על "אדל" מאת יוכי ברנדס

איזי וולף , מורה ומחנך

כנרת זמורה דביר

יוכי ברנדס, אדל, כנרת זמורה דביר, תשע”ח 2018, 528 עמודים

איני מבקר ספרות ואיני מתיימר להיות כזה, וודאי לא מבקר ספרות יפה. מטרתי הצנועה היא לחלוק אתכם חוויית קריאה מרתקת אותה חוויתי בקריאת ספרה של יוכי ברנדס, "אדל".

גילוי נאות, אני משוחד מראש. גדלתי בגלות ארגנטינה הרחוקה בשנות השישים. היא מנתה אז כחצי מיליון איש, רובם ככולם יוצאי מדינות מזרח אירופה. הגירסא דינקותא היהודית שלי הייתה ונשארה ספרות היידיש, ה"מאמע לשון”. היא תיארה בערגה ובגעגועים אינסופיים את ההוויה היהודית הצבעונית והרב גונית המיוחדת של “השטעטל", העיירה היהודית, דרך סופרים כבירים כמו מנדלי מוכר ספרים,יצחק לייבוש פרץ ושלום עליכם. המיקרו קוסמוס העשיר הזה היה רחב דיו כדי לכלול גם אידיאולוגיה בונדיסטית משמאל עם מסרים סוציאליסטים של שיוויון עבור הפרולטריון היהודי המדוכא, וגם פולקלור יהודי עממי. הרבה ממנו לקוח מעולם החסידות ובמרכזו שדים, רוחות ובעלי שם המצויידים בכוחות מאגיים מיסטיים שידעו לרפא כל תחלואה בסילוק מזיקין.

 המורות שלנו, הנקראות "לערערקעס", קראו לכל זה ביידיש "דער אלטער היים”, הווי אומר "הבית הישן”, זה שסבינו וסבתותינו השאירו מאחור ביבשת הישנה, בהגיעם לחופי העולם החדש באמריקה הלטינית.

המניע שלי להשקיע זמן ואנרגיה בקריאת ספר עב כרס כמו “אדל", היה הפוטנציאל הטמון בו לברוח לכמה שעות ביום במשך כמה שבועות אל "הבית הישן" הזה ממנו בנויים נופי ילדותי בגולה. 

בהיותי בן י"ב שנים בהשראת ההצגה המצליחה בארץ של סוף שנות השישים "איש חסיד היה" מאת דן אלמגור, העלינו בבית הספר היהודי מחזה בשם "אמאל איז געווען א חסיד" (= "פעם היה חסיד").

אז לראשונה נתקלתי בדמותו הענקית של הבעש"ט, רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות.

שנים רבות אחר כך זכיתי ללמוד ולעיתים גם ללמד עליו כדמות היסטורית חשובה שחוללה מהפיכה תרבותית, רוחנית, כלכלית וחברתית גדולה בתולדות ישראל.

יוכי ברנדס מרשה לעצמה, בחירות המותרת רק לסופרים, לחדור לעורה של אדל, בתו של הבעל שם טוב, כדי להביא קול נשי דומיננטי שיספר על חיי אביה ועל חיי משפחתה, באמנות פואטית יפה, המנסה מצד אחד להישאר נאמנה לרקע ההיסטורי בו הכל מתרחש, ומצד אחר לתת תובנות ביקורתיות לגבי ההווה. 

ברנדס יודעת לקחת את הקוראים שלה למסע גיאוגראפי (המתחיל ומסתיים בוילנה ועובר דרך אוקופ, טלוסט, קשילוביץ, קיטוב, ברודי, מז’יבוז', מזריז' ועוד) הכולל בין היתר פרק אדיר ובלתי נשכח באיזור הקרפטים, ומסע עלייה משיחי כושל אל ארץ ישראל, שהוא גם מסע רוחני תלת כיווני: בין שורש נשמתו של האדם, השמיים ו"עמך ישראל" בשווקים. הוא כולל עליות נשגבות למרום דרך ההיכלות, הצצות מעבר לפרגוד, ונפילות קשות אל תוך זוהמת הקליפות במאבקים הקשים בסטרא אחרא.

