אוריאל בן עמי, סופר, משורר ואיש תקשורת
מנחת הוקרה לשירת העמק וירשולים
זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט
אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב
(דורית צמרת חיים, ברקני)
לא הכרתי את המשורר יוסף עוזר, אך פגשתי בו ברכבת. יותר נכון את ספר שיריו "עמק יזרעאל ירושלים". יותר נכון לא את ספר שיריו, אלא את הקראת שיריו ברכבת מתל אביב לבנימינה.
אורית כפרי-כהן, בת כתתי מבית הספר היסודי, התקשרה במפתיע. לא ראיתי אותה שנים רבות וכמעט שלא נפגשנו. מאז ילדותנו בנהלל, שנינו חובבים את זכרון המושב לדורותיו ואורית היא זיכרון מהלך של כל בית הספר היסודי וקורות הדורות בכפר. סבה מהמייסדים, היה הסופר צבי לבנה ליברמן , סופר ילדים ומבוגרים נודע בראשית היישוב, שספרו "עודד הנודד", זכה להיות הסרט (עדיין ללא קול) העברי הראשון.
אביה הפסל מרדכי, מוטק'ה, כפרי היה אמן דגול. הוא הנציח באבן, בזלת ושיש אנדרטאות זיכרון הפרושות על פני כל הארץ, לזכר חללי צה"ל ונספי השואה, מראשית המדינה, דרך "יד ושם" בירושלים, דרך חללי ההתיישבות העובדת בקיבוצים ובמושבים ועד אישים כבן גוריון, דיין, יגאל אלון ורבין.
והנה אורית מתקשרת נרגשת ומספרת לי על נוהג יפה ברכבת: ניתן לשאול בה ספרים כדי לקרוא בהם בנסיעה. והנה היא אוספת במקרה ספר בשם "עמק יזרעאל, ירושלים" ושואלת אותי אם אני מכיר את המשורר יוסף עוזר ואת ספרו.
את שמעו של יוסף עוזר ידעתי וקראתי בעבר שירים אחדים משלו. ידעתי שהוא גדל במושב ברק בצידו המזרחי של עמק יזרעאל שלנו, אך לא הכרתי את הספר.
א
הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם
יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית
בְּצֹּמֶת מְגִדּוֹ
חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים
וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.
אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִויק.
נָהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶׁיִּהְיֶה
מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה
אֶת מַה שֶׁהָיָה. (עמ׳ 5)
וכך בהתלהבות גדולה מקריאה לי אורית את שיריו בטלפון. מהרכבת, בין תל אביב לבנימינה.
השירים היו מופלאים לטעמי. הספר מתברר יצא מזמן והחלטתי להשיגו. חיפשתי את יוסף עוזר בטלפון, מצאתי אותו וביקשתי להיפגש איתו בירושלים, לרכוש את ספרו.
שמחה גדולה היתה לו ולי. התחלנו להפליג בשבחי העמק המערבי, הצופה בחלקו לכרמל שממנו באתי והעמק המזרחי שממנו הוא בא, על סף הגלבוע. יוסף עוזר מבוגר ממני בשלוש שנים והנה הפלא ופלא: העמק שלו והעמק שלי.
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית – ובכל זאת, כן. אני מנהלל, שנוסד ב-1921, המושב הראשון בעמק ובכלל - ויוסף ממושב ברק, בחבל התענך שעלה לקרקע, ב-1956, שנה אחרי שנולדתי. כל מושבי החבל נקראים בשמות תנ"כיים, זכר לדבורה הנביאה וברק שנלחם כאן באזור בסיסרא ויעל אשת חבר הקיני. גיבורי התקופה והמקום בחבל נחל הקישון שהתחוללו בו אירועים מכוננים. יוסף ומשפחתו, הם העיראקים היחידים במושב של יוצאי מרוקו, שהגיעו בעיקר מהרי האטלס.
