פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
 |
| יצחק מאיר: צילום: ד"ר רוברט הפט |
יצחק מאיר - האיש והאישיות
חברנו היקר, יצחק מאיר, אשר נולד באנטוורפן בשנת 1934 הלך היום (9.6.2020) עם בוקר לעולמו, במחצית העשור התשיעי לחייו, שבע ימים ועטור בחכמה ובינה, דעת, אמת וצדק, תבונה, זיכרון וסקרנות, צדקה וחסד ומעשים טובים, אהוב על בני משפחתו ובנותיה, אחיה ונכדיה, ואהוב על קרוביו וחבריו, תלמידיו ואוהביו. איש אמת היה, חכם ומעמיק להתבונן על העבר ועל ההווה, איש ספר אוהב דעת, מחנך, זהיר בשיפוטו, מדקדק במילים, נדיב רוח, בעל שיקול דעת ורוחב דעת, ביקורתי וספקן, משכיל וידען, בן בית בכמה וכמה שפות ותרבויות. הוא רצה מאד להמשיך ולחיות ונאבק עד לרגע האחרון עם המחלות ומר המוות, כל כך אהב לחיות ולאהוב, לחנך וללמוד, לקרוא ולכתוב, חבל על 'דאבדין ואינם משתכחין'.
יצחק מאיר זכור לרבים מספריו ומסיפוריו, משיריו ומרשימותיו כנער פליט שנמלט על נפשו עם אמו ואחיו מפני רודפי היהודים בכל אירופה הכבושה, כבן וכאח, כבן זוג וכאב לשלוש בנות, וכסב לנכדים, כאיש חסד, כאינטלקטואל, כמחנך דגול, כאיש 'ימין אורד', כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, כדיפלומט ואיש הציונות הדתית.
כשגריר, כסופר ומשורר, וכאדם יחיד מעלה. ספר שיריו 'אררט' וספרי המופת שלו 'אישה אחת' ו'אל חוף מבטחים' הותירו חותם בלתי נשכח על קוראיהם. אולי בשל העובדה שהוא חשב עליהם כל יום מימי חייו, אבל הוא מצא את הקול הנכון, הייחודי, המפעים והמדויק כדי להעלות אותם על הכתב, רק לפני עשר שנים, כשהיה במחצית שנות השבעים שלו.
יצחק מאיר נולד באנטוורפן בשנת 1934 למשה לייב מאייר ורבקה (רוזליה) לבית וינקלר. אביו, משה לייב מאייר, נחשב לעילוי תלמודי, אך עזב את עולם הישיבות ולמד ארכיטקטורה בווינה, עד למשבר הכלכלי שלא איפשר לו להתקיים עוד כסטודנט. אמו, רוזליה וינקלר, היה בת למשפחת כפריים יהודים אמידים אורתודוקסיים, שירדה מנכסיה בעקבות המשבר הכלכלי. משפחתה שכרה לה ולאחיה מורים שלימדו אותם הונגרית, גרמנית, לימודי חומש ופירוש רש"י. בגיל 16 ברחה לבדה לבלגיה שם התפרנסה וקיימה עצמה מעבודה בתפירה. משה לייב ורוזליה וינקלר נישאו בשנת 1932. לזוג נולדו שלושה בנים. יצחק מאיר הבכור, יעקב צבי שנפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ודוד מאיר, יבדל"א. יצחק מאיר למד בבית ספר יסודי באנטוורפן וגילה כישרון גדול לשפות מילדותו, לפני שברח על נפשו מפני הנאצים עם משפחתו, כפי שאפרט למטה.
היום נפרד מכל קרוביו, אוהביו וחבריו. רבים כואבים ומצרים על לכתו.
יהי זכרו ברוך
אביא לזכרו כמה משיריו וציון ביוגרפי:
אררט, יצחק מאיר, מרס 2018
יֵשׁ אֲרָרָט מִתַּחַת לַמַּיִם.
