יום שני, 22 ביוני 2020

ניתוח ספרותי-רעיוני של ספרו של בן ציון יהושע: סימורג - ציפור האש


 חגי קמרט, סופר ומשורר


בן ציון יהושע, סימורג - ציפור האש, עריכה: בן מרדכי אלישע, הוצאת צביון, ירושלים תשע״ח 2018, 432 עמודים

כללי
סִיפרו של הסופר בן ציון יהושע, הוא ספר שהכל מכל בו. בעיקרו הוא ספר מסעות מרתק שמתאפיין במסע הרוחני רב התהפוכות המקביל למסע הפיסי. מדהים עד כמה שינויי הנוף הפיסי מקבילים לשינויי השקפה ותפיסת עולם של הגיבור הראשי, ופעמים גם של גיבורי המשנה. חפיפה מופלאה שמצד אחת מעלה את המתח הדרמטי באופן כמעט סמוי או שקוף לקורא, ורק בהבחנה העולה מבין השורות ברובד שני, ניתן  להבחין בכך. למשל, התנהגות הגיבור בארץ הנכר מתוך לבוש של עוני, על אדמה כפרית, עם האמביציות והנועזות התואמת לתקופת חייו ולמקום הגיאוגרפי הפיסי בו הוא חי, לעומת התנהגותו בארץ ישראל בעיר האורבנית המודרנית; מלחמת הקיום וההישגים שלו. ומעל הכל ההתפתחות הרוחנית הנפשית של הגיבור הלומד את סודות ורזי  החיים הטובים. השורה התחתונה היא שהאמצעים הספרותיים הסיפוריים ליצירת המתח הדרמטי קיימים ומשפיעים על הקורא. אך כדי לדלות אותם יש לחשוב חשיבה ספרותית. משל ליצירה מוסיקלית שאתה יכול ליהנות מעצם המנגינה המשפיעה על הרגש וערבה לאוזן,  אך הצד המשלים הוא ניתוח היצירה כמו נושא, נושא שני, פיתוח, קדנצה  ואריאציות על הנושא, וכדומה. זו אומנות סיפורית של הסופר מעבר לעלילה המרתקת עצמה. אדרבא נסו בעצמכם לנבור בסיפור ולמצוא את האמצעים הספרותיים  מחוללי הדרמה הספרותיים האלו.
אין בכוונתי  לתאר או לרמוז על תכני הספר - העלילה. את זה אני משאיר בהחלט לקורא. אחרת מה הטעם? אך אומר בפה מלא בכנות וביושר לב  שהספר מרתק  מתחילתו ועד סופו. הוא מתחיל במעין דימינואנדו העולה  בקרשנדו איטי אט אט עד לשיא  ונשאר שם. אין ירידה לפיאנו אלא עליה, מתונה אומנם, אך העפלה עד לשיאו של ההר.
השיא אף הוא דרמטי תרתי משמע: גם מתרחש על המקום הגבוה ביותר שיצר האדם, ושיכול לטפס עליו (ראו בספר), וגם המתח הדרמטי הנישא באוויר של האיש שירד מנכסיו אך לא יורד מגאוותו ומכבודו העצמי. שיא מופלא לספר מופלא.
האמירה שנאמרה בילדות: " אני עוד אראה לכם מיהו אלישע חי" ( עמ׳ 67), נשארה חזקה כאבן פינה בלבו גם בעת השפל הגדול ביותר בחייו. שם, בעומדו על מבנה הברזל הגבוה בפנים נפולים ולב כואב. 
מאחר ודרכי היא לא לספר את תקציר העלילה,  כדי לא לפגוע בהנאת הקריאה, אתייחס  בעיקר לפן הספרותי ולייחודו של הספר לא רק מבחינה תיעודית היסטורית ועלילתית אלא גם כנכס לספרות העברית בכללותה.