ראשוני נהלל החלו לעסוק בקליטת עלייה כבר בראשית שנות החמישים, מיד לאחר קום המדינה. יהודה גרינקר, אחד המייסדים, נסע מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים להרי האטלס במרוקו, והביא אותם לארץ. התיישב איתם ובתוכם בחבל תענך והחל להדריכם בחקלאות. הם העריכו אותו והכירו לו טובה. הוא חי כמוהם ואכל כמוהם באותה דלות שהחלו בה. אותה פת לחם וירק מהגינה. הסוכנות היהודית סיפקה להם קוביית בטון למגורים. ויחד, מאותם עשבי הבר, התחילו לגדל תפוחי אדמה, בוטנים ותרנגולות. חיי קליטה קשים, אבל העמק הירוק היה להם תקווה לצמיחה מהרי האטלס הקשים, לא פחות.
יוסף עוזר ראה ורואה בו את ראשית גאולתו, שהשאיר מאחוריו, בעזיבתו לירושלים.
יב
בַּשָּׂדוֹת לְיַד בַּלְפוּרְיָה
חֲבִילוֹת קַשׁ מְהֻדָּקוֹת בְּחֶבֶל
גַּם הֵן פֶּלֶא הַיְּהוּדִים שֶׁחָרְשׁוּ לְפָנִים
שְׁמֵי גָּלוּת בְּגַלְגַלֵּי הַמֶּרְכָּבָה
צָמְחוּ אָז אִבֵּן גֶ'קָטִילָה וּבַעַל שֵׁם טוֹב וְאוֹר הַחַיִּים.
עַכְשָׁו רְתוּמִים הַגַּלְגַּלִּים אֶל טְרַקְטוֹר
אוֹתוֹ אֶנְהַג בַּדֶּרֶךְ לִשְׂדֵה הַכֻּתְנָה
הִיא כַּיָּדוּעַ הָאֵשׁ הַלְּבָנָה
צוֹמַחַת עַל אֵשׁ שְׁחֹרָה שֶׁל עָמַל כַּפַּיִם. (עמ׳ 16)
בחזרה לשיחה ההיא,
השיחה אז בינינו, בבית הקפה של הגבעה הצרפתית, החזירה אותנו לילדות השונה–הדומה. כשיוסף היה בן שבע, עזב את תלמוד התורה בירושלים. אביו יחזקאל לקח אותו עם אמו ואחותו למושב ברק, כמורה נערץ, שנשלח ללמד את בני המקום. מרוח ירושלים לחיי מעשה על אדמת העמק. האב התקנא בעובדי האדמה החקלאים וביקש להיות בעל משק כמוהם. לידענותו הרבה בספרות ובמקורות, הוסיף את עבודת האדמה. כל שירת יוסף עוזר ספוגה בה מאז, בהוד של קדושה וגעגוע.
הוא לא רק מעריץ את האדמה הזאת. הוא גם משתחווה לה, מזיכרון ילדותו ותוך כך זורע בה.
יוסף עוזר רואה בעמק עד היום - שנים רבות אחרי שחזר בחייו הבוגרים לירושלים - את גאולת הארץ ממש. גבעת המוֹרֶה הסמוכה לעפולה, נצפית עד היום מבית ילדותו בשדות מושב ברק. בין הר הבית, הר המוריה התנ"כי של ירושלים - לבין בית ילדותו אין לו ספק: גבעת המוֹרֶה שבעמק, שנוגעת בגלבוע, שנושק לתבור – והשדות שביניהם – אלה היו ונשארו בית מקדש החיים שלו.
לשם הוא מתגעגע. שם מבחינתו, הכל חזר והתחיל עם טבע פתוח, ירוק ונושם של עבודה עברית. ירושלים הקשוחה שבליבה חומה נותרה בעיניו עיר של אבן. הוא גם ספג בה לא מעט אבנים. על מרידתו בממסד החרדי, שליבו הלך אחריו, בראשית דרכו. הביוגרפיה שלו הובילה אותו בחזרה לירושלים, שבה גידל בינתיים את משפחתו עם נעמי אשתו, ילדיו ונכדיו. עשרות שנים הוא כבר חי בה, אך התמורות בחייו הפכו אותו לגוֹלֶה בה. ליבו נשאר מתרונן בעמק. תנו לו אשקובית של 40 או 60 מ"ר, כמו זאת שגדל בה בילדותו – ולא יהיה מאושר ממנו בעולם. את כל התנ"ך הוא יכתוב שם מחדש בשירה שמחה.
כג
לִירוּשָׁלַיִם עוֹלִים
עוֹלִים
עוֹלִים עוֹלִים
עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם
עוֹלִים.
