עשה לך פסל בשדרות אלרוב!

ד״ר לאה מזור, החוג למקרא האוניברסיטה העברית

דברי בטקס פתיחת התערוכה ׳לאורך השדרה׳, שדרות אלרוב 4.3.2020

שרה יעקובוביץ, עגל הזהב

נכבדי, גברת חוה אקירוב, מר שמוליק בן משה מנהל תחום פעילות נדל״ן בישראל, מר קובי ביטון מנכ״ל אלרוב שדרות ממילא, גברת ציפי ויטל האוצרת והמפיקה של התערוכה, פסלות ופסלים, גבירותי ורבותי, 

אני שמחה, נרגשת ומודה על הכבוד לשאת כאן דברים לרגל פתיחת התערוכה השלושה-עשר בשדרות אלרוב - ׳לאורך השדרה׳. 

את דברי אחלק לשני חלקים משתלבים: תחילה אומר כמה דברים עקרוניים על משמעות פיסול חוצות, ואחר כך על יישומם הלכה למעשה בתערוכה כאן בשדרות אלרוב. 

פיסול חוצות בימינו הוא תרומה אמנותית לשיפור איכות החיים ברשות הרבים. הוא תורם לסביבה ממד עומק אמנותי שמרומם אותה מעבר ליום-יום וצרכיו המעשיים. האומנות הסביבתית היא דמוקרטית באופיה. היא איננה מבחינה בין שוחרי אומנות מביני דבר לבין חובבים והקהל הרחב. היא איננה ספונה בהיכלות שהכניסה אליהם חסומה בדמי כניסה, אלא פתוחה בנדיבות לכל. אין לפרט צורך לכתת את רגליו למקום מוגדר ומגודר כדי להנות ממנה, אין לו צורך להקדיש לה זמן מיוחד, הוא פשוט פוגש בה, בהולכו בדרך. במפתיע. כשהיא באה לקראתו, נטו, ללא לבוש של הדרכות וקטלוגים. מכת יופי עוצמתית. היא לא חלק מתרבות הפנאי. להפך, היא חלק מתרבות האין-פנאי. של הריצה ׳להספיק׳. היא פוגשת אותו ׳על הדרך׳. הפתעת-איכות המשולבת בחיים העירוניים הפעלתניים.

יצירות פיסול ברשות הרבים הן אחד המאפיינים המשמעותיים של שדרות אלרוב שבירושלים. המקום הוא מתחם ציורי מרווח, מטופח ומרשים, באורך של כחצי קילומטר שנפתח בשנת 2007. הוא כולל תמהיל יוקרתי של בתי מסחר, אופנה, אמנות, מסעדות ובתי קפה שוקקים. זרם ססגוני של מקומיים ותיירים בני כל הדתות ממלא אותו תדיר. גברים נשים וטף, יהודים, נוצרים ומוסלמים, נוהרים בו אל ומן שער יפו, הכותל המערבי, מגדל דוד והרובע היהודי, שכן הוא מקשר בין שכונת ממילא שבעיר החדשה על המבנים החשובים, הגלריות ובתי המלון המפוארים שבה, לבין העיר העתיקה המוקפת בחומה שבנה הסולטן סוליימאן הראשון המכונה ׳סוליימאן המפואר׳, במאה ה-16.

השדרה מארחת זו הפעם השלושה-עשר תערוכת פיסול ישראלית פרי יצירתם של פסלות ופסלים, רבי השראה ויכולת, המוכרים בארץ ובעולם. המפיקה והאוצרת של התערוכות היא גברת ציפי ויטל, מנוע אנרגטי אנושי, המנהיג את המפעל הזה, בוחר את הפרטים, קובע את המכלול ומנגיש אותו לציבור ביצירתיות ובשאר רוח.

כותבת שורות אלה וגברת ציפי ויטל, האוצרת והמפיקה של התערוכה

תערוכת הפיסול בשדרה היא בית נחשק לפיסול ישראלי מקורי. והיוצרים באים מכל קצוות הארץ: נשים וגברים, צעירים וותיקים, אמנים שאוֹמנותם אומנותם, ואמנים בעלי מקצועות חופשיים. 

