הרהורים נוסטלגיים בעקבות ׳נער האופניים׳ של אלי עמיר

שוקי לבנון, עתונאי ודובר לשעבר של התנועה לאיכות השלטון

אלי עמיר, נער האופניים, הוצאת עם עובד, תשע"ט / פברואר 2019, 623 עמודים

עם עובד

נולדתי בירושלים טרם מלחמת השחרור. גדלתי לתוך עיר ענייה צפופה, עיר של שכונות צפופות במרכז העיר וסמוך לגבול שזה עתה נוצר. חצר בתוך חצר שכן בתוך שכן. עיר של עדות, לבוש, מאכלים וגוונים. שכונת הכורדים, העיראקים, התימנים, ואפילו הפרופסורים או המורים, ששכנו בבתים מרווחים ברחביה או בשכונת הגנים בית הכרם. מעברות ושיכוני עולים שנבנו בחופזה. והשכונות החרדיות הסגורות בתוך עצמן בגאולה ומאה שערים. מרכז העיר והבילוים עם בתי הקפה כקפה וינה, אלנבי, עטרה, או פינק, שאריות של ימי המנדט עם גוון אירופי. רכבים היו למעטים אבל אופנים למי לא. כבדות מסורבלות שנעו בקושי בעיר ההררית.

הספר הוא סיפורו של הסופר אלי עמיר שהגיע כנער מבגדאד עם הוריו ב1950. את הוריו שלחו למעברה והוא נשלח כרבים על ידי עלית הנוער לקיבוץ משמר העמק. גיבור הספר, נורי, השתלב עם הצברים העוקצנים בקיבוץ “השמוצניקי" ואז נשלף בעל כורחו על ידי אביו למעברה ולישוב העולים לעזור. בהיותו הבכור נשלח על ידי אביו לירושלים למצוא עתיד למשפחה כולה.

נער בן 16 לבדו בעיר המתאוששת מהמלחמה האיומה. "חתול רחוב" קם ונופל נופל וקם. מתמרן על אופניו ברחבי העיר על טיפוסיה השונים. בין הנערה הסנובית משכונת "העשירים" ברחביה לבית דודתו הספונה עם משפחתה בחור עלוב בשכונה החרדית.

ירושלים של שנות החמישים. תנועת הנוער מול "נערי הווספות" שכונות העולים הנבנות. פקידי הממשלה של אז.

עשור שלם, תקופה שלמה נפרשת מולנו ביד אומן. סיפורת במיטבה. סיפור מרתק המושך אותך בכנפי קסם.

אהבת נעורים, מרד הדורות  קצוות מקבילים של נערים שנראה שלא ייפגשו.

הסופר מוביל אותך חזרה לימי ילדותך בשכונות ירושלים של אז. של הטיפוסים של המשפחות של האווירה  הכל כך מיוחדת ושונה. וזאת מבלי לדלג על הקיבוצים  המעברות והישובים שהוקמו בחופזה מבלי מחשבה. מי היה חושב היום להקים כפר לעוורים? והטיפוסים המוזרים שאכלסו את ירושלים הזכורים לנו כל כך כמו לופקה …

"לופקה, לופקה.." קטעה צעקה מטלטלת את השקט, וגבר בעל גוף, חשוף חזה ובהיר פנים, לבוש בבגדים בלויים ומוכתמים, עמד במרכז המדרכה, פיו קוצף, עיניו זגוגיות ושערו פרוע, זעקותיו החרישו את קולו של מוכר הבוטנים המבטיח כח ללילה, אבל באותה מהירות שהתפרץ- השתתק, הסיר מראשו את הקסקט המלוכלך, הסב פניו, מלמל משהו ביידיש, הרים את ראשו מעלה וחזר לצרוח בקול ניחר: "לופקה לופקה..." דמותו של לופקה כמו מוזרים אחרים שאכלסו את בית החולים לחולי נפש  בגבעת שאול על חורבות הכפר דיר יאסין הסמוך למקום מגורי אז והסתובבו חופשי זכורים לי היטב . ואיני יודע אם פחדנו או רחמנו...