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל
סַבָּא שֶׁל סַבְיוֹן
נוֹסֵק, פּוֹרֵחַ, עָף, מַמְרִיא,
בִּפְנִים גַּרְעִין.
נוֹחֵת חִיּוּךְ טָרִי. (עמ׳ 27)
אני כבר בא מתודעה אחרת של דור שלישי – ולא ראשון – לגאולת המייסדים. של אלה שסביהם מרדו בדת בראשית דרכם וחלק מנכדיהם מבינים עתה את מכלול ההיסטוריה היהודית. מבלי להיות דתי. להכיר את בית הכנסת גם מבלי לפקוד אותו תדיר. השוני ברקע ההתחלה של שנינו, של יוסף ושלי, היה ללא ספק גדול.
אני ובני דורי באנו למעשה אל המוכן והמובן מאליו במשק המשפחתי. מה שיתברר בהמשך כחלום צברי אחר, עם שבר אחר. התודעה שלנו לא עסקה בגאולה. היא כבר עסקה באמביציה להיות הכי טובים בצבא ולחזור ממנו הביתה, על פי צו החינוך המקומי, לרפת או ללול – במושב הסגור. התודעה שלנו היתה שהמושב הוא מרכז העולם. אבי המושבים הגאה בעצמו כל כך וכל רואיו ומושביו אחריו, מעריצים אותו. עם הזמן, וכדרכו של עולם, החלה האדמה לדשדש במקום. התודעה המחייבת והגאה הפכה לכוזבת, לעיתים מועקת עם צלקת.
אבל אז, כנערים בנהלל, בגילו של יוסף, היינו מלכי העולם. יוסף היה גאה להשתייך למה שנראה מופת בעיניו, במושבים הוותיקים - ולנו נראה כמובן מאליו. לא ידענו מציאות אחרת. מטיילים בכל הארץ, עם חברינו למושבים הוותיקים האחרים, עובדים אחר הצהרים במשק המשפחתי ברפת, בלול או בחריש ובקטיף. רוכבים על הסוסה לכיוון האופק של האהבה הראשונה, בבית לחם הגלילית. לוקחים את הבנות מהכיתה על כנף הטרקטור דרך השדות, לסרט בבית שערים או בכפר יהושע. או לאגם כפר ברוך, שחזר להיות תחנת רכבת העמק.
כד
בָּטְנִים, בָּטְנִים, בָּטְנִים
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע צִנּוֹרוֹת עִם סוֹגֵר
וּשְׁנֵי פְּקָקִים בְּכָל קָצֶה
שְׁתֵים עֶשְׂרֵה מַמְטֵרוֹת
בְּלִי קֶשֶׁר לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטָיָא.
הַשִּׁיבֶּר בָּאֶמְצַע. הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה,
הַצִּרְצָרִים מִתְפַּלְּלִים יָפֶה,
הַצְּפַרְדֵּעִים תִּקְּנוּ תִּקּוּן,
הַתַּרְנְגוֹלוֹת מְקַרְקְרוֹת קִרְקוּר יָדוּעַ
שֶׁל רֶגַע הַהֲטָלָה.
עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ לִצְעֹק: לִפְתֹּחַ!
וַאֲחוֹתִי הָעוֹמֶדֶת לְיַד הַשִּׁיבֶּר תִּפְתַּח.
הָאֹזֶן יוֹדַעַת בַּחֹשֶׁךְ אִם כָּל מַמְטֵרָה
מְזַמֶּרֶת כָּרָאוּי אוֹ אִם יֵשׁ גִּבְעוֹל אוֹ
זְנַב לְטָאָה בְּתוֹכָהּ. חוּט הַבַּרְזֶל מוּכָן.
יֵשׁ לְךָ הַרְגָּשָׁה שֶׁכָּל הַלַּיְלָה וְהַקּוֹלוֹת
נִשְׁכְּחוּ לְהִכָּתֵב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר. (עמ׳ 28)
סיפרתי ליוסף עוזר בשיחתנו, על פגישתי הראשונה עם יהודה עמיחי, שראיינתי אותו על שירתו, ככתב נוער, ל"מעריב לנוער", בגיל 17. עיניו אורו מהתפעלות על גודל הזכות וההזדמנות שניתנה לי לדבריו, ליזום בכלל שיחה כזאת. עבורו היא היתה בשלב הזה מעבר לגבולות והרי החלום. לרצות, להעז, להתקשר עם עמיחי שיסכים להיפגש עם נער מהתענך, מהעמק.
