* כל התאריכים ליד שמות הספרים מציינים את שנת הופעתם בישראל בתרגום לעברית.
שלום לכולם,
כאשר לאה הציעה לי לכתוב המלצה על איזשהו ספר לבלוג שלה – התחלתי להתלבט:
איזה ספר לבחור? על איזה ספר להמליץ? באיזה תחום?
האם לבחור ספרות יפה?
אולי משהו יחסית חדש, כמו ספריו של יואב בלום – סופר שפרץ לחיינו לפני פחות מעשור עם רומן הביכורים מצרפי המקרים (כתר 2011) והמשיך עם המדריך לימים הקרובים (כתר 2014)? ספריו מקוריים, מתוקים ומותחים בטירוף, מלאים בדמיון אינסופי -סופי וכוללים סיפור אהבה בלתי אפשרי.
או אולי להמליץ על קלאסיקה ישראלית, כמו אחד מספריו של דוד גרוסמן? במיוחד אהוב עליי ספרו יש ילדים זיגזג (פרוזה 2012), שאותו אי אפשר להפסיק לקרוא?
אולי דווקא להפנות את זרקור הסקרנות לספרו הגאוני של הסופר הקירגיזי צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה (עם עובד 1991)? ספר שנחשב לקלסיקה עולמית ברמה של עגנון או דוסטויבסקי, אשר תורגם לעשרות שפות – ומצליח לשלב חדש וישן, מסורת וקידמה, מציאות אפורה ודמיון, אגדה וספרות בדיונית.
ואולי לבחור ספרי הגות והיסטוריה?
למשל, ספרו של וסילי גרוסמן אחר: הכל זורם (עם עובד תשל״ד), ספר קטן המתאר את המציאות האנטי-אנושית תחת השלטון הטוטליטרי בברית המועצות? הספר מתמקד באנשים הקטנים, על רקע רצח ועינוי בהיקף של מיליונים, ומלווה בניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי מעמיק. הרבה יותר טוב, לטעמי, מהבנאליות של הרוע המפורסם של חנה ארנדט.
אולי להמליץ על ספר היסטורי ששינה את גישתי והבנתי לכל ההיסטוריה של תקופת מלחמת העולם השנייה? ספר שאחרי הקריאה בו אתה יוצא עם הבנה חדשה של רצף המאורעות, עוד מלפני פרוץ המלחמה? הכוונה לספרו של ויקטור סוּבורוב (הוא ולדימיר רזון), בוקע הקרח (טפר 2001). הספר המבריק הזה נכתב על ידי קצין מודיעין סובייטי שערק למערב בשנות השבעים, בלב המלחמה הקרה. הוא מנתח את המאורעות ההיסטוריים בעיניים של איש מודיעין. אפשר פשוט ללקק אצבעות מההנאה ומהבנה שאי אפשר שלא להסכים איתו (הוא פרסם עוד הרבה ספרים אבל הם לא תורגמו לעברית, כך שהספר הזה הוא טעימה לטיעוניו המקוריים ומחקריו המעמיקים).
ואולי להמליץ על הספר של הדסה לוין בת עמי: נתיב היסורים והאמונה של בת יהדות ליטא בימי השואה (בת עמי 1996) שהוא בין הספרים האותנטיים החשובים שנכתבו בתקופת השואה. מדובר למעשה ביומן, אשר נכתב בעברית(!) על ידי אישה חרדית צעירה, שעברה את השואה בליטא. היא נפטרה אחרי המלחמה באירופה והספר פורסם על ידי בנה שהיא הצליחה להציל...
יש כל כך הרבה ספרים מצוינים שממש קשה ואפילו אכזרי לבחור רק אחד מהם!
אבל אין ברירה. אחרי התייעצויות רבות החלטתי לבחור בספר אחר: מסע לארץ האסירים של ד"ר יולי (יהודה) מרגולין (כרמל 2013). מסמך היסטורי ייחודי. תיאור אותנטי של תושב תל אביב, אשר נקלע שלא מרצונו להתרחשויות של מלחמת עולם השנייה באירופה ובהמשך - ברוסיה הסובייטית.
אני זוכר איך התפעלתי ממנו כאשר קראתי אותו בהוצאה מקוצרת לפני יותר מארבעים שנה. אולי יש כאן גם נוסטלגיה לימי השרות הצבאי כאשר ב"רגילות" הייתי נוסע לפתח תקוה למפגשים של ארגון "מעוז" (בהנהלת גולדה ילין) אשר בין היתר פרסם את מאמריו והרצאותיו של ד"ר מרגולין.