בְּשֹׁךְ הַגְּשָׁמִים הָרוֹתְחִים, בִּדְעֹךְ סַעֲרוֹת הַבְּרָקִים,
אוּלַי כְּבָר בָּעֵת בָּהּ נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם
כְּבֵדִים כָּעוֹפֶרֶת לַמַּעֲמַקִּים
וּתְהוֹם פְּעוּרָה נֶחְנְקָה בְּקִיאָהּ,
אַבְנֵי שְׁתִיָּה מֻתָּכוֹת, וְחַמָּה
נִשְׂרְפָה כָּלִיל בְּאֵשׁ הַשְּׁקִיעָה
וַחֲשֵׁכָה פָּרְצָה מֵרַחְמָהּ
שֶׁל הָאֲדָמָה הַבְּקוּעָה,
וְהַתֵּבָה הָאַחַת, הַיְּחִידָה,
שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ שְׁסוּעָה וּקְרוּעָה
בְּאוֹקְיָנוֹס הַקֵּץ, וּכְבָר שׁוּם חִידָה
לֹא נוֹתְרָה סְתוּמָה וְלֹא פְּתוּרָה.
בְּעוֹלָם בּוֹ חָדַל גַּם שׁוֹאֵל גַּם מֵשִׁיב –
נִבְּטָה, מְכֻסָּה בְּאַדְוָה עֲכוּרָה
בְּהִירָה, פִּסְגַּת בְּרֵאשִׁית.
שׁוּב עוֹלָם. שׁוּב הֲרַת.
אֲרָרָט.
איילת השחר, יצחק מאיר
בַּיִת בּוֹ מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי
לֹא עָמַד רֶגַע רֵיקָן בִּלְעָדַי.
עִיר רְחוֹקָה וּבָהּ לֹא חָיִיתִי
אֵינָהּ חֲדֵלָה לִשְׁמֹר צְעָדַי.
אֵינֶנִּי נֵכָר, לֹא זָר, אֲנִי יֶלֶד
שֶׁל מִי שֶׁאֵינֶנּוּ וְהוּא עִמָּדִי,
בְּאַשְׁמֹרֶת קוֹדֶרֶת בָּאָה אַיֶּלֶת
הַשַּׁחַר לִשְׁאֹל אוֹרוֹת בַּעֲדִי.
במקומך, יצחק מאיר, ערב יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל תשע"ז
לִזְכֹּר זֶה לֹא לִסְפֹּד יוֹם יוֹם,
לִזְכֹּר זֶה מֵעֵבֶר לָאֵבֶל.
לִזְכֹּר זֶה אִינְטִימִי, לִזְכֹּר זֶה לִהְיוֹת
אִתְּךָ בְּשִׂיחָה שֶׁעוֹלָה כְּמוֹ נֶבֶט
מִתּוֹךְ עֲרוּגַת צְלָלִים אֲלוּמָה,
זֶה לִשְׁמֹעַ קוֹלְךָ שֶׁאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ,
זֶה לִרְאוֹת בּוֹאֲךָ וְצֵאתְךָ בִּדְמָמָה,
זֶה לָחוּשׁ בְּיָדִי שֶׁאַתָּה כְּמוֹ נוֹגֵעַ
בְּעוֹר בְּשָׂרִי כְּמוֹ אַתָּה כָּאן,
זֶה לִרְדֹּף אַחֲרֵי מִלִּים שֶׁאָמַרְתָּ,
זֶה לִפְתֹּר אֶת מָה שֶׁהֻצְפַּן בִּשְׁתִּיקָה,
זֶה לִשְׁמֹר אִתְּךָ עַל מָה שֶׁשָּׁמַרְתָּ
וְהָלַכְתָּ לְךָ, וַאֲנִי בִּמְקוֹמְךָ
נוֹעֵל אֶת הַכֹּל לְעוֹלָם בְּשִׁמְךָ.
ארשת, יצחק מאיר, ערב יום הזיכרון תשע“ג
שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נִשְׁאָר,
שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נִמְחָק,
אֵין עָתִיד לְשׁוּם עָבָר,
וְאֵין עָבָר שֶׁלֹּא יִרְחַק
מִגֶּשֶׁת.
אֵין חַדְרֵי לֵב בְּגַלֵּי עָפָר,
הֵם מְלֵאִים בְּאֵפֶר קַר.
אֵין מוֹקֵד, הוּא נֶעֱקַר
וְגַחַלְתּוֹ כָּבְתָה, אֲבָל
עֲדַיִן הִיא
לוֹחֶשֶׁת.