על כותרת של הספר: סימורג ציפור האש
בן ציון יהושע בקי ואוהב את המסורת והתרבות היהודית. לפי זה סביר להניח שהפסוק מתהילים המקביל לפי המסורת לסימורג הפרסי, עמד כנגד עיניו.  אנו יודעים שרבנים השוו את הסימורג הפרסי עם הזִיז מהפסוק:
"יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי" תהילים נ יא.
לפי המסורת, עוף הזיז יוגש יחד עם הבהמות והלוויתן בסעודת אחרית הימים.
נכון שהיו בתרבות עוד הדים לציפור האש, כמו למשל בבלט ציפור האש של סטרווינסקי אך שם זו ציפור אש אחרת הנשענת על אגדה רוסית עממית, או בפנטסיה 2000 של וולט דיסני אך שוב זו ציפור אש אחרת. 
במיתולוגיה היוונית  והמצרית מדובר על עוף החול אשר מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר בצורה מחזורית.
ביהדות ישנה גם התייחסות לעוף החול כעוף נצחי אשר קיבל ברכתו מנח על שלא ביקש מנח מזון בהיותו בתיבה, כדי לא להפריע אותו ממלאכתו להאכיל את החיות האחרות.
ישנן עוד התייחסות כמו הציפור גרופית המוזכרת אצל עגנון (עידו ועינם) אך מה שאני רואה כמקביל לספר הוא  "עוף השמים יוליך את הקול".  אותו קול שעף עם הסימרג והגיע מארץ ישראל אל אפגניסטן הרחוקה, ושם אל העיר המסוימת "הראת". העלה בפני משפחתו האוהבת המתגעגעת של הגיבור את שקריו ותחמוניו של האיש. הבן האובד, לכאורה, שבו נתנו את תקוותם. כך המוטיב של ציפור האש בספר. ציפור המופיעה מדי פעם כעוף המיתולוגי המשאיר עקבות ונושא את יעדו בתחנות שונות בספר. ( קראו וראו)

ממד הזמן
אחת המעלות של הספר הזה, מעבר לספרים אחרים שקראתי, הוא העלאת ממד הזמן  לבחינה ריאלית ביותר. אין כאן זמן דמיוני או אפילו ממד זמן בלתי נתפס. נהפוך הוא. הסופר כותב כך שהקורא מרגיש שאכן הדברים התרחשו לפני שנים רבות מאוד. וגם מהארץ הדברים נראים בפרספקטיבה ריאלית  של הסתכלות אל תוך מרחק השנים.
זו אחת התכונות המופלאות של הספר בו ממד הזמן משקף מציאות כהווייתה ונכון לזמנה. כאשר אנו שומעים על גיבור הספר הנמצא בארץ, הרי כל ילדותו וכל האירועים סביבה נראים לא כאילו התרחשו אתמול, אלא במרחק הריאלי הנכון של שנות חיים. כאן באזור אחר של העולם  בארץ ישראל. אנו נזכרים במאורעות העבר כרחוקים מאתנו שנות דור ויותר. זו מעלה מופלאה, לטעמי, שמורגשת מפורשות בספר. הזמן אינו שטוח על מישור שאתה יכול להזיז אותו הנה או הנה. להפך, הוא כאילו בתלת מימד. הקרוב קרוב והרחוק רחוק.