אך בה בשעה אורו עיניו, של יוסף, כשדיבר על מושב ילדותו ברק. על אצבעות רגליו היחפות והאדמה הבוצית המדגדגת ביניהן, בשעה שהשקינו אותה. הוא עם אביו בשדה שלו ואני עם אבי בשדה שלנו. הכרת הטובה שלו לאדמת העמק, כמעט שהפתיעה אותי. לא היה בה, להבדיל ממקופחים מקצועיים, או אנשים שבאמת נפגעו מהתנשאות בוטה - שמץ של כעס, אלא של הודייה.
הוא מעריץ את החלוצים הוותיקים, שבאו ברובם מרוסיה, ומודה להם שלימדו את עולי צפון אפריקה מקשייהם שלהם. אחרי שלימדו את עצמם במו ידיהם - להיאחז באדמה, לשם בניית הארץ. לפני הפוליטיקה העדתית, שקלקלה את השורה, אך לא אצל יוסף עוזר.
עיקר אושרו היה בזכות הגדולה להוציא תפוחי אדמה במו ידיו, מהאדמה הזאת. עבור יוסף עוזר שבא עם אביו מגלות בבל המפוארת, זאת היתה הגדולה בברכות: לתחיל להיות בקי, כבר מילדות, בתלמוד הבבלי ולהגשים את חזון הנביא יחזקאל, ממש כלשונו. מחזון העצמות היבשות, להוציא לחם מהארץ כפשוטו, שממש אינו פשוט. וגם אינו מטאפורה: הנה הוא מוציא לחם מהארץ. ממש מארץ ישראל.
יוסף עוזר ואביו בקטיף תפוחי-אדמה.
שנות ה-60 במושב ברק.
ציור: יוסף עוזר
העמק של יוסף עוזר ונוֹפוֹ, היה ונשאר לו בית המקדש, שהוא משתחווה לו עד היום, בשכבו ובקומו. בשיריו, מחשבותיו וזכרונו. בעוד יהודי גלות בבל היו מתגעגעים לציון וירושלים – הנה הוא מתגעגע היום, מגלות ירושלים שלו אל העמק, שהיא ציון האמיתית עבורו. הירוק של העמק מבחינתו הוא העלייה לרגל האמיתית מירושלים. ירידה גיאוגרפית לצורך התעלות הרוח והמעשה.
העמק שלו והעמק שלי לא ניתנים להשוואה ובכל זאת, עֵרְגַת השורש של שנינו לא פגה. אצל יוסף עוזר היא רינת הלב, אצלי היא נאמנים פצעי אוהב.
כה
הַאִם אָבְדוּ לִי הָאָזְנַיִם הָאֵלֶּה
כָּל צְלִילֵי הַמַּמְטֵרוֹת וּתְשׁוּעָתָם
שָׁעָה שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם
מְאַבֶּדֶת נוֹזְלִים
חוֹרֶשֶׁת בְּלִי שֶׁנִּרְאֵית מַחְרֵשָׁה
רַק עִיִּים
וּשְׁכִינָה
וְזַעַם. (עמ׳ 29)
תעתוע הלב והשכל היהודי – יש אלוהים, אך הוא נשאר בעמק
המניע המטלטל בסיפור הגדול של יוסף עוזר, היה טראומת מלחמת יום הכיפורים, שבה נקלע להפגזה סורית קשה כחייל סיירת "אגוז" בקונייטרה. השפעותיה ניכרות בכל יצירתו וגורלו שלו בעקבותיה. הלם ההפתעה, חבריו ההרוגים לידו והנס שבכלל שב משם חי, הותירו בו פצע שותת ושאלה קיומית קשה.