וְהַמֵּתִים אֵינָם, הָלְכוּ
לָהֶם אֶל צֵל אַלּוֹן בָּכוּת,
וּכְמוֹ בֻּבּוֹת תְּלוּיוֹת עַל חוּט
נִשְׁמוֹתֵיהֶם מִתְנוֹעֲעוֹת
דֹּם וָחֶרֶשׁ בָּרוּחוֹת
וּמַבִּיטוֹת אֶל תּוֹךְ עֵינֵינוּ,
וְאֵין לָהֶם
אֲרֶשֶׁת.
השירים מתוך "יֵשׁ אֲרָרָט מִתַּחַת לַמַּיִם", הוצאת כרמל, 2019
יצחק מאיר - ביוגרפיה
יצחק מאיר, נולד בשנת 1934 באנטוורפן, בבלגיה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה. הוא נולד כילד שידע מלחמות, רדיפות, בריחה והעפלה, שמע שפות רבות בנדודי נעוריו, עליהם סיפר באופן מופלא בספריו 'אישה אחת' ו'אל חוף מבטחים'. בארץ ישראל המנדטורית, אליה הגיע בראשית נעוריו, הפך למחנך נערץ והנחיל לאלפי תלמידיו בארץ ובתפוצות את אהבת הארץ והאדם ואת מילון הערכים שבו המילה היפה ביותר היא "מחר" והמילה השניה היא 'אררט', סמל התקווה כנגד כל הסיכויים.
ב-10 במאי 1940 המשפחה ברחה לצרפת מאנטוורפן יומיים לפני כניסת הורמאכט לעיר, הם הצליחו לעלות על הרכבת האחרונה שיצאה מעיר. הרכבת בה ברחה המשפחה הותקפה אך לבסוף הגיע לגבול צרפת ספרד ונעצרו על ידי משטרת וישי והועברו למחנה הריכוז ברנס. אביו של מאיר הצליח להימלט ולהצטרף למחתרת. כשהמשפחה הצליחה להשתחרר הם נפגשו במרסיי וחיו שם תחת זהות צרפתית. אביו של מאיר נעצר ביוני 1943 ונשלח לאושוויץ. לאחר שאב המשפחה, הוסגר, על ידי הקונסיירג', שנדרשה למסור ידיעות על כל דיירי הבית לשלטונות הגרמנו-וישיסטים. היא חשדה בפעילות הסמויה של אב המשפחה בעליית הגג ששימשה כמעבדה זיוף מסמכים. משה לייב מאיר נאסר כפעיל מחתרת הצרפתית בנוכחות בני משפחתו. המסמכים של האם והבנים הגם שהיו מזויפים לא עוררו חשד והם לא נעצרו.
האם, בהריון מתקדם החליטה לעזוב את צרפת. כיון שלא שלטה בצרפתית, היא ויצחק מאיר החליטו כי היא תהיה כאילמת בכל מפגש עם שלטונות ובנה ששלט בצרפתית ישמש המתורגמן. אולם, המשפחה עוררה את חשד השלטונות והאם נאסרה ומאיר ואחיו נשלחו למנזר. איש המחתרת הצרפתית שהכיר את אב המשפחה, סייע לאם ולילדים להגיע סנט קלוד בהרי היורה הצרפתיים. שם הם חיו בהחבא עד שנמצא להם מבריח שלקח אותם בשלושה ימי הליכה בשלג עד לגבול שווייץ אבל סמוך לגבול נעלם עם דמי ההברחה ששולמו לו. משפחת מאיר חפשה את הגבול השוויצרי בשלג, שם נתפסו ונדרשו לשוב אבל מאיר תבע שיביאו רופא לאמו. הרופא הצבאי נכנע, האם נשלחה למאסר בלוזן שם ילדה אחרי שבועיים את דוד מאיר. מאיר ואחיו ונשלחו לכפר אגליסאו (Eglisau), קנטון ציריך בצפון שווייץ על גבול גרמניה. איש לא קרא להם בשמם והם כונו dass Fluchtling Kind. הם היו באמנה אצל פרידה גנטרט, פרוטסטנטית אדוקה ששמרה שהילדים יישארו יהודים. לאחר כשנה הועברו למוסדות שונים לילדי פליטים והאם נשאר במאסר עד שהשלטונות הסכימו כי תעבור לציריך כדי שתשתתף בקורס תפירה. את סיפור הבריחה של המשפחה עיבד מאיר לספר "אישה אחת".