מסע פיסי ומסע רוחני - שני צירים מקבילים בספר
הטבע והאדם. ההתחלה הפסטורלית לכאורה המבשרת רעש, סערה, חרדה, הצפויים לנו בהמשך.
בן ציון כותב: "מזה שבועות יורד שלג ומתעופף ברוח כפלומות של פרגיות לצליליהם של חלילי חורף שניגנו מנגינות מעולם הרוחות" ( עמ׳ 7), משפט שטומן בחובו כל כך הרבה: זמן מתמשך (שבועות) /  ירידה  רומנטית פסטורלית של של שלג /  לצורך עליה מעלה  של צלילי חלילי חורף /  והמנגינות הן מעולם המסתורין עולם הרוחות הנעלם. 
אלו אכן מוטיבים של מסעות האדם בטבע שעוברים לאורך הספר. השלג הרך היורד כפלומה רמז לחלקים הרומנטיים שנזכה לראותם לאורך הספר בינו לבינה/ בין האדם לאהבת הטבע/ בין הטבע הגובה מהאדם פסיעות רבות של יזע ודם במסעו אל ארץ האבות/
הפרגיות הקטנות שנפגוש בן בהמשך; שתי אחיות קטנות שגורלן נחרץ על ידי המבוגרות מהן. המנגינות לא תמיד שקטות וערבות לאוזן, לפעמים הן נושאות את הדי המסתורין המחשכים ותהומות האמונה הדתית, הבלתי מתפשרת, עד כדי חריצת גורלם של בני האדם. ובד בבד האמונות הטפלות המהלכות כמעין חגורת טבו חונקת, שלא ניתן להשתחרר ממנה בארץ הנכר, רווית  היסטוריה דתית, עוד מקדמה דנא. 
הקורא מתלווה אל מסע היחיד, בשמו המטפורי כשם הנביא התנ"כי אלישע, והאתון של בלעם מקבלת את שמו של גדול נביאי הגויים בלעם. היינו רמז לכך שבסופו של דבר חזון היהדות יגבר על כל מכשולי הדרך והגשמת החזון הזה יתרחש בארץ האבות. ואכן כך קורה בהמשך. 
כלומר, אם קוראים בין השורות ומפענחים את הדימויים ניתן למצוא בספר רובד שני כמעט נסתר של רמזים הן לשנים העתידיות בספר (בארץ) והן לאירועים שמתרחשים שם בנכר. יש סמליות בהמרת שמות לשמות אחרים. בקריאת שמות. לא סתם נבחר השם בנימין למשל להיות המורה שם בנכר. חישבו על כך שבנימין התנ"כי (בן אוני של רחל, הבן הצעיר האהוב של יעקב) תקראו על האיש בתקופותיו השונות ותבינו למה נבחר דווקא השם בנימין (רמז: גם מלשון ימין ולא שמאל) ולא שם אחר.
המסע הרוחני של גיבור הסיפור מתחיל כבר בנעוריו: " אני לא אהיה סנדלר, חייט וצורף, וגם לא ספר, אני אסע רחוק ואהיה עשיר“ (עמ׳ 87). במילים אחרות האופי החזק הבלתי מתפשר האנוכי משהו יוצא החוצה מגיבור הסיפור כבר בין ילדות לנערות. רוחו איתנה וחזקה וגם מסעו יהיה לפי שנראה חרוץ, נחוש, החלטי ובעל יכולת לעבור דרך עקלקלות, מתמשכת, מסוכנת. היינו חפיפה יפה בין הרצון הרוחני והיכולת הפיסית מול המסע בטבע במרוצת הזמן החולף.

שדים רוחות אמונות
בנוסף לשפה העסיסית האסלית, המתבלת את הספר באותנטיות מרשימה ביותר, עולים גם דגשים והארות של קטעי אמונות דתיות, אמונות טפלות, שדים, רוחות, פחדים, מעשים מיסטיים, מגיה, הזכרה של מעשי כישוף. למשל, " ג'ובר משתטחת על קברה של המיילדת שפרה "אמה של ברוכה המיילדת שנקשרה בה האמונה שהיא שבה מעולם המתים ובאה לסייע לנשים המתקשות ללדת". וכן בהמשך: " יולדות רבות סיפרו כי ראו את שפרה המיילדת לנגד עיניהן בזמן צירי הלידה“ (עמ׳ 54).
וכן העשייה המגית: " ג'ובר כרכרה סביב הקבר שבע פעמים חוט ארגמן שהובא מקבר רחל אמנו …“. וכן דרך משל הקמיעות. במסורת היהודית המיסטית שעליהן פסוקים מתהילים: " אלו פסוקים מתהילים ומספר רזיאל המלאך להגנת היולדת והעובר" אמר מולא מלמד (עמ׳ 53).
ועם זאת כוח הברזל של האמונה והאדיקות הדתית המסורתית היהודית  והדבקות בה. 
למשל, " ממתי יהודי אפגני מסתובב בגילוי ראש, בלי זקן  ובלי פיאות ולובש בגדים של נוצרים ויש לו זכוכיות עגולות על העיניים כמו של גוי? שאלה הרבנית״ (עמ׳ 74).
ללמדך עד כמה אדיקות ודבקות במסורת הדתית הייתה שם בנכר . שאי אפשר בשום אופן לקבל את החריג והשונה.