ד"ר יולי (יהודה) מרגולין נולד בתחילת המאה ה-20 בעיר פינסק, שעברה משלטון רוסי לשלטון פולני ובהמשך לברית המועצות ועכשיו נמצאת בשטחה של בלארוס. הוא נולד לאב רופא, קיבל חינוך אירופאי ואחרי מלחמת העולם הראשונה נסע ללמוד בגרמניה, שם סיים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין בשנת 1929. הוא חזר לפולין ובשנת 1936 עלה ארצה – לפלשתינה, והתיישב בתל אביב עם משפחתו.
למזלו הרע, הוא נסע לפולין (לעיר לודז') לסדר ענייני רכוש משפחתיים דווקא בקיץ 1939, וכמה שבועות לאחר שהגיע לעיר שמע על פרוץ המלחמה, ובעקבות הפחד מהגרמנים ברח למזרח לאזור שנכבש על ידי הצבא האדום, והגיע לפינסק עיר הולדתו. שם נעצר על ידי הסובייטים ונשלח למאסר של 5 שנים בטענה שהוא "אישיות מסוכנת מבחינה חברתית". הוא שרד את מחנות העבודה האיומים, ובשנת 1946 הצליח לחזור לפולין ומשם, דרך צרפת, חזר לארץ ישראל. באותה תקופה הרוב הגדול בישוב העריץ את ברית המועצות ואת סטאלין, שכונה "שמש העמים". התמונה של הרודן הייתה תלויה במשרדים של בכירי ההסתדרות ומנהיגי היישוב, ולכן סיפוריו של מרגולין לא התקבלו פה בהתלהבות. הוא הושתק למעשה, ולא נתנו לו בימה ראויה לפרסום סיפורו.
מרגולין התחיל לכתוב את זיכרונותיו האישיים, וכן מאמרים על שלטון העבדות והדיכוי של המשטר הקומוניסטי. את הספר שאני ממליץ עליו הוא כתב בין סוף 1946 עד סוף שנת 1947. הספר יצא לראשונה בצרפת ב-1949 עם קיצורים רבים ולאחר מכן תורגם למספר שפות נוספות. רק ב-2010 יצאה בצרפת הגרסה המלאה של הספר, בעזרת המחלקה להיסטוריה רוסית של הסורבון. הספר תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 2013 בהוצאת "כרמל" בירושלים.
הספר זה הוא למעשה העדות הראשונה שיצאה במערב על מחנות הריכוז הסובייטיים (הרבה לפני ספריו של סולז'ניצין, למשל) והיה הראשון שהבקיע את חומת ההשתקה על הנעשה במשטר הקומוניסטי. אבל הספר חשוב לא רק מבחינה היסטורית. בעדויות האישיות המצמררות שהוא מספר, הוא מציף דילמות אתיות עמוקות. אני נחשפתי בו לקושי בהחלטות והתלבטויות בעבודתי כרופא, וכאשר אני מלמד סטודנטים לרפואה, ומדבר על בעיות אתיות במצבי קיצון, אני תמיד נזכר בספר הזה ומביא משם דוגמאות להחלטות המוסריות שאנחנו כרופאים צריכים לפעמים לקבל. חשבתי שהחלטות הקשות הם נחלת העבר, אבל השנה (במאה ה-21, במדינה מערבית מתקדמת!), הרופאים באיטליה היו צריכים לקבל החלטות דומות – את מי להחיות ואת מי לעזוב ולהשאיר למות מדלקת ראות ועוד פעם נזכרתי בסיפור מתוך ספרו של מרגולין: כאשר מרגולין הובא למרפאה של המחנה, כמעט גוסס, הרופא הבין שבעצם הוא לא סבל ממחלה, אלא גווע מרעב, פשוטו כמשמעו. במקביל אליו הובא עוד אסיר במצב דומה - נער רוסי בן 17. אחרי שמרגולין התאושש מעט הרופא הסביר לו שהוא היה צריך להחליט אם לנסות להציל אותם. הייתה לו אפשרות להציל רק אחד מהם על ידי הקטנת מכסות המזון היומי של עובדי המרפאה, והוא החליט להציל את מרגולין כי הוא היה נשוי והייתה לו משפחה שחיכתה לו. הנער הבודד מת, וד"ר מרגולין נשאר בחיים ולבסוף שרד את התקופה בשביל לספר לעולם את האמת המפחידה. הספר מפגיש אותנו הקוראים עם המציאות האכזרית, ועם ההתנהגות של אנשים שנקלעו לעולם של החלום האוטופי הסטליניסטי.
זה לא ספר קליל לטיסות. האנשים צריכים לקרוא אותו כדאי לדעת, להבין ולמנוע את הישנות הזוועות אשר בני אדם עושים לבני אדם אחרים, בשם אידאולוגיות נאורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.