בהבדל מפיסול החוצות השכיח המתבטא ביצירת דימוי אומנותי בודד, גדול מידות ואפילו קולוסאלי, המוצב בכיכרה של עיר וממקד אליו את תשומת הלב, כאן יש מעין מוזיאון פתוח עם רצף מחושב של עשרות יצירות תלת ממדיות שממדיהן הולמים הן את החלל הממשי שבו הן מוצבות והן את החלל המדומיין של הרוכשים הפוטנציאליים ברוחם או בממונם.

האובייקטים האומנותיים שבשדרה עשויים בסגנונות שונים: פיגורטיביים, אימפרסיוניסטיים ואבסטרקטיים, ומשילובים מגוונים של חומרים וטכניקות. כולם עשויים מחומרים קשיחים שהאומנים הצליחו להפיח בהם רוח חיים ובראו באמצעותם עולמות שלמים של משמעות. הנביא חבקוק דיבר על יוצר פסל האֹמֵר לָעֵץ: ״הָקִיצָה!״. ״עוּרִי״, לְאֶבֶן דּוּמָם (ב, יט). התשוקה לעורר את העץ והאבן מתרדמתם הדוממת היא כנראה החוויה הקמאית של האומנות באשר היא. 

יצירי רוחם ודמיונם של האומנים המשתתפים בתערוכה בשדרה מוטמעים בחומר הקשה, ובכל זאת הם שופעים מבע, חיים ותנועה ומבטאים ברגישות דקויות מחשבה ורגש.  תמצא בהם רוך ועוצמה, כובד ראש והומור, ראליזם ותאטריליות, מודרניות ונוסטלגיה. למרות כובדם של הפסלים וקיבועם במקום הם אובייקטים משוחחים. הם משוחחים עם אידאות, מתכתבים עם יצירות אומנות גדולות שקדמו להם, עם נופי ילדות וטבע, עם מחזור החיים האנושי, עם היקום, ובעיקר עם תודעת הצופים בהם. הם משדרים לצופים צפנים המגרים לפענוח, וכך ממגנטים אותם לנהל עמן דו-שיח פנימי המשגר אותם מריגוש לריגוש, ומתובנה לתובנה. עכשיו המהלכים בשדרה כבר לא אצים רצים לדרכם אלא מתעכבים ליד היצירות, מתבוננים בהן, משתאים ונפעמים. 

שדרות אלרוב הוא מרחב אבן מיוחד במינו שתכנן האדריכל הנודע, מר משה סַפְדִּיֶה. יצירות האומנות הפזורות לכל אורכו משלבות ברוח האידאולוגיות המנחות כיום את הציוויליזציה המערבית את האומנותי והמסחרי את השיווקי והתרבותי. הן גם משלבות את ההיסטורי והמודרני, את החומרי והרוחני, את היום-יומי ו׳המעבר׳, את החולין ואת הקדושה. התשלובת הייחודית הזאת מבדלת את המקום במובהק לא רק מאווירת הקניונים הסינתטיים, אלא גם מאווירת המוזיאונים חמורי הסבר המנתקים את יצירות האומנות משאון החיים וסוגרות אותן בחללים ייעודיים. 

הפיסול מעניק לשדרה לכידות קונספטואלית: עם מסרים, אווירה, מקצב ו׳צבע׳ ייחודיים. היא כה עמוקה עד שדומה על ההולך בה שאין הוא נע בין פסלים אלא בתוך פסל מתמשך אחד: מורכב ומסקרן, מפתיע ומפעים. 

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת קידושין (מט, ע״ב): ”עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ”. תערוכת ׳לאורך השדרה׳ נתרמת מיופיה של ירושלים ותורמת לו. המקום המסויים הזה בו דורכות רגלינו יאה מאין כמותו למזמורי תהלים, המהללים את ציון, עיר הנצח, כמקום שהוא מִכְלַל־יֹפִי (תהלים נ, ב) ויְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל־הָאָרֶץ (תהלים מח, ג). 

תודה רבה!