על הנאום האחרון של משה מאת מיכה גודמן

גרשום קרביץ, מורה לשעבר לתנ״ך במכללת דוד ילין

כנרת זמורה דביר

על: מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, כנרת זמורה דביר, 2014, 384 עמודים

"הנאום האחרון של משה" מנתח ניתוח פילוסופי את האמונות והדעות של ספר דברים. מי שבקי בחקר המקרא יודע שהייחוד של ספר דברים לעומת שאר ספרי התורה נחקר רבות, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים בעיקר בפן החוקתי (דה ווטה, וולהאוזן, קויפמן) או הלשוני (דרייבר), ובסוף המאה העשרים גם בפן האידיאי (ויינפלד). הייחוד של "הנאום האחרון של משה" איננו, איפוא, בחידושים על ספר דברים שלא נאמרו מקודם (אם כי יש גם כאלו). אבל ישנם אספקטים אחרים של הספר שחשובים לציין:

 1. קהל היעד של הספר איננו חוקרי המקרא. הספר כתוב בבהירות רבה ומציג באופן נהיר ביותר את הרעיונות במיוחדים של ספר דברים בצורה שכל קורא אינטלגנטי יכול להבינם. ספק אם קיים ספר אחר על ספר דברים שהוא גם ברמה אקדמית גבוהה וגם איננו בעיקר לאנשי מחקר.

2.  המוקד של הספר הוא על הרעיונות שבספר דברים ולא על זמן היווצרותם. הספר מיועד לאנשים שמעוניינים לא רק ללמוד את האידיאולוגיה של הספר, אלא גם למצוא בספר מטען אידיאי שמדבר אליהם היום. בחקר המקרא שמים דגש מיוחד על זמן כתיבת ספרי התנ"ך השונים, מתי נוצרו הרעיונות שבספרים, וכיצד למקמם ברצף ההיסטורי. שאלות אקדמיות אלו מעניינות מאד, אבל לקוראים רבים הדעות עצמן עיקר ולא מתי נוצרו.

  כבר למעלה ממאה שנים מקובל אצל חוקרי המקרא שספר דברים התהווה במאה השביעית לפני הספירה, ושהרבה ממה שכתוב בו לא משקף את תקופת משה, כשש מאות שנה קודם לכן. אבל אם הרעיונות משמעותיים לקורא בימינו, הם משמעותיים בין אם מוצאם ממשה או בין אם מוצאם מכותב אחר מאוחר  יותר. (וכמובן, גם ההיפך, אם הדעות אינן משמעותיות, הן אינן משמעותיות בין אם מוצאן ממשה או בין אם מוצאן מכותב אחר מן המאה השביעית לפני הספירה.) 

3.  לדעתי, בכך שגודמן קורא את ספר דברים כפילוסוף ולא כהיסטוריון הוא מתקרב יותר לקריאה של הספר כפי שרצה "המחבר/עורך" של התורה שנקרא אותו. לעיתים קרובות חוקרי המקרא כל כך משוכנעים בדעותיהם שקשה להם לקרוא ספר מן המקרא מנותק מדעות אלו. לפעמים שוכחים שהדעה המקובלת במחקר שארבעת הספרים הראשונים של התורה מורכבים מלפחות שניים (ואולי שלושה או יותר) מקורות שונים שנכתבו בזמנים שונים, ושמוצאם מחוגים שונים, ושספר דברים עוד מקור בפני עצמו, היא בסופו של דבר רק תיאוריה.  עד היום שום ארכיאולוג לא מצא את "המקור הכוהני" או כל חלק ממנו וגם לא את "המקור הדויטרונומיסטי" או הפרוטו-טיפ שלו. ואפילו בהנחה שהתיאוריה נכונה (ואני בין אלה שחושבים כך), חייבים להודות שלא כך רצה עורך התורה (ז.א. מי שהרכיב את המקורות ביחד) שנחשוב.  התורה כפי שהיא קיימת לפנינו מתייחסת רובה לתקופת חיי משה, ולפי ההיסטוריוגרפים המקראיים הדברים המתוארים בספר שמות ועד סוף ספר דברים אירעו במשך חיי משה.  ולפי המסופר, ספר דברים הינו "נאומו האחרון של משה". בוודאי לגטימי ביותר לקרוא את הספר כפי שעורכו רצה שנקרא אותו, בין אם השחזור ההיסטורי שלו נכון או לא. גם שחזור היסטורי שאינו נכון, בין אם במזיד ובין אם בשוגג, חשוב, כי הוא יכול לעצב אמונות, ואמונות משפיעות על ההיסטוריה. לדוגמא: אם משה אמנם קיבל תורה בהר סיני, היא שאלה היסטורית.  אבל בין אם התשובה כן או לא, עובדה היא שיש אלפי יהודים שמאמינים בכך ואמונה זו מניעה את ההיסטוריה. 

  

4.  עוד אלמנט מיוחד בספרו של גודמן הוא שהמחבר אינו מנסה לטשטש את ההבדלים בין ספר דברים לשאר חומשי התורה. בתשתית הקריאה הדתית הטיפוסית של ספר דברים קיימת ההנחה שכול חמישה חומשי תורה הם מאת האלוהים. ומכיוון שלא ייתכן שאלוהים יסתור את עצמו לא יכולות להיות סתירות אמיתיות בתורה. לכן, אם טקסטים מן התורה נראים כסותרים, צריכים לפרש אותם באופן שמסלק את הסתירה. מן ההכרח, גישה זו מובילה לפרשנות 

הרמוניסטית ומדרשית. 

למרות שמיכה גודמן רואה את עצמו כאדם דתי שומר מצוות, דרך הפרשנות שלו איננה מדרשית. הוא מפרש את הכתובים בספר דברים לפי פשוטם, ואף מבליט את ההבדלים המהותיים המבדילים את ספר דברים משאר ספרי התורה. התפיסה של גודמן היא שספר דברים הוא הנאום האחרון של משה. רוב הספר מוצג כנאום ארוך של משה טרם מותו, ובנאום משה מדבר על עצמו בגוף ראשון. גודמן טוען שהקריאה הנכונה של ספר דברים היא בהבנה שתוכן הדברים והניסוחים הם של משה, וגם התוספות והשינויים והחידושים של הספר יחסית לספרי התורה האחרים הם גם משל משה. החידושים של ספר דברים נובעים מהנסיבות הקיימות בזמן הנאום, על סף הכניסה לארץ המובטחת ועל סף המוות הקרוב שנגזר על משה.  ספר דברים, לפי גודמן, נתקדש כאלוהי וקיבל מעמד שווה לשאר ספרי התורה, אבל הוא נוצר ממשה עצמו. גודמן רואה בספר דברים תחילת התורה שבעל-פה שמפרש ומפתח את הכתובים שנכתבו והתקיימו קודם.להשתמש בלשון גודמן עצמו: ארבעת הספרים הראשונים בתורה הם "דבר אלוהים הפונה לאדם", ואילו ספר דברים הינו "דבר האדם הזוכה לתוקף אלוהי".

5.    לבסוף, אספקט נוסף של הספר שיועיל לכל קורא, כולל חוקרי המקרא.  גודמן הינו בראש וראשונה מומחה לפילוסופיה ומחשבת ישראל. לעתים קרובות הוא משווה את אמונות ודעות בספר דברים עם הגות מתקופות שונות בהיסטוריה. השוואות אלו מאלפות ביותר ומפרה את החוויה האינטלקטואלית של הקריאה בספר.