עם סיום המלחמה המשפחה גורשה משווייץ יצחק ויעקב קיבלו אשרות עלייה האם ודוד לא קבלו. המשפחה גנבה את הגבול משווייץ חזרה לצרפת, והצטרפו למחנה עקורי אירופה שהמתינו במרסיי לעלות ארצה. ב־1946 מאיר ומשפחתו הגיעו לישראל על השמפוליון. האוניה הייתה עמוסה בפליטים (כ־4500) וההגנה השתלטה עליה והשמידה את כל אשרות הכניסה של הנוסעים כך שהבריטים לא יוכלו לדעת למי הייתה אשרה ומי מהגר לא חוקי. באפריל 1946 האוניה הגיעה לחופי חיפה וכל הפליטים נשלחו למחנה המעצר בעתלית. לאחר כחודש בארץ, המשפחה עברה לגור עם אחות האם. אמו של מאיר התקבלה לעבודה כתופרת במוסד ילדים אורה בבני ברק. המוסד הסכים לקבל את מאיר בתנאי שישלם אחזקתו. מאיר החל לעבוד כשולייה, לאחר מכן כמורה לשיעורים פרטיים ולאחר מכן כעוזר מדריך. כך סיים תוך כדי עבודתו את לימודיו התיכוניים בגימנסיה צייטלין אליה נסע מדי יום מבני ברק.
מאיר למד באוניברסיטה העברית בחוגים ספרות וחינוך (1952–1956). במקביל ללימודים היה גם מדריך נוער במשק ילדים מוצא ולאחר מכן מורה בבית ספר חורב בירושלים. כן יצא בזמן לימודיו לשליחויות מטעם החלוץ לצרפת, בלגיה שווייץ. ב־1956 הצטרף לגרעין בקבוצת שלוחות והיה לחבר הקיבוץ ולמורה בבית הספר האזורי בשדה אליהו. ב-1957 הוא נישא לרבקה לבית גורמזנו, לזוג נולדו שלוש בנות. בשנת 1958 נשלחה המשפחה לשליחות מטעם בני עקיבא בלונדון. עם חזרתם לישראל, ב-1961 נתמנה מאיר למנהלו השני של כפר הנוער ימין אורד והיה מנהל המוסד החינוכי בין השנים 1961- 1979. באותה התקופה החל להיות פעיל במפד"ל ובסוכנות היהודית. מאיר היה חבר בסיעת מפנה ברשות יוסף בורג.
ב־1979 הוא הצטרף לשרות הדיפלומטי הישראלי, את הקריירה הפוליטית שלו החל ב-1979 כקונסול כללי של ישראל בציריך, ועד שנת 2000 כיהן כקונסול כללי של ישראל במונטריאול, וכשגריר ישראל בבלגיה, בלוקסמבורג ובשווייץ – ארצות שמהן גורש ובהן היה פליט.ב-1991 הוא מונה לשגריר ישראל בבלגיה. ב-1997 הוא מונה לשגריר בשווייץ וכיהן בתפקיד עד שנת 2000.
במהלך השנים כתב מאיר ספרי שירה, מחזה, עיון ופרוזה.
מאיר הדובר שמונה שפות, נחשב לפורץ דרך בתחום החינוך הציבורי. הוא פיתח גישה פדגוגית ששילבה את המסורת היהודית עם הומניות ואמנות. הוא ניהל במשך 18 שנה את כפר הנוער ימין אורד ששימש בית, בית ספר ומקלט לבני נוער מהגרים ונערים בסיכון. כמו כן כיהן בתפקידים בולטים במוסדות חינוך מרכזיים.
בשירות הציבורי שירת בתפקידים עלומים בשירות המדינה, כיהן כסגן יו"ר המנהל של רשות השידור, (הוא זה שהעניק לגלי עטרי את הפרס על ביצוע "הללויה"), היה חבר בועד המנהל של ״יד ושם״, יועץ בכיר במשרד החינוך, יועץ בכיר לראש עיריית קרית ים ועוד.
פרסם מספר ספרים: יצירות ספרות כולל רומנים, ספרי עיון, מחזות ושירה.
הרומן האוטוביוגרפי פרי עטו "אישה אחת" על נדודיו באירופה הנאצית עם אמו ההרה ואחיו הקטן, זכה בפרס ויצ"ו אירופה, בשבחי הביקורת בארץ ובחו"ל ותורגם לשלוש שפות.
