתר ולעיר מולדתה.
עוד משוררת בתו של מלך הייתה נין-שאטאפאדה ביתו של סין-קסיד מלך אורוק מהמאה ה-18 לפנה“ס.
הייתה טפוטי מהאלף השני לפה"ס כימאית שהתמחתה ביצור בושם וכתבה מאמר על התהליך של זיקוק פרחים וחומרים אורגניים אחרים, ויצירת תמציות של ניחוחות.
הייתה אניגלדי-גנא מהמאה השישית לפנה“ס, ביתו של המלך נבונאיד, המלך הבבלי האחרון מן העיר אור שבבבל, שהקימה מוזיאון להיסטוריה וארכיאולוגיה. היא מיינה ואצרה את החפצים ובנוסף ניהלה את בית הספר לכתיבה לכוהנות כך שניתן להניח די בוודאות שגם כתבה.
כנראה שאין זה מקרי בכלל ועיקר שרוב הנשים ששמן נשמר היו בנות של מלכים, ולכן כנראה שמן נשמר. יש להניח שהיו נשים חשובות פחות שכתבו גם הן אבל בגלל שלא היו בנות מלכים שמן לא השתמר.
זה היה בתקופה המסופוטמית הקדומה. קידר מראה שהיו נשים כותבות גם בתקופה ההלניסטית ונוקבת בשמות רבים, ואף נשים שעסקו במחקר כמו האלכימאית היהודית מרים והפילוסופית היפטיה שפעלה מאלכסנדריה, והיו נוספות. בספרה יש נספחים אינפורמטיביים על נשים כותבות בתקופה ההלניסטית היוונית והרומאית.
וכך היה גם במסופוטמיה של התקופה הסאסאנית שהיא גם תקופת כותבי התלמוד, שגם שם ידוע לנו על נשים כותבות ומשכילות לא מועטות בכלל.
לדעתה, אם כך, אפשר להניח די בוודאות שהכותבים, לפחות של כמה מקערות הכישוף שאותן חקרה, היו כותבות, ומסתמכת על כך באלמנטים שונים בכתיבה של הקערות.
דורית קידר מגיעה בספרה המפורט למסקנה שחלק מקערות ההשבעה שאותן חקרה, כעשרים קערות בסך הכל, נכתבו בידי כמה נשים משכילות, חמש ליתר דיוק: כומיש ברת חלפתא (שממנה או יותר נכון מכתיבתה קידר התרשמה כל כך שהיא כתבה על חייה רומן בדיוני שלם), גיוניי בת לאלי, ושמות אחרים. לכולן מאפיינים מיוחדים בכתיבה. בקערות האלו הנשים הסופרות ביצעו דברים לא מקובלים באותה התקופה לפחות עבור סופרים גברים. הן משנות את הסטטוס המגדרי שלפיו הגבר קודם לאישה. הן משתמשות בשם האלוהים בניגוד להלכה שהייתה קיימת כבר באותה התקופה. הן מבצעות אלמנטים שונים האסורים על פי ההלכה כמו הפיכת טקסט של גט הלכתי לטקסט מאגי.
לדעתה אותן נשים כתבו טקסטים מגיים חתרניים לעולם של השליטה הגברית בצורה שסופר גבר באותה התקופה לא היה מעז לעשות כמותה.
יש חיסרון בספר המקיף של קידר - היא אינה עוסקת בנשים הכותבות המוכרות לנו בתרבות העברית הקדומה מהמקרא, והרי יש לפחות שלוש כאלו: מרים, דבורה וחנה.
אפשר היה להזכיר משוררות יווניות קדומות כמו ספאפו, שחיה באי לסבוס במאה השביעית לפנה“ס, והפכה לאחד המשוררים היווניים הידועים ביותר מכל מגדר. היא גם אינה מזכירה מלכות חיתיות, שהשתמרו מכתבים שהוכתבו על ידיהן ואולי נכתבו על ידיהן.
כל הדברים הללו מוכיחים מעל לכל ספק שאמנות הכתיבה הייתה ידועה במקומות שונים ומגוונים, גם על ידי נשים, ושאין שום סיבה לחשוב שנשים שעסקו בכישוף לא ידעו לכתוב.
לא השתכנעתי שנשים כמכשפות כותבות היו בהכרח חתרניות יותר מגברים שכתבו דברי כישוף, אבל בהחלט השתכנעתי שבתרבות הפטריארכלית של התקופה שום סופר ושום כותב גבר לא היה נותן לעצמו שם נשי. ואם לכותב של קערת השבעה יש שם של אישה אז זה אומר שהיא הייתה אישה.