על האמונה - מוסלמים ויהודים
לפעמים האמונה והתרבות המקומית משפיעה על התרבות הזרה וההפך. יתכן מצב שבו מי שמציג עצמו כמוסלמי והוא בעצם מבית אב יהודי, הולך בכיפור לבית הכנסת היהודי. ואפשר בקטע מרתק מורט עצבים בספר בו היהודייה תברח אל המסגד המוסלמי, תחבור בלית ברירה אל דת אחרת, תרבות אחרת, וכל הקורות אותה שם. ובין היתר היצרים המיניים הסוטים הקיימים בכל עדה בכל קבוצה שהיא בלי הבדל גזע מין ודת. קטע מפתיע כמו הפתעות נוספות בספר שהקורא לא צופה אותן מראש, מרגש מאוד חזק מאוד.
כמו כן כבר בתחילת הספר המפגש של הכובסות המוסלמיות והכובסת היהודייה, החלפת רשמים אנושית עצות ותגובות.
כשמדובר במקרה של לוויה וקבורה למשל הכובסות מופיעות בלבוש המסורתי שלהן בורקה שמכסה את כל גופן. אך עם זאת: " יהודים ומוסלמים המתינו להלוויה... כשהם כורעים על ברכיהם ודוממים ושקועים בהרהורים על גורל האדם" : אמונה, מסורת, גורל משותף קרי מוות וקבורה, וכל זאת עם צו החיים של אנושיות אחידה בלא הבדל מוסלמי או יהודי.
 אמונה בצד אמונה  תרבות דתית מול תרבות דתית חוקים סוציאליים דומים, עוברים כחוט השני לאורך הספר פעם היהודי והמוסלמי, פעם היהודי עם הפרסי, היהודי מול הגרמניה, היהודי מול האנגלי.

עיצוב הדמויות
בן ציון יהושע מגדיל עשות בדרך בניית הדמויות בספר. הוא בונה אותן נדבך אחר נדבך עד שכל דמות עומדת בשלמות אל נגד עיניי הקורא. על אופייה, תכונותיה, שפת דיבורה ושפת גוף והדמיון שלה. אנחנו רואים גם מהפכים בחלק מהדמויות. מה שהיו בעבר ומה קרה להן בחלוף השנים. איך הסביבה הגיאוגרפית, הגיל,  האירועים הפוליטיים–מדיניים, משפיעים על התפתחות השקפת העולם של הדמויות (למשל אלישע, בנימין או טרודה),
ההנגדה באופי, אף היא יוצרת מתח דרמטי, כמו למשל
גיבור שמצד אחד כולו רגש וכבוד (לקיחת עצמות אביו) ומצד שני פרא אדם  (נוטש את כלתו). אוהב את משפחתו, אך האנוכיות שלו והישיבה על זרי הדפנה מהפכים בו את יצריו ודחפיו לכיוונים אחרים, נלוזים, המפתיעים את הקורא.
 השליח מישראל (בנימין) - נגיעה רומזת לחלקו השני של הסיפור; מהנכר לארץ ישראל, וגם דמות זו משתנה בכפוף לתקופה ולתרבות האחרת.
לעניין זה נזכיר שבן ציון אוהב להפתיע, וההפתעות בספר מוסיפות הרבה לדרמה שבו ולהיותו ספר מרתק. לפעמים קורה והקורא מצפה לדבר מה שבטוח שכך יקרה בהמשך, אך לא! הסופר בוחר במציאות הקשה. לפעמים העגומה, אך מעלה את סרט החיים כמות שהוא בלא כחל וסרק ובלא יפיוף של הדברים וזו גם מעלתו של הספר. 