הוא הבין אז שרק הזהות היהודית תנצח כאן, בקיומנו מול ארצות ערב. למרות שנפשו יצאה אחר לימודי הספרות באוניברסיטת חיפה. הוא הצטיין בהם מיד ואף זכה בה לראשית הכרתו כמשורר ייחודי, בידי נתן יונתן וא.ב. יהושע. למרות זאת עזב הכל. עלה
לירושלים, אחר ליבו היהודי, ניתק מהיצירה ועמל על חיי תורה בישיבת "אור שמח". למדנותו העצומה יצרה אצלו תסיסה כלפי הממסד החרדי, כשהכיר אותו היטב מבפנים. הצימאון לרוח ונאמנות ליושרה, הביאו אותו למרד מבפנים. לסכסוך בלתי נמנע עם נושאי התורה לשווא. יוסף עוזר מבחין בין התורה לבין העושים קרדום לחפור בה. הדוגמטיות והאוטומטיות ורצף האמת ששמרו לעצמם, הרחיקו אותו. הוא לא ויתר על אלוהיו, אך נפרע מנושאי כליו. הוא חדל ללבוש שחורים ונותר יהודי מאמין. לא שמאל ולא ימין. הוא פרסם את שיריו רק בכתבי עת ספרותיים ולא בעיתונים – כדי שלא יוודע החטא הגדול: הוא לא פסק מלהיות משורר, בעולמו החרדי.
נד
בָּעֶרֶב שָׁרוּ הַמַּמְטֵרוֹת
הָאֹזֶן הִקְשִׁיבָה בַּלֵּילוֹת לַקִּלּוּחַ
שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה קוֹל הַמַּיִם וְיִשָּׁפְכוּ לְבַטָּלָה
בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה נִבְרָאִים עֲרוּצֵי קוֹל
קֶשֶׁב שֶׁל שָׁנִים לְמַיִם שִׁיק שַׁק
מִתְקַלְּחִים בְּאֹשֶׁר יָם בִּכְיָם
עֵת פְּתוֹחַ בְּרָזִים - עֵינֵי אִמִּי בְּרֵכוֹת
ולֵב אֲבִי נָהָר:
אֵיךְ בָּא מֵעִירָק לְהַזְרִיעַ אֶת עֵמֶק יִזְרְעֶאל:
בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בַּלַּיְלָה
בֹּץ מִתְפַּנֵּק בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלַיִם
קוֹל הַמַּיִם הַנִּסְגָּר
עֵת סְגֹר בְּרָזִים -
וְהַשָּׂדֶה, שׁוֹתְתִים בָּהּ זִכְרוֹנוֹת:
חַיֵּינוּ הַיַּלְדוּתִיִּים הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל חָלָב
וּפִרְחֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים הַגְּבוֹהִים
שֶׁהִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, עֵץ הַשִּׁיטָה שֶׁהִתְעַלְּסָה בַּכּוֹכָבִים
כְּשֶׁחָרְשׁוּ עֵינַי לֵיל שְׁמֵי יִזְרְעֶאל
כְּשֶׁנִּסְגַּר הַבֶּרֶז הָרָאשִׁי וְהַשָּׂדֶה לְפֶתַע הֶחְרִישָׁה. (עמ׳ 58)
מאז הצטרף לפייסבוק, לפני שנים אחדות, הוא מכנה עצמו "יוסף עוזר -משורר". תחילה תמהתי על ההעזה. כשאדם קורא לעצמו "משורר", יש בכך התהדרות עצמית. בוודאי כשהוא מחבר את הכינוי לשמו, כשם בעל מקצוע. כמו שהיו בתלמוד חכמים שלא התפרנסו מהרבנות אלא ממשלח ידם כסנדלרים, נגרים ושאר בעלי מלאכה, וזה היה זיהויי אלא שאצל יוסף עוזר, הצירוף הזה טבעי. הוא הוסיף אותו כי כך הוא מזוהה בעיני כל המכירים אותו: לא רק משורר. משוררטוטאלי. הוא נושם שירה, מדבר שירה, בועט שירה, אוהב שירה וזועם שירה. לפעמים הכל ביחד, לפעמים זה לצד זה.
(הצירוף "משורר" לשמו, נועד גם לבדל עצמו מבן דודו הנקרא גם הוא יוסף עוזר, כדי לדעת להבחין, למי הכוונה מביניהם). "אני שר נגד עצמי כל הזמן" הוא אומר ומוסיף "אני לא שר רק שיר אחד". ומתכוון שבכך שאינו שמאל ואינו ימין, שלא ניתן לתייג אותו לשיוך כלשהו. הוא לפני הכל נאמן לעצמו והמשורר שבו צועק את האמת שלו בשירה. לפעמים נדמה שאין לו אפידרמיס. אותה שכבת עור חיונית להגנה על כלי הדם. בינו לבין העולם או לריבונו של עולם, יוסף עוזר "לא עושה חשבון". הוא מודע לכך שאין לו שכבה מגנה בשיריו, אך זה חזק ממנו. הוא לא עוד משורר.
