שִׁיבָּטָה טוֹיוֹ, הבקר בא תמיד, מיפנית: איתן בולוקין, הוצאת לוקוס, 2017, 64 עמודים
המשוררת היפנית שיבטה טויו החלה לכתוב שירה רק אחרי גיל תשעים. ספרה 'הבקר בא תמיד' הוא כמו כמוסה, מעט המכיל את המרובה. ספר דק זה בכריכה ירוקה בהירה, ימצא לו מקום גם אצל מי שגר בדירה עמוסת ספרים, וכבר יודע שלא את כולם יקרא. עת לכל חפץ ועת (כמעט) לכל ספר. בעת הזו בין גלי מגפה, עת בה השיח על בני ובנות גיל הזהב, נע בין 'מסכנים' העלולים לחלות ולמות, ל'קבוצת סיכון' העלולה לתפוס מכונות הנשמה, טוב ספר הקורן תקווה ומחבר לשמחות הקטנות של החיים.
הפנינה המובחרת, ספר השירים של טויו נדלתה ביפן ולמזלנו תורגמה לעברית. יפן , אני מהרהרת, היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הארוכה בעולם, ואחוז הזקנים שם הוא הגבוה מכל. יפן נתנה לנו כבר כמה יצירות מופת על הגיל השלישי. בסרט 'הבלדה על נאראימה' שולחים את זקני הכפר בני השבעים, לסיים את חייהם למדרגות הר שומם, - אוי. 'סיפור טוקיו', סרטו הנפלא של אוזו, הצביע על העובדה שלאנשים באמצע החיים, העסוקים בעבודה וגידול ילדים, אין פנאי להוריהם בני הגיל השלישי , - אבוי. 'סיפור טוקיו' קושר בין זקנה לבדידות לעומתו, מעידה טויו, "מכתיבת שירים הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב".
שיריה נעים בין עיסוק ביום יומי הכמעט בנאלי כמו מאוורר קשיש שנוקש, "תודה לך/ על ארבעים שנה/ של רוח נעימה/ עכשיו נוח לך בשלוה" (השיר: מאוורר) או שיחת טלפון מעצבנת של איש מכירות, לבין 'עולם הרגעים שהיו' ילדות שמחה 'שתי צמות קלועות לראשי', אהבה לבן זוגה והורות מאושרת לבנה.
זיכרון (1)
כשסיפרתי לך שאני בהריון אמרת: / "באמת? אני כל כך שמח! / מעכשיו אקח את עצמי בידים ואעבוד קשה" / כך אמרת.
באותו היום, בדרכנו הביתה,/ צעדנו קרובים לארך שדרת עצי הדבדבן /
היה זה היום המאושר בחיי"
קשה להפריד בין הידיעה שהמשוררת החלה לכתוב בגיל אליו רוב בני האדם כלל לא מגיעים, לבין שיריה. יש לה עצות חכמות כשל קהלת לאחרים :
לך (2)
"במקום רדיפה תמידית / במקום להכאיב למי שאתה אוהב / מוטב שתמצא בלבך / את האמץ לשכוח. / מאוחר יותר בחייך תבין / שיש אנשים שדואגים לך / ופשוט לא הבחנת בכך."
ויש לה גם תובנות לעצמה:
מילים
"מאוחר מדי הבנתי / שמילים שאמרתי בחפזון / הכאיבו לאחר / בלי ששמתי לב לכך / עכשו, כשזה קורה,/ אני ממהרת להתבונן פנימה / אל תוך לבי / ואומרת לאותו אדם, "סליחה,/ אני מוחקת את עקבות מלותי / ומתקנת אותן בעפרון"
טויו אינה מתעלמת מקשיי ההווה: אובדן, בדידות ושכחה אך נאחזת בשמחות קטנות. היא מקשיבה לצפורים ולציקדות, משוחחת עם קרני השמש עם הרוח ונלחמת בפיתוי למות.
סוד
"פעמים רבות רציתי למות / אבל מאז שהתחלתי לכתוב שירים / אנשים רבים מעודדים אותי / עד כי שוב אינני מתלוננת או בוכה / אפילו עכשיו / כשאני בת תשעים ושמונה / עודי מתאהבת / עודי חולמת / רוצה לרכב על ענן”
רבים משיריה של טויו מסתיימים בצורה אופטימית: חיוכים, צחוק, מבט מבעד לחלון "אל עבר שמים בהירים", וכן "בראי הכיס הקטן משתקפות פני הזורחות״. יש שירים המסתיימים בצורה המעודדת את בנה, את הקורא: אז ״עמד על רגליך / מצא משהו להאחז בו / לבל תותיר חרטות."
כאבי גב מנעו מטויו לעסוק בתחביבה האהוב ריקוד מסורתי. בנה המליץ לה להתחיל לכתוב שירה
"מאז בכל יום יש לי סיבה טובה לחיות" ( השיר: אני (1) )
קריאת והקראת שירי הספר עשויה לשמח, לרגש וכן לחבר את בני ובנות כל הגילים.
עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק, וְעֵת לַחֲבוֹק.
הרשימה עצמה, יפה וכמוסה כמו יצירתה של המושררת היפנית
השבמחק