שפת הספר המבנה ותהפוכות הגיבור העיקרי
העברית של בן ציון יהושע יפה ומשובחת, תיאורים נפלאים קסומים של טבע  מצוירים  ביד סופר מיומן ואומן. השפה המיוחדת וניביה והעגה שלה משתלבים יפה בסיפור ומוסיפים לו נופף אגדי קסום. אולי גם טעם אסלי אותנטי מאוד. התרגום של האמרות האפגניות או הפרסיות, ערביות, יידיש או גרמנית, מופיע מיד. כך שמבחינת הפורמט ישנה קריאה רציפה של הטקסט, מבלי לחפש את התרגום בהערות. לדעתי כתיבה בפורמט כזה היא יתרון עצום. 
מבחינת מבנה הספר הוא בנוי בצורת פרקים פרקים ובכל פרק פתגם אפגני כלשהו. לדעתי, ניתן לחלק את הספר לשני חלקים הקשורים ונשזרים זה בזה: החלק של המשפחה בנכר ובראשה גיבור הסיפור, והחלק המדבר על האירועים בארץ כולל מה קורה עם גיבור הסיפור בארץ. 
התקופה בנכר היא העולם באפגניסטן, הזר לקורא הרגיל, והוא כל כך אמתי וריאלי. גם מבחינת האירועים וגם מבחינת השפה והניב האפגני המתחבר אליה. 
הנוף הסיפורי: טבע ורוח, כל כך צבעוני, עם הרים וגבעות בטבע מחד גיסא  ועם רוח האדם מאידך גיסא. בשניהם עליות ומורדות, עד כי הריאליזם הזה, המכלול הזה, מצטייר בפני הקורא כראליזם אגדי. רוצה לומר מעין ראליות שנוצרה מתוך הר געש כבוי בעל לוע אגדי. ומתוך לוע זה עפה לה לפעמים ציפור האש המופיעה מדי פעם  כמעין סמן דרכים בספר כולו. 
התקופה האחרת - ימי המנדט האנגלי בארץ. התופעה שהעוני מהווה תמריץ לנצל כישרונות טבעיים ומפתח אמביציה חזקה להתעשר ובכל מחיר, וגם  אם יהיה על חשבון האחר או שימוש  וניצול כספי האחר. תכונה שהיתה בו בגיבור הספר עוד בילדותו ועתה היא אוספת תאוצה מרץ ומופעלת הלכה למעשה.
גיבור הסיפור לובש חלק המזכיר את זורבה היווני האוהב לחיות בעושרו, בנשים ובכסף! זה הזורבה היווני שבו, מעבר לכך הוא יודע לסחוף אנשים אחרים  בכך שכמעט כל האמצעים לכך כשרים בעיניו: ערמומיות, שקר, נוכלות, הלשנה, שיתוף פעולה אינטרסנטי אידיאולוגי. חנפנות וקשיחות.
לקיחת עצמות אביו לקבורה לארץ באופן מנוגד לאי רצונו להעלות את משפחתו לארץ: איך המעמד הכלכלי המשופר בצרוף מרירות העוני והדבש של הארמון בחיפה הופכים כאילו את עורו של אותו אדם להיות מרגשן אובססיבי לקר מזג  אנוכי, שאינו רוצה בעול המשפחה.