1993 - יוסף עוזר מקבל את פרס ראש הממשלה
מיצחק רבין ומשר החינוך אהרן ידלין
סט
אֵיזֶה נִגּוּן מָתוֹק יֵשׁ לְמַמְטֵרָה
בָּאֹפֶק הָרָחוֹק גָּלַשׁ הַמַּבָּט אֶל הַחֶרְמוֹן
אַבָּא וַאֲנִי הֵנַחְנוּ צִנּוֹרוֹת עַל אַדְמַת יִזְרְעֶאל
הַיָּד שֶׁהוּא שָׁלַח לַשִּׁיבֶּר לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּיִם
דּוֹמָה לַיָּד שֶׁעֲשׂוּיָה כֶּסֶף
הַנִּגְרֶרֶת עַל אוֹתִיּוֹת סֵפֶר הַתּוֹרָה
אִמִּי הָיְתָה זוֹרֶקֶת עָלֵינוּ סֻכָּרִיּוֹת
כְּשֶׁחָזַרְנוּ מֵהַשְׁקָאַת הַבָּטְנִים.
עַכְשָׁו אֵינִי שָׂמֵחַ. (עמ׳ 74)
מקו השבר שלו עם העולם החרדי, התפורר בקרבו ארון הקודש היהודי שלו והוא החל לצאת ממנו. הוא פיתח כלפי העולם החרדי "תשתית אנטגוניסטית, כועסת, זועמת, פרובוקטיבית", כפי שהוא מכנה את התמורות שחלו בו, בחיפוש תמיד אחר האמת. השירה, לדבריו, לעומת הנוקשות החרדית, מרשה ופותחת הכל.
יוסף עוזר
שירת העמק החי שלו, החלה לפרוץ בו מחדש. הוא לא רואה בה סתירה לאמונתו היהודית, אלא כמי שמחזקת אותה. בפואמה יוצאת הדופן "עמק יזרעאל, ירושלים" שפרסם ב-2013, הוא מביא לביטוי מירבי את החיבור בינו לעמק, ולמקורות היהדות הנושמים והמבחינים בינו ויחסו לעמק כאוהב – לעומת פצע ירושלים, שבה הוא חי וכואב.
הפואמה הזאת היא מעין תהילים קטן שלו. היא מונה קכ"ג קטעי שירה המסומנים באותיות. כמו בתהילים, ללא כותרות. ניתן לקרוא אותה בנשימה ארוכה, אך גם כל שיר כיישות עצמית, העומד לבדו במכלול שבין העמק לירושלים.
ותוך כדי הקריאה אני מאבחן שיוסף עוזר עוסק בעצם בשירת הממטרות. להבדיל ובנוסף ל"שירת העשבים" של ר' נחמן מברסלב והלחן המופלא של נעמי שמר, יוסף עוזר נשען עליה ומשדרג אותה. שירת העשבים של רבי נחמן עוסקת בכל עשב ועשב ומי שיודע, נותרו בה גם עשבים שוטים.
יוסף עוזר שר לממטרות, המרוות את העשבים הטובים, כדי להצמיח מהם פירות. בכוונת מכוון. אצל רבי נחמן, לכל עשב ועשב יש ניגון משלו. אצל יוסף עוזר לכל ממטרה יש גם שיר משלה, המשביח את הפירות ומשבח את האדמה, שעליה הוא בורא אותם. שירת הממטרות של יוסף עוזר, מוסיפה להכות שורש בארץ ישראל. היא מכה לא פעם בהתפעמות את אוזני קוראיו. האתוס הארצישראלי, מראשית התורה והתלמוד ועד ציון של ירושלים וציון של העמק, ממשיך לנשום, להתחבר ולחדש את הקשר.
פב
אֵינֶנִּי שָׁר בַּגְדָּדִית, בַּגְדָּד מֵתָה.