הדבר היפה ביותר בספר הוא תיאור הדמויות. ברנדס משוחררת לגמרי מכל דיוק היסטורי ומכל דוגמה דתית מחייבת. הרי מדובר ברומן ספרותי פרי עטה של סופרת חילונית אוהבת יהדות ריבונית וביקורתית, ולא במסה מחקרית או בהגות דתית. יוכי ברנדס מיטיבה לתאר את דמויותיה ובכלל זה גם את דמותו של הבעש"ט עצמו, כדמויות אנושיות ממוצעות, על פגמיהן ומעלותיהן, במלוא עצמתן וחולשתן בו זמנית. אשת הבעש"ט ובתו מתוארות ברומן כדמויות נשיות חזקות, דעתניות, ומרדניות. כמעט פמיניסטיות.

הבעל שם טוב מתואר בספר כאדם מיוסר הסוחב טראומות ילדות קשות של יתמות. אדם שמנסה להתעלות עליהן כל חייו בחיפוש אחר הגאולה האישית, היהודית והאוניברסלית, בדרכים שונות הנעות מן הסגפנות וההתבודדות עד השמחה כמצווה עיקרית. רחוק מאוד מאותה דמות אגדית נערצת של קדוש ומאותו מהפכן חברתי. הבעש"ט של ברנדס הוא אדם פשוט, כמוני כמוך שמכבד ומעצים נשים ויודע להתרועע עם גוים פשוטי עם ולחלוק איתם בהנאות גשמיות קטנות כשתייה ועישון.

כפי שכתבתי בהתחלה אני משוחד מראש, ואף על פי כן אני ממליץ לכל קוראי לקבל את המלצתי החמה לקרוא את “אדל" של יוכי ברנדס. לי אישית היתה קריאתו מרתקת כי איפשרה לי לחזור אל העולמות הנפלאים של "הבית הישן" ההוא שסבי וסבתי עזבו פעם. עולם ישן נושן שמעולם לא הייתי בו פיזית, ואולי מעולם לא היה במובן ההיסטורי, אבל מי יידע באמת להבחין בין האמת ההיסטורית והאמת הפואטית? איש איש והבעש"ט שלו. 

יוכי ברנדס מציגה לנו בכישרון רב אופציה נוספת מורכבת, מעניינת ויפה לחדור לדמותו של הבע״ט.

בסך הכל אנחנו תמצית נופי ילדותינו, כדברי המשורר, גם תבנית נופיה הפיזיים וגם תבנית נופיה הסיפוריים, כמו בסיפור החסידי המפורסם הזה:

"...כשעמד עניין גבוה של פיקוח נפש לפני הבעל שם טוב, היה נוהג ללכת למקום מסוים ביער, להדליק את האש ולכוון מחשבותיו בתפילה, כך שאותו עניין שביקש קם והיה.
דור לאחר מכן, כשנתבקש המגיד ממיזריץ' לאותו עניין, הלך ליער ואמר: איננו יודעים את המקום ביער,

אך יודעים אנו להדליק את האש ויודעים אנו את התפילה וצריך להיות די בכך. ואכן היה די בכך.
דור לאחר מכן, כשנתבקש רבי משה לייב מססוב, לאותו עניין של פיקוח נפש
הלך ליער ואמר: איננו יודעים את המקום ביער, איננו יודעים להדליק את האש, אך יודעים אנו את התפילה וצריך להיות די בכך. וכן היה.
כשנתבקש רבי ישראל מרוזין, לאותו עניין של פיקוח נפש, ישב על כסא הזהב שבארמונו ואמר: איננו יודעים את המקום ביער, איננו יודעים להדליק את האש ואיננו יודעים את התפילה, אבל יודעים אנו את סיפור המעשה. 

ומספרים שלא נפלה השפעתו של האחרון ממעשיהם של שלושת הגדולים.” 

(ג' שלום, החסידות שלב אחרון, סיפור טוב - זה כל הסיפור)

אני רק אוסיף כדברי המדרש הידוע, שהודות לסיפור שברנדס מספרת לנו, אולי בדרך אחרת נוכל כדברי ר' עקיבא, להיכנס אל פרדס החסידות היפה ולצאת ממנו בשלום.