כמו שיש להניח ששירת דבורה שנכתבה בגוף ראשון נשי לעולם לא הייתה נכתבת בצורה כזאת בידי גבר. שום סופר בחברה הפטריארכלית של ימי קדם לא היה מוכן להציג את עצמו כאישה. אי לכך אין סיבה להטיל ספק בתזה של דורית קידר שנשים כשפניות של התקופה בהחלט ידעו לקרוא ולכתוב ועשו זאת בהצלחה, לא פחותה מסופרים גברים.
מאמר מעניין
השבמחקלפחות בכל הנוגע לקערות ההשבעה (שבהן עסקתי) שמות הנשים המוזכרות הן כלקוחות של קערות ההשבעה ולא כותבי ההשבעה המאגיקונים.
השבמחקכך למשל ההשענות על קערה AIT17 בה מוזכרת הלקוחה(!) כומיש בת מחלפתא בגוף ראשון כדי להוכיח כי היא המכשפה שכתבה את הקערה מופרך בשל הסיבות הר"מ:
1. בכל מאות הקערות שפורסמו עד כה לא הופיע זיהוי של המכשף כותב הקערה (בין אם יהיה זה גבר או אישה); זיהויו גם לא נדרש במסגרת הפרקטיקה, בדומה לכותבי קמעות.
2. ידוע כי הלקוחות של הקערות שלשמם הן נכתבו מופיעים במקרים רבים כבעל ואשה (לעתים עם ילדיהם ובעלי החיים ברשותם), לעתים מופיע שמו של גבר בלבד, ובמקרים לא מעטים מופיע רק שמה של אשה; דוגמה בולטת היא המטרונה מיהרנהיד בת אחת דמתקריא כוטוס, שבאוסף סכיון אותרו, כמדומני, כ-40 קערות על שמה.
כך יש להבין את שם הלקוחה כומיש בת מחלפתא.
3. כיוון שחלק מהטקסטים בחלק מן ההשבעות ערוכים על פי נוסחאות קבועות (בדומה "למי שבירך") הרי ששמה של כומיש בת מחלפתא שובץ בנוסחה של גירוש לילית תוך התאמתה למין נקבה, בדומה לגירושה של לילית מגבר;
אין צורך להזכיר את ענין הזיווג של שדים ושדות עם בני אדם.
על כן יש להבין את השימוש בגוף ראשון של אותה כומיש בת מחלפתא בדומה ללקוח זכר ממנו מגרשים את לילית.
מעט מאד שמות של סופרים הכותבים בגוף ראשון ומזדהים בשמם המטרונימי המלא מופיעים בקערות ההשבעה, כידוע לך. באותם מקרים הקערה כתובה בסגנון מיוחד אותו אני מכנה בשם 'גוף ראשון שמי'
השבמחק(Nominal First Person style).
לסגנון 'גוף ראשון שמי' קיימים 6 קריטריונים המשקפים כתיבה של סופרת מומחית, לבטח לא של רוכש הקערה ולבטח לא גבר מהמיליה הרבני.
אלו הם הקריטריונים:
1. הסופרת מצהירה בגוף ראשון שהיא עצמה כתבה את הנוסחה המאגית.
2. הסופרת מזדהה בשמה המטרונימי המלא – שם נשי מובהק.
3. הסופרת כותבת את הקערה לעצמה ולעיתים לבני משפחתה.
4. הסופרת מתארת את הפעילות המאגית אותה היא מבצעת מיד לאחר הזכרת שמה.
5. המנוע המאגי של ההשבעה הוא כוחה של הסופרת עצמה. למותר לציין שהיא נעזרת בשלל כוחות שמימיים אולם פעולת הגירוש וההרחקה של הרוחות, נובעת מעוצמתה כאישה כשפנית.
6. הסופרת מוסיפה אלמנטים שהיום אנו מכנים אותם אלמנטים חתרניים. כומיש לדוגמא, מחליפה בנוסחת הגט שלה, פעמיים, את מקום האב והאם ומזכירה קודם כל את האם ורק לאחר מכן את האב. כידוע לך התפיסה המקובלת היא ש"האב קודם לאם בכל מקום" (משנה כריתות ו:ט). כדאי לך לקרוא את הספר. יש שם שפע חידושים. נראה לי שאתה תהנה וגם תבין טוב יותר למה אני קובעת שסופרות כתבו את קערות ההשבעה.
Edit or delete this