כִּי סְנֶה לֹא יִדְלֹק לְמִי שֶׁרוּחוֹ רוּחַ עֶבֶד.
כִּי שִׁירַי לֹא בְּטַעַם רַחַת לוּקוּם
אֵינָם מִתְגַּעְגְּעִים לַפְּרָת,
אֲנִי נוֹלַדְתִּי תַּחַת זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ
בֵּין חָרְבוֹת מְגִדּוֹ לָחֳרָבוֹת תַּעְנָךְ
זָרַעְתִּי אֲדָמָה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, חָרַשְׁתִּי וְקָצַרְתִּי
אֵינֶנִּי מְטַבֵּל אֶת שִׁירַי בְּרֵיחַ קִנָּמוֹן
אֲנִי לַסְּפָרִים וְלֹא לְאוֹצְרוֹת הַסִּיר וְהַכִּירַיִם.
אֲנִי מְלַמֵּד שֶׁעוּגִיּוֹת מוֹלִיכוֹת שׁוֹלָל
וְהַיּוֹם יֵשׁ לָהֶם צְלִיל שֶׁל רוֹגְלָה.
לִשְׂפָתִי הָעִבְרִית יְהוּדִית אוֹתָן אוֹתִיּוֹת
בָּהֶן שָׁרָה דְּבוֹרָה בִּפְרוֹע פְּרָעוֹת
וְדָּוִד בָּרַח לַמִּדְבָּר לִכְתֹּב שִׁירִים
אֲנִי רוֹצֶה מַנְהִיג נוֹקֵב בִּשְׁמוֹת כְּלֵי נְגִינָה,
שֶׁיַּלְדִּי יִנְהַג בַּמִּלִּים כִּבְמֵאִיץ חֶלְקִיקִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כָּבוֹד.
נְבִיאִים בַּתנ"ך שֶׁלִּי הִכִּירוּ אֶת חַיֵּי הַשִּׁקְמִים וְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
כִּי אֲנִי מַגִּיהַּ אֶת חַיַּי וְחַיֵּי יְלָדַי לָסוּר לִרְאוֹת.
הַגֶּפֶן אוֹמֶרֶת לִי: רָחַצְתִּי אֶת שִׁירֶיךָ, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
כִּי תַּבְנִית מוֹלַדְתִּי בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ
בּוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם. זָרָה לִי הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב
וּבְנֵי בְּרַק, אַי, בְּנֵי בְּרַק.
הָעֵשֶׂב לִבּוֹ אֵלַי,
בְּקוֹנְכִיּוֹתַי נִגּוּן הַמַּמְטֵרוֹת בַּלַּיְלָה כִּמְטַחֲוֵי גִּבְעַת הַמּוֹרֶה.
אֵינֶנִּי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, קְלָלוֹת אֵינָן לְרוּחִי.
בתנ"ך שֶׁלִּי עֲדַיִן קַיֶּמֶת
דַּעַת אֱ-לֹ-הִ-י-ם (עמ׳ 88)
ארץ ישראל כמים זכים וגם כאש בוערת, שזועק המשורר. בין ההרמוניה לדיס-הרמוניה, שעליה שר הנביא בהונדה סיוויק שלו, בשיר הראשון למעלה, הפותח את ספרו.
בין תנ"ך לתענך, בין נהלל לבין חז"ל. שם וכאן, אני נפגש עם יוסף עוזר. משורר.
...הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת
אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן
שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
(דורית צמרת, חיים ברקני)
נפלא ומעמיק כתב כאן אוריאל בן עמי, על שירתו ודמותו של המשורר יוסף עוזר.
השבמחק---שירתו המרתקת והייחודית של יוסף עוזר, בעיניי , מעלה לגבהים של יופי ועוצמה את השירה העברית בישראל שבימינו. --- יהודה עמיחי, ויוסף עוזר, שני ענקים של השירה העברית.
תודה!
מחקמתוך הכרות אישית עם יוסף עוזר משורר בעקבות פרסום שיר בעיתון הגעתי גם לאירוע ההשקה של ספר זה. מאז אני שומר על קשר עם יוסף עוזר. השבר שלו מהחברה החרדית גדול ולא נפרסה כאן היריעה כולה. ממליץ מאוד גם על שיריו האחרים.
השבמחקתודה
מחק