זכה יצחק והקים בגיל צעיר בית ומשפחה עם אשת נעוריו רבקה, וזכה להיות אב לשלוש בנות חכמות ומוכשרות ולראות נכדות ונכדים. כשלחברותיו נולדו נכדות ונכדים היה אומר להן: "חדווה מאירה היא להיות סבתא. זאת הישארות הנפש שהאל הטוב התיר לנו לחוות אותה".
כל שנותיו יצחק מאיר כתב שירה בעברית, שפה שרכש עוד בנערותו. הוא כתב על יופי, אהבה וכאב, על ימיו בעולם של הסתר פנים בלתי נסלח ועל החסד של בניית עתיד. "יש אררט מתחת למים" הוא שירה של אמונה, כי גם במבול מייאש עד מוות מסתתרת, ממתינה, התקווה.
עד לא מכבר המשיך לעסוק בחינוך, חברה ופוליטיקה. שימש כיועץ בכיר במרכז דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה. פעל לפיתוח קרית ים כמרכז עולמי לשחמט. בשנה האחרונה חלה ואושפז ונאבק על חייו עד היום כשנפרד מאיתנו בגיל 86.
כותב אברהם קלדור:
בשולי הדברים. יצחק מאיר היה שגריר ישראל בשוויץ ובבלגיה. כשהיה בבריסל קשר קשרים עם מיליונר יהודי ששם משפחתו מרק. ובהיותו חובב שחמט חיבר את המליונר הזה עם אלוף העולם בשחמט גארי קספארוב.
אז ביוזמתו של יצחק מאיר אדון מרק תרם כסף, גארי קספארוב נתן את שמו, ראש עיריית ת"א הקצה מגרש והוקם "בית השחמט", שקיים עד היו ומתפקד ברמת אביב, תל אביב.
מר קלדור לא ידע שאביו של יצחק מאיר היה שחמטאי דגול ולימד את בנו הקטן את המשחק לפני שנעלם מחייו בידי הנאצים. הוא גם לימד אותו את השיר העברי ״אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה תַּתִּי שַׁי לָהּ /לְאַרְצִי זוֹ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַךְ לֹא דַּי לָהּ.‘' לפני שידע עברית. שני זכרונות אלה ליוו אותו כל חייו.
בנו של אחיו הצעיר יעקב, ד"ר משה מאיר, כתב על דודו:
"דודי יצחק, אחיו הגדול של אבא שלי, נפטר הבוקר לבית עולמו. יש אנשים מיוחדים, ויש אנשים מיוחדים מאוד. דודי היה אחד מה'מאוד'. אחד מאחרוני אנשי הרנסנס, אישיות צבעונית ורב גונית. משורר, סופר, צייר, מוסיקאי, מחנך אומן, פוליטיקאי, שגריר. איש שידע שפות רבות לעומקן ולנפתוליהן והשתעשע בשפה עשירה באופן יוצא דופן. השכלתו לא היתה אקדמית - למרות שלמד ספרות באוניברסיטה - אלא רנסנסית, תולדת סקרנות ויצירתיות יוצאות דופן. סיפור חייו כלל את מסע הבריחה הנועז שתכנן אביו - סבא שלי - והוציאה לאור אמו - סבתי, מסע רגלי בשלג מצרפת הכבושה לשווייץ של סבתי עם אבא שלי ואתו דודי הצעיר בבטנה ההרה של סבתא, מסע שבשיאו עמד הוא - ילד קטון ונאם את נאומו הראשון בו שכנע את השומרים כי חובתם המוסרית וההיסטורית היא לתת להם להיכנס... מאז לא הפסיק לדבר ולחשוב וליצור, כמעיין השופע ומתגבר, כפטיש יפוצץ סלע. איש תבונה נוקב, המכיר בגבולות האפשר ולא נרתע מלעמוד אל מול קירות אטומים ולחפש את החריץ ולבקוע אותם. בתהפוכות ההיסטוריה העכשווית לא תמיד היה לו מקום. קולות אחרים, קיצוניים משלו, רדודים משלו, תפשו את הבימות בהן הוא ניסה להשמיע את קולו ולפעול. אבל נצחונה של הרוח הוא לא תמיד הניצחון בפועל, והקול שהושמע עוד יישמע ויהווה מצפון למי שיטו לו אוזן“.
--
אכן אבדה קשה במיוחד לאדם שכל כך אהב את החיים והחיים בסופו של דבר לא עמדו לצדו.
השבמחק