הפן הרומנטי בספר
החלק הרומנטי של בינו לבינה בסיפור: המחויבות והדבקות באמונה, בכבוד ההורים וכבוד החוקים לעומת המציאות הקורצת הרומזת הנותנת שפע על כף יד שמנה ופתוחה. 
שתי הנשים האירופאיות בחיי הגיבור ועוד אינספור נשים מהצד מול זילפה העגונה הקשורה אליו בכוח חוקי דת נוקשים שאי אפשר להפר אותם, גם לא לאדם כמוהו.
שוב גילוי אותנטיות באופיו של הגיבור שלמרות התחנונים של הנשים שבחיו, למרות אהבתו הלא ברורה דיה לקורא, הרי  אופיו והדחף לאהבת השמלה גורמת להוציא את החיה האכזרית והרעה מתוכו. להיותו נוכל שקרן, אכזר, ומה לא. אך עם כל זאת המקוריות באמת שבמציאות המובעת מול עיניו של הקורא, בהחלט משכנעת.  

הפן ההיסטורי בארץ ישראל
בין כך ובין כך ישנו הקטע ההיסטורי של ההתרחשות בארץ בימי המנדט הבריטי. אמונות ודעות יריבות מעמדית, הפלג הסוציאליסטי והקיצוני יותר המאמין ברוסיה ובקומוניזם, מול הפלמ"ח והפלג הנגדי. הפן ההיסטורי של ימי המנדט עד עזיבת האנגלים את הארץ, קטע היסטורי מעניין עם דמויות מפתח התופסות מקום נכבד בעלילה עד יציאתן את הארץ בחזרה למקום ממנו באו. (שוב לא אספר ואשאיר את הנעלם  והסיפור המרתק לקוראים).

סיכום
תקצר היריעה מלסכם את המופעים הספרותיים הרבים, תהפוכות העלילה ויתרונותיה וחשיבותו של הספר מהבחינה של תיעוד ושימור המסורת: אמונות דתיות, אמונות טפלות, גינונים ומנהגים  שונים, חיי המשפחה, השפעת הסביבה המוסלמית על העדה האפגנית של אותם הימים באפגניסטן. פניני תיאורי טבע מופלאים,  והסתכלות במקרו על הקהילה באי-שם ב"הראת"  שבאפגניסט, כמו בתוך חלום אגדי קסום. לכך מתלווים אמרות, פתגמים, ביטויים בעגה ובניב האפגני, ההתבטאות בלשון הערבית, היידיש, הגרמנית, השירים הנלווים כקטעי קישור המייחדים את הספר  מבחינת המבנה של שילוב שירה בפרוזה. 
פן מיוחד בספר שמן הראוי לציין אותו הוא האמת המשודרת מכל שורה ושורה. לא אחת הסופר מפתיע את הקורא כאשר הוא מציב בפניו תמונה אחרת מאשר הוא ציפה לה. אמת לאמיתה! למשל התהפוכות בדמות הגיבור והתייחסותו למשל לאהובתו מגרמניה;  התייחסות  שונה מזו שהקורא היה מצפה לה. לפחות  בשנים המאוחרות של הזוג. אך לא! קווי האופי של הגיבור ומעשיו הנלוזים  רוויי רוע ואכזריות, נשארים כמות שהם. האם קורה הסוף לו מצפה הקורא או לא?
הידע הרב הבקיאות המפליאה של בן ציון יהושע במנהגים, באמונות ובהווי חיים של יהודי אפגניסטן, מדהימים בכך שנדמה כאילו הסופר נולד שם וחי את החיים האלו. אך לא היא! בן ציון יהושע נולד בארץ. וגדל בה.  
אין ספק שחשיבות הספר ,מעבר לעלילה היפה והיותו רומן מרתק, בהיותו תעודה והנצחה של עולם שהיה אי שם בנכר באפגניסטן שאפשר ולא יחזור עוד. 



                                     